ציפי מסתכלת על התקרה, כל הכוכבים שלה שהיא הדביקה מעל למיטה
ואמורים לזהור כשמכבים את האור. אני שוכב על ידה ומסתכל על
פאות לחייה. היא חושבת שאני מסתכל על החזה שלה, מה שנכון בדרך
כלל, ומחייכת. היא אוהבת שאני אוהב את החזה שלה, ואני יכול
להיות רק מאושר מזה. היא גם יודעת שאני איתה רק בגלל המאגרים
האלה שתחובים להם בתוך החזייה התומכת שלה, ולא אכפת לה כלל.
היא הרי יודעת שמישהו ברמה שלי היא לא תמצא גם עוד חמישים שנה.
אבל עכשיו אני עסוק בלבהות לה בפאות לחיים, שזו הפעם הראשונה
שאני רואה אותן. אני לא מבין איך הרשתי לעצמי לפספס אותן קודם.
אמנם הן לא כל כך בולטות לעין, אבל פגמים אמורים לאתר הרבה
לפני שמתחייבים למשהו. עכשיו אני בטח אשבור את הראש חודשים עד
שאני אצליח למצוא מוצא החוצה מהקשר הזה. תקוע עם מישהי עם פאות
לחיים שלא היו מביישות אף שחקן כדורגל אנגלי משנות השבעים.
מרגע לרגע הן צומחות לממדים מפלצתיים מולי עיני, וכל מה שאני
רואה כעת הם גושים גדולים של שיער שהייתי מת שיהיו לי, אבל
בהחלט לא לזו שאני מבלה איתה זמן איכות במיטה.
"מה יהיה? מה יהיה?" אני ממלמל לעצמי, ופתאום קולט שהיא שומעת
אותי. "מה יהיה עם מה?" היא שואלת אותי בחיוך.
אני מחייך בחזרה, מנסה לשרטט נתיבי מילוט בראשי. ואז אני מבין
שעדיף לי לחתוך, עכשיו, ומהר, לפני שאני אתקע עם בבון לכל
שארית חיי.
"עם הפאות לחיים שלך האלה, מה יהיה איתן? את לא מתכוונת לגלח
או משהו?" אני שואל בבוטות. אני מרגיש מרוצה ובא לי להדליק
סיגריה אבל היא אפילו לא יודעת שאני מעשן ואולי בעצם כדאי שהיא
תגלה עכשיו, אבל אין עלי סיגריות, והיא לא מעשנת, ו...
היא מסתכלת עלי בתמהון גדול. אני מבחין בזאת כעת וחרטה קטנה
מתחילה לטפס את דרכה במעלה עמוד השדרה שלי, ותיכף תתחיל לתת
ביסים קטנים במוח הקטן, זה שמרוכזים בו כל האינסטינקטים
החייתיים של האדם. 'איד' קוראים לזה, ואין לי מושג למה נזכרתי
בזה דווקא עכשיו, למרות שאולי הקונוטציה של החיות העלתה לי את
האסוסיאציה.
היא לא אומרת כלום, היא שותקת, והשפה התחתונה שלה מתחילה לתת
אותותיה ומיד תבכה. אני בוחן שתי אופציות:
1 - לבקש סליחה כמו ילד טוב ולקבל תגמול הולם אחר כך.
2 - לעמוד על שלי כמו גבר שיודע מה טוב לו, לנעול את נעליי,
לצאת מהדלת, ולא לחזור לעולם.

זה לוקח לי בדיוק ארבע שניות, אבל בסוף אני מחליט.