לכתוב משהו באמצע החיים.
לעצור ולחשוב על כל השנה שעברה, כמו משהו שזנחתי ונכנס באמצע
המהפכה - לי זה קשה !!! ותאמינו או לא עבר זמן.
הבלבולים התמידיים הובילו אותי לחשוב על אותם אלו שעוררו בי את
הדחף לספר, את הרגש המתלהט להתקשר שוב אל אותם ימי החוויות
שערבבו קל וקשה מבלי לחשוב. אמא שלי תמיד אומרת שמה שלא יקרה
יקרה לטובה, וכל אדם שהכרתי בדרך - תרם לטובת הטובה.
במהלך השנה האחרונה נסעתי במחשבותיי, דעותיי, צעדיי בין
בלאגנים מתסכלים עם חברים, משפחה, ידידים ובני זוג. אלו ששנאו
אותי יישאו בליבם את אותה התקופה בה עמדתי בלתי נסבלת מכוערת,
ואלה שיאהבו אותי ישנאו עצמם על אותה זאת עכשווית, בה הפכתי
להיות אחרת.
אני כבר לא בוחנת סדרות של הפסדים - אני מתמודדת בין התנדנדות
מתסכלת שמעמידה בי את הדחף להחליט ואף להבין מה רציתי אל מול
שארצה.
ואת האהבה שלי, זאת החדשה שעומדת ומחזקת בי עמודי תווך הכרחיים
קיבלתי עם כמויות עזות של השראה - הוא אותו האחד שמכיל בגופו
מבלי שיידע כמויות אדירות של אנרגיה.
הוא מפחד לתת ומפחד להוציא - כי הכל נשמע כמו קשקוש הודי גדול
מהתחת.
ואני מפחדת לשאוב ומפחדת שיעצור, אני רוצה שיבין ומנסה להבין.
יש בי תודה אדירה והיא מתגמדת מול תכלת עיניו. כל כך פחדתי
להתמודד שוב עם הכחול וקיבלתי מושג חדש של שמיים.
לא רק ציפורים מרחפות בראשם ועננים שלעולם לא יורידו גשם חורפי
יפה. כחול מתוך תכלת שמביע קו ישר אנכי, מוביל אל סטטיות קבועה
המתחבטת בין חומריות, זוג ידיים חזקות המושכות במושכות חיינו
וביניהן עולם טכנולוגי עשיר, וביני לבין הרוח סרגלי יושר,
מחשבים מתנשאים ומושכי אף, פאלמים מאורגנים השואבים אל תוך סדר
כי נדמה כי קר הוא ונרדם וברח בין גלי העולם, גולש במחשבותיו
אל אטמוספירה אחרת.
ואילו אני נשארת עומדת, מרחפת בוהה.
יושבת בארץ וחושבת על הודו, תוחמת אותה ומשתוקקת לחזור.
מנסה להסביר בכל ערב מחדש אהבה לחופש, לכו תסבירו מהן שאיפות,
ולכו תסבירו שחלומות זה משהו שבטוח אפשר לממש ואז הם באמת
יפסיקו להיות חלומות.