ביבליוגרפיה

ביום חמישי בשעה עשר ועשרה בלילה, בן מהחימוש טיפס עייף אל
מגדל התצפית. הוא היה קצת מסובב מהחצי פחית בירה שהוא שתה בחדר
שלו כשאף אחד לא ראה. האפוד היה לו כבד, והנשק עשה לו חורים
בכתף. הוא קילל קצת בזמן שטיפס במדרגות הרטובות מהגשם שירד
לפני כמה שעות. הוא ירק הצידה. עוד כמה מדרגות והיה מגיע למעלה
והכל היה נראה אחרת ולא היה טעם לספר על כל זה אך...
ביום חמישי, בשעה עשר ואחת עשרה דקות בלילה, משהו סיבך לבן
מהחימוש את הרגליים. אולי היה זה המשקל שמשך אותו אחורה, אולי
הרטיבות של המדרגות שהכשילה אותו. אולי היה מסטול מדי, ואולי
פשוט נמאס לו מהכל. מה שזה לא היה, זה גם לא חשוב במיוחד. מה
שכן חשוב לדעת, הוא שבן מהחימוש נפל, ולא הסתפק בנפילה רגילה,
אלא הלך ישר על הסגנון ההוליוודי. הוא התגלגל מכל המדרגות,
המחסניות שלו התעופפו מהאפוד, הנשק נכנס לו בצלעות ובפנים,
וכשהוא פגע באספלט הוא כבר לא היה מי יודע מה בהכרה. חצי שעה
אחר כך כשהקצין תורן בא לבדוק אם הוא ישן בשמירה, הוא כבר היה
לגמרי מעולף, דם בוהק נוזל לו מכל החורים. תוך עשר דקות הוא
כבר היה על "אבירבולנס" בדרך להדסה, אלוהים יודע לאיזו מחלקה.
וכנראה שגם אותו ורק אותו זה מעניין, כי כשבאו לברודי ואמרו לו
שאין ברירה והוא חייב להחליף את בן מהחימוש, זה לא עניין אותו
במיוחד אפילו אם הוא מת או חי. הוא ידע שהוא מוכרח לצאת. הוא
ידע שהוא פשוט חייב. כשקיוויתי הסמל תורן בא להגיד לו שהוא
חייב להשאר, הוא היה בטוח שזו סתם עוד בדיחה של אלון מהאלחוט.
"יאללה קיוויתי, לך סתלבט על מישהו אחר. אתה יודע שהסכמתי
להשאר חמישי רק בתור טובה ליהודה שהיה חייב לצאת לחתונה של בת
דודה שלו. אבל זהו, עכשיו שמונה בבוקר, יום שישי - אם לא שמת
לב, ואני את הטובות שלי סיימתי. עכשיו אני עף."
אבל כשקיוויתי לא צחק ולא אמר "סתם, עבדתי עליך, שיהיה לך אחלה
סילבסטר." הוא הבין שאלון לא מתוחכם מספיק בשביל לעשות לו קטע
כזה. לרגע הוא חשב לצעוק "ציפור!" ולקחת את הרגליים ולברוח,
אבל זה נשמע לו עצוב מדי בשביל להיות מצחיק. החייל היחידי
בצה"ל שלא היה אמור להשאר סילבסטר אלפיים, נשאר בגלל שאיזה
מישהו שהוא בכלל לא מכיר הלך לנוח בהדסה. הוא כבר ראה את
הכותרות בעיתונים - "עיטור העוז לחייל בעל הדוגמא האישית" כתבו
בידיעות, אבל היו אלו הכותרות במעריב שעניינו אותו הרבה יותר -
"המסיבה הגדולה ביותר שנודעה בא"י מאז כ"ט בנובמבר 47'. המוני
בית ישראל צבאו על הרחובות. האלכוהול נשפך כמו מים. ים של
צחוקים..."
'...ים של כוסיות.' השלים ברודי בלבו. הגב המתרחק של קיוויתי
נשאר תקוע לו מול העיניים ההמומות שלו, והאפוד המונח לרגליו
סרב להעלם.

קטע א' - יום שישי - 31 בדצמבר, 1999 - אחרי צהרים

בשעה חמש ברודי התעורר. בכמה שניות הראשונות הוא לא הבין איפה
הוא. אחר כך הוא קלט שהוא בחדר משמר. אז נדרשו לו כמה שניות
נוספות להבין למה הוא שם, ואז הוא נזכר. כשזה קרה, הוא התחרט
שהוא בכלל התעורר. בחדר לא היה הרבה אור כי מישהו סגר את כל
החלונות שלא יכנסו יתושים, אבל הם היו מספיק מתוחכמים להכנס
דרך הדלת שמישהו אחר השאיר פתוחה. מיטת השדה עליה שכב עשתה
קולות של חריקה בזמן שהתיישב. הנעליים היו עדיין עליו. אחרי
הכל, הוא היה בכוננות. 'ממש,' חשב לעצמו, 'כוננות ספיגה. לא
פחות ולא יותר. גוג ומגוג עוד עשר דקות ואני חייב לרוץ.' אבל
המחשבה לא שעשעה אותו אפילו קצת. היא רק עשתה לו חשק גדול יותר
לפרוץ בבכי. ממש ככה, בבכי. באותו רגע הוא היה החייל הכי מושתן
בצה"ל. אפילו בצבא הכורדי לא היו עושים לו קטע כזה מסריח. פשוט
קטע מסריח. הם ידעו שהוא היה הכי בסדר בעולם ובשביל זה באו
לסנג'ר דווקא אותו. בני זונות והילדים שלהם בני זונות. כוס אמא
של כולם והלוואי שיעשו כולם תאונות מרוב בירה. בני זונות.
והמלים האלה המשיכו להדהד לו בראש בזמן שעלה במדרגות לקומה
השלישית. הוא בעט בדלת האפורה ונכנס לשירותים. ואולי לא כדאי
לקרוא להם שירותים אלא חדר גדול עם המון שתן על הרצפה ונייר
טואלט רטוב מתגלגל בכל מקום. "בבוסניה הרצגובינה היו מתלוננים
על כאלה תנאים." מלמל לעצמו והשתין על אחת האסלות. בתור מחאה,
די שולית, לצערו, הוא לא הוריד את המים. אבל כשסגר את הכפתורים
של המכנסיים, הוא תהה אם הניאגרה בכלל הייתה עובדת אפילו אם
היה מנסה. הוא ניגש לכיור לשטוף את הידיים. בראי השבור הוא יכל
לראות את הפנים הלא מגולחות שלו. העיניים העצובות שלו עצמו
הביטו בו. 'עיני עגל' חשב בלי קול והשפיל את המבט לכיור. שם,
המים זרמו על ידיו והלכו להתחבא בביוב. להשיט חיילי בדיל עם
הזרם. הוא סגר את הברז וניער את הידיים באוויר. מהחלון היה
אפשר לראות את בית הספר הנטוש. הוא הסתכל עליו כמה שניות בלי
מטרה והסתלק משם.

בשעה שש וחצי הלך לטלפן להורים שלו להודיע להם למה הוא לא חוזר
הביתה. הוא לא היה בטוח מה להגיד בכלל, וניסה לבנות משפטים
הגיוניים בדרך אל השק"ם. הוא לא הצליח וכשתקע את הטלכרד שלו,
וראה שנשארו רק עשר פעימות, החליט לא לבזבז אותן על הבית. אז
במקום הוא צלצל לאיל. אצל אייל היה תפוס. ברודי הכה באגרוף
במכשיר הציבורי שנועד לספוג התעללויות כאלו של חיילים שנשארים
שבתות על גבי שבתות. הוא ניסה שוב אבל עדיין היה תפוס. הוא היה
מעוצבן. הוא החליט לצלצל לטלי. הוא המתין בחוסר סבלנות עם צליל
החיוג, ובסוף כשמישהו ענה, הוא נשם לרווחה שלא היה זה אבא
שלה.
"הלו?" אמא של טלי ענתה בקול מנומנם של שישי אחרי הצהרים.
"שלום," אמר ברודי בנימוס מעושה, "טלי בבית?"
"שניה," אמרה אמא של טלי וברודי שמע אותה צועקת בחוסר חשק,
"טלי!!! טלי, טלפון! טלי!"
"עניתי אמא, תנתקי." טלי נשמעה על הקו. אחר כך היה צליל ניתוק,
וטלי אמרה, "הלו?"
"היי." אמר ברודי בעייפות. הוא רצה שירחמו עליו. זה הגיע לו,
חשב.
"היי," אמרה טלי בעליצות, "התקשרתי אליך, ההורים שלך אמרו שעוד
לא חזרת. ברודי, איפה אתה?"
הוא לא ענה. רק נאנח וקיווה שתבין לבד. היא לא. רק אמרה
"תקשיב, קבעתי עם גלית שנפגש באחת עשרה באלנבי פינת קינג
ג'ורג' ונזרום לאן שעדיף. מה אתה אומר? שמה ליד המאפייה."
"טלי." ברודי נאנח בשנית.
"ברודי," היא נשמעה מודאגת פתאום, האסימון תיכף יפול, "הכל
בסדר? איפה אתה?"
"אה..." אמר.
"לא." היא אמרה.
"אני חושש שדווקא כן." הוא ענה.
"תגיד לי שאתה צוחק. תגיד שאתה צוחק, בבקשה. ברודי, תגיד לי
שאתה צוחק עלי!", היא כבר כמעט צעקה.
הוא לא ענה. שניהם שתקו. הרוח התחילה לנשוב, לברודי נהיה קצת
קר. גם לטלי, אבל הוא לא ידע, הוא היה שקוע מדי בעצמו ובמכנסי
הבי"ת הבלויים שלו.
"מה, הם נורמלים?" היא שאלה בשקט, לא בטוחה במה זה מועיל.
"לא, הם ללא ספק לא נורמלים. הם לא נורמלים, הם בני זונות לא
נורמלים..." וברודי התחיל לשפוך על טלי את כל המחשבות שעצבנו
אותו מאז שהתעורר, ולא הצליח לשטוף מעצמו כשהיה בחדר עם השתן
על הרצפה.

קטע ב' - אותו יום - ערב

בשעה שבע וחצי עלה ברודי על אל"ף וניגש לראי להסתרק. משהו
השתבש לו בשיער והוא לא הצליח להעמיד את הקוצים כמו שצריך. הוא
החליט שכל העולם נגדו, ואז גם החליט שאין לו מצרוח מתאים לג'ל.
הוא פתח את הברז ושטף את השיער. אחר כך הוא עלה לחדר שלו, נזהר
לא לדרוך יותר מדי בשתן, ולקח את המגבת שהייתה תלויה על
הארונית שלו. הוא ייבש בעזרתה את השיער ואחר כך זרק אותה על
המיטה. הוא שלח ידיים בשערות ונהנה מהלחות שלהן. בינתיים ניגש
אל החלון והסתכל החוצה. בחוץ כבר היה חשוך ובעיקר היה אפשר
לראות את האורות האדומים של האנטנות של גדוד הקשר. הוא העביר
את המבט שלו לאיזור של הקרוואנים אבל לא הצליח לראות כלום. הוא
ראה רק את השער של הש.ג, סגור ומסוגר. אין יוצא ואין בא. ובטח,
מי יהיה מספיק פסיכי לבוא לבסיס הדפוק הזה ביום שישי, ועוד
בסילבסטר, ועוד בסילבסטר אלפיים! הוא שוב התחיל להתעצבן, אחרי
שכבר הצליח להרגע איכשהו במקלחת. הוא לבש רק מכנסי אל"ף והרוח
עשתה לו קר בחזה. הפטמות שלו התקשחו והוא הלך לארונית והוציא
ממנה חולצה קצרה ולבש אותה.  אחר כך הוא ניגש אל החולצה שלו
שהייתה תלויה על הכיסא והוציא מהכיס קופסת סיגריות. הוא הוציא
אחת וכמעט שהדליק אותה, אבל אחר כך התחרט, והחזיר אותה לקופסה.
הוא ניגש למיטה של חיים מהשלישות ושלף מתחת למזרון את הקופסה
שכולם ידעו שהוא מחביא שם. הוא הוציא סיגריה אחת ושם את הקופסה
בכיס. הוא הצית, זרק את המצית על המיטה, וחזר אל החלון. הוא
שאף פנימה ונשף החוצה, אל הערב. העשן התערבב בקור של האוויר
והוא חשב שלפחות מזה אפשר להינות בכל מקום, אבל הרבה יותר
באזרחות. הוא עישן בשקט את הסיגריה עד תומה, ואז זרק אותה
החוצה. "כוס אוחתק על העולם הזה." מלמל ולקח את החולצה שלו.
הוא לבש אותה ביורדו מהמדרגות, וביוצאו מהבניים, שם את הידיים
בכיסים והתחיל ללכת לחדר אוכל. בדרך פגש.

קטע ג' - אותו יום - אותה שעה

מושיק ראה חייל לא מוכר יוצא מהמגורים ומתחיל ללכת לכיוון של
החדר אוכל. הוא צעק: "דוד!"
והחייל הלא מוכר הסתובב. הוא צעק: "אתה הולך לאוכל?"
אבל החייל לא ענה. הוא הניח שכן והגביר את קצב הליכתו. כשהגיע
קרוב ראה שזה זה מהדפוס. הוא לא ידע איך קוראים לו, אבל זכר
שזה איזה שם משפחה כזה. גולן, או נרגסי, או משהו בסגנון. בכל
מקרה, הוא אמר
"אני מושיק," והגיש את ידו ללחיצה, "מהקשר."
החייל השני הגיש ידו ללחיצה רפה ואמר
"צחי. אבל במילא כולם קוראים לי ברודי. מהדפוס."
"ברודי," מושיק חזר על השם וחשב שבכל זאת הוא לא זכר איך
קוראים לו, "סבבה, אתה בא לאוכל?"
ברודי הנהן. מושיק אמר
"אחלה, אז נלך ביחד."
עד שהדיעו לחדר אוכל מושיק הספיק לספר לברודי כמה שהוא שונא את
הצבא וכמה שכל העולם נהנה לזיין אותו. הוא סיפר לו על כל
התוכניות שהיו לו לסילבסטר עד שבא הסגן קשל"א ותפס אותו שובר
שמירה בשבוע שעבר וריתק אותו לעשרים ואחת.
"תאמין לי," סיפר לברודי וירק הצידה, "כל השירות שלי הייתי מה
זה בסדר. שמירה ראשונה שלי שתופסים אותי. בני זונות, אני אומר
לך, אפשר לחשוב. מי ישמע מה עשיתי. כולה דיברתי בפלא-פון עם
חבר שלי שיסדר לנו חדר באילת לסופשבוע. בני זונות, עכשיו איפה
אילת ואיפה אני." וירק שוב וחזר והדגיש, "בני זונות."
אחרי כמה דקות ועוד כמה מוחטות ועוד כמה פתגמים עממיים, הגיעו
שניהם אל החדר אוכל. ברודי הציץ בשעון, השעה הייתה שמונה.

קטע ד' - אותו יום - ארוחת ערב

ברודי הלך להתיישב באיזה שולחן ריק בלי אף אחד. הוא ראה את
המושיק הזה מתיישב ליד חזקי מהאפסנאות. לא היה לו כח לאף אחד.
הוא רצה רק לאכול וללכת לישון עד השמירה. קיוויתי אמר לו שהוא
שומר עשר - שתיים, ככה שהיו לו כבר פחות משעתיים. אחת התורניות
ניגשה אליו. מאיה, הוא חשב, מהמודיעין. היא אמרה לו שהוא צריך
לעבור שולחן, כי אי אפשר לשבת לבד. הוא חשב להגיד לה שפה זה לא
קיבוץ, אבל הוא היה באמת עייף מדי, והוא גם לא היה בטוח שהיא
תבין. מחוסר ברירה קם, והלך לשבת במקום היחדי שהיה פנוי.
בשולחן של מושיק הזה, אלא מה?
ניסים הדתי בירך ברכה ואיחל לכולם שנה אזרחית נעימה, אבל כשלגם
מהיין, ברודי ראה איך הפרצוף שלו מתעוות. בכלל, כולם היו מאד
מרירים בחדר אוכל. רק מושיק היה משום מה מאד עליז וכל הזמן
דיבר על אלף ואחת דברים. האחרים אכלו בשקט או שיחקו באוכל שלהם
עם המזלג, ואפילו חזקי לא ענה לו יותר מדי.
בין העוף לאורז ברודי התחיל לחשוב שמושיק הזה לא כל כך גרוע,
בעצם. הוא היה די מצחיק, וברודי אפילו חייך מאיזה בדיחה שלו על
שניים שנתקעו באמצע זיון ולא הצליחו להשתחרר. הלכו שניהם למד"א
וביקשו עזרה. זה היה די מצחיק, אבל ברודי מיד התחיל לחשוב על
טלי, ואחר כך על אייל, ואחר כך על כל האחרים שיצאו הביתה ובטח
עדיין ישנים לפני החגיגה הגדולה. אבל הוא לא, ודאי שלא. כי לא
ינום ולא ישן שומר ישראל, אפילו אם הוא בכלל לא דתי ורק רוצה
לחגוג את הסילבסטר הכי מפוצץ של החיים.
מושיק מזג לכולם יין פטישים וטען שזה הרבה יותר טוב מכל בירה,
ושמהיין הזה אפשר לתפוס סוטול יותר טוב מכל הסוטולים בירושלים,
אבל אף אחד לא ענה לו. אף אחד לא רצה להתערב. כולם ידעו שזה
מיותר מדי, ואף אחד לא רצה להתחיל לבכות או לקלל. ברודי שתה
בשקט, ולא הצליח להבין איך מושיק מרמה את עצמו באופן כל כך
מוצלח. הוא רק המשיך לבהות בו ממלא לעצמו את הכוס פעם אחר פעם.
את הכוס שלו הוא בקושי סיים, זה באמת היה יין די מגעיל.
מתישהו הוא סיים לאכול, התרומם, אמר לכולם שבת שלום, והלך משם.
כשכבר הגיע לדלת שמע את מושיק צועק
"היי, דוד! ברודי!"
הוא הסתובב. החווה לעבר מושיק תנועה של 'מה לכל הרוחות אתה
רוצה ממני?', ושמע אותו צועק
"מתי אתה שומר, אחי? אני עשר- שתיים."
אבל מושיק לא שמע אותו עונה.

קטע ה' - אותו יום - רק לילה

מושיק שיחק פינג פונג עם קיוויתי בחצר של ההנדסה. קיוויתי קרע
אותו כבר פעמיים, פעם 18-21 ופעם כמעט על האפס. אבל זה לא
הפריע למושיק ליהנות. תמי ישבה בצד על הספסל נדנדה ודיברה עם
חברה שלה בפלא-פון. מושיק צעק לה בעודו מפסיד עוד סיבוב
"תשאלי אותה אם היא רוצה להכיר בחור רגיש בשנות העשרים
המוקדמות. תשאלי."
תמי קשקשה משהו לחברה שלה ואז צחקה, צחקקה יותר נכון, ואז צעקה
למושיק, למרות שהוא לא היה כל כך רחוק
"היא לא, אבל היא מוסרת שאתה מצחיק."
מושיק ענה לה, וניסה להנחית
"אז תשאלי אם היא רוצה להכיר בחור מצחיק בשנות העשרים
המוקדמות."
אבל פספס במילימטר את הקצה של השולחן.
קיוויתי צחק וזרק את המטקה שלו. היא פגעה ברשת.
21 יא זבל." אמר למושיק ונכנס פנימה לחדר. מושיק מלמל משהו
לעצמו והלך לשבת על יד תמי. הוא שיחק עם המטקה שלו ואז זרק
אותה אל השולחן, אבל היא נחתה על הרצפה. תמי קשקשה עוד משהו
לחברה שלה ואז מושיק שמע אותה אומרת
"טוב, אז ביי. תהנו, יא מניאקיות." אחר כך היא שוב צחקה, סליחה
- צחקקה, ואמרה: "טוב, אני הולכת. טוב. טוב. ביי."
והיא ניתקה. היא הסתכלה על מושיק. מושיק הסתכל עליה. הוא הזיע
מהמשחק.
"מה אתה רוצה?" תמי סיננה לעברו.
הוא חשב שניה וענה
"להתקלח."
ואז קיוויתי בדיוק יצא עם קופסה של מרלבורו לייטס מהחדר ומושיק
אמר
"אבל יותר - אני רוצה אחת מאלו."
הוא אמר לקיוויתי. תמי קמה והלכה למגורים בלי לומר שלום,
וקיוויתי בא והתיישב במקומה. הוא נתן סיגריה אחת למושיק ונתן
לו קופסת גפרורים שהוציא מהכיס. מושיק הדליק שניים, הצית לעצמו
את הסיגריה ואחר כך לקיוויתי. של קיוויתי סירבה להידלק, משום
מה, והגפרורים התחילו לשרוף למושיק את האצבעות. ברגע האחרון
המשימה מולאה, קיוויתי נשף, ומושיק מיהר לזרוק את הגפרורים על
הרצפה. שניהם נשענו אחורה ועישנו. קיוויתי החזיק את הסיגריה
בפה וניגב זיעה מהמצח שלו. הוא הסריח, אבל למושיק לא היה אכפת.
הוא לא היה בטוח שהוא הריח יותר טוב.
"משחק טוב, אה?"
אמר לקיוויתי. קיוויתי הנהן ושאף. אחר כך נשף וסינן עשן בצורת
מלים
"כן, לא רע. שיחקת פעם עם מקצוענים?"
מושיק חייך ולא ענה. קיוויתי שאל אותו
"מתי אתה שומר?"
"עשר - שתיים," מושיק נשף, והוסיף "ש.ג"
קיוויתי הנהן. מושיק שאל
"עם מי?"
קיוויתי משך בכתפיו.
"אין לך רשימה?"
מושיק שאל. קיוויתי אמר
"שנייה."
ושלח יד לכיס. הוא הסתבך עם הסיגריה ונתן אותה למושיק שיחזיק
שניה. מושיק לקח ממנו את הסיגריה, וקיוויתי הוציא דף מקופל
מהכיס שלו. הוא לקח ממושיק את הסיגריה שלו והסתכל בדף.
"בוא נראה," הוא אמר ושאף, "עשר - שתיים, ש.ג... אתה שומר עם
זה מהדפוס, ברודי."
מושק שתק.
"מכיר אותו?" קיוויתי שאל.
"פגשתי אותו בחדר לאוכל, "מושיק ענה, "לא מדבר הרבה. נראה קצת
שפוף."
"כן," קיוויתי ענה, "הוא לא היה אמור להשאר."
מושיק הסתכל עליו. "אל תגיד לי שהוא התנדב להחליף מישהו
בסילבסטר."
קיוויתי צחק, "נראה לך? עוד לא נולד חייל כזה. לא, זה בגלל בן
מהחימוש שנפל אתמול מהמדרגות של התצפית. לא היה לי מישהו אחר
להשאיר ותפסתי אותו מסיים משמרת בדפוס."
"מסכן," מושיק אמר וזרק את הסיגריה שלו על הרצפה, "לא פלא
שנראה שפוף. אני הייתי דופק נפקדות אם היו מכריחים אותי להשאר
סילבסטר."
קיוויתי מצץ את הסוף של הסיגריה שלו וזרק גם הוא את הבדל על
הרצפה. הבדל נחת ליד זה של מושיק ונעצר קצת אחריו. שניהם
הסתכלו על הבדלים. זה של קיוויתי המשיך עוד להעלות עשן.
"בגלל זה אתה בקשר." קיוויתי אמר בשקט. מושיק חייך לעצמו.
השעון שלו צפצף. קיוויתי שאל: "מה השעה?"
מושיק לחץ על הכפתור של האור, הסתכל בשעון וענה, "תשע. עוד
שעה."
קיוויתי אמר "כן."
מושיק אמר אף הוא "כן."
ושניהם שתקו. המצלמה עלתה מעליהם, משאירה אותם יושבים אחד על
יד השני על ספסל הנדנדה הרחב. על ידם שולחן הפינג פונג, בחצר
של ההנדסה, מסביב הבסיס הנטוש, עטוף בערבים וכוכבים. שקט גדול.
המצלמה נעצרה בגובה, ופתום צללה חזרה לקלוז-אפ עצבני של
קיוויתי. הוא אמר
"עוד משחק או עוד סיגריה?"
מושיק חייך.

קטע ו' - לילה - עשר ועשרה

בדיוק לפני עשרים דקות קיוויתי העיר את ברודי שיעלה לש.ג
לפריקה. עוד דקה, אתמול, התחילה כל שרשרת האירועים שהובילה לזה
שברודי בכלל יתעורר ויעלה לפריקה. הוא החליף איזה מילואימניק
רוסי שפיהק והלך לישון. את השני מושיק היה אמור להחליף אבל הוא
עדיין לא הגיע. טל, הקצין תורן, החזיק את הנשק שלו ביד ימין,
וביד שמאל כיסה את פיו.הוא פיהק. אדים יצאו לו מהפה והתפוגגו
באוויר הקר של שטחי יהודה ושומרון הנתונים למחלוקות פוליטיות,
ואם לא היו, אולי ברודי היה נמנע מהגורל האומלל הזה, ואולי לא.
לא נדע לעולם. אבל את ברודי לא עניינו סוגיות פילוסופיות, ואת
יעקוב, המילואימניק הדתי שמושיק היה אמור להחליף כבר לפני אחת
עשרה דקות, שום דבר לא עניין מעבר לזה שהוא היה כבר מת ללכת
לישון. קובי, המש"ק שמירות זיין אותו במשמרת של שמונה שעות
רצוף והוא היה סחוט. בכל פעם שטל פיהק, יעקוב פיהק פיהוק יותר
גדול. התחרות הסמויה הזו נמשכה כמה דקות, עד שמושיק הופיע מעבר
לבניין של החמ"ל. טל צחק ראשון. וגם אחרון, כי ברודי רק חייך,
ואת יעקוב לא עניין יותר כלום.
מושיק הגיע עם חרמונית, גלילון, אפוד וכובע משולש של מסיבות על
הראש.
"מ-ס-י-ב-ה-!" הוא הודיע בקולי קולות, וטל צחק עוד יותר. הוא
ניגש ליעקוב ופרק לו את הנשק. אחר כך פרק למושיק ווידא שהוא
מכניס מחסנית. הוא אמר
"יאללה חבר'ה, שמירה נעימה. סלאמאת מושיק."
ושניהם נפרדו בכיף של אחים לקרב.
מושיק הסתכל על ברודי. זה היה קצת לא נעים כי גם ברודי בדיוק
הסתכל עליו, ומושיק התחיל לצחוק. הוא ניגש אל ברודי והניח יד
על כתפו. "יאללה אחי, תתעודד, לפחות אני הדייט שלך ולא הדתי
הזה." הוא אמר לברודי. ברודי חשב בלבו שזה באמת מעודד, אבל לא
הראה דבר כלפי חוץ. הוא החליט להסתפק בתקשורת מינימלית מצידו.
שמושיק ידבר כמה שהוא רוצה. כל עוד הוא יכול לענות בתנועות עם
הראש, זה לא מפריע לו.

בעשר ועשרים ברודי הדליק סיגריה. כשהוא הדליק אחת גם למושיק,
המואזין של אל-בירה התחיל לזיין את השכל. הלילה התחיל להיות
קר, ובעיקר - מיותר.
מושיק התחיל ראשון. שימו לב -
"אז מה? שמעתי זיינו אותך."
הנהון. נשיפת עשן. נשיפה נוספת.
"יאללה שטויות, אפשר לחשוב מה זה כבר סילבסטר."
שתיקה. נשיפת עשן. שתיקה. נשיפה נוספת.
"חוץ מזה, תגיד תודה שלפחות לא הזמנת חדר באילת."
הנהון. שתיקה.
"יאללה ברודי, יש לנו עוד ארבע שעות להעביר פה, אל תהיה כבד.
זהו, נשארת כבר, אין לך הרבה מה לעשות עכשיו. צא מזה, אתה תקוע
איתי, תבין את זה."
שתיקה. נשיפת עשן. נשיפה נוספת. נשיפת עשן.
"איפה אתה גר?"
"גבעתיים. איפה אתה?"
"פה בירושלים, בגילה. מכיר?"
"לא."
"אתה בטח לא רואה הרבה מעבר לתל אביב, אה?"
"לא במיוחד."
הנהון. נשיפת עשן.
"אז מה, תכננתם מסיבה גדולה אתה וחברה שלך?"
"מי אמר שיש לי חברה?"
"בחייך, לא הייתה כזה מבואס אם לא הייתה לך חברה. תאמין לי,
אני הייתי מתאבד אם במקום לזיין את חברה שלי הייתי צריך לשבת
עם אפוד, בלילה, בקור, לשמור על מתנחלים וערבים שלא יהרגו אחד
את השני. ברור שיש לך חברה."
הנהון.
"כן, תכננו לצאת יחד עם כולם, ואחר כך בטח היינו הולכים
אליה."
נשיפת עשן.
"איך קוראים לה?"
"טלי."
שתיקה. עשן, עשן, עשן.
"שם יפה."
"אני אודיע לה."
שתיקה.
"כמה זמן כבר?"
מחשבות, חישובים
"שנה וקצת. שנה וחודשיים."
"אה, אז סילבסטר שעבר יצא לכם להיות ביחד."
"כן, אבל," נשיפת עשן, "בחייך, זה סילבסטר אלפיים. זה לא סתם
סילבסטר. זה," נשיפה נוספת, אלפיים."
הנהון, הנהון. נשיפות עשן.
"מה עשיתם שנה שעברה?"
"זה היה קצת אחרי שהתחלנו לצאת, "בדל נוחת, "יצאנו לאיזה פאב.
בנחלת בנימין, מכיר?"
נשיפת עשן.
"מה השם?"
"בלקוני."
"נראה לי שעברתי ליד פעם," נשיפת עשן, בדל נוחת. "מוסיקת רוק
כזאת?"
"כן."
"כן, נראה לי שאני יודע איפה זה."
"זה המקום הקבוע שלנו. שמה הכרתי אותה. זה היה ביומולדת של
מישהי ששנינו מכירים. אז היא הייתה החברה הכי טובה שלה."
שתיקה.
"היום כבר לא."
שתיקה.
"אני אמור לשאול איזה חתול שחור עבר בינהן או שזה לא חשוב
מביוחד?"
שתיקה.
"כנראה שזה כן חשוב במיוחד."
שתיקה.
"היא לא ידעה שהיא רצתה אותי."
"אה, הסיפור הרגיל."
"כנראה, כן. אבל זה היה קטע ממש מלוכלך. הן ממש התחילו להתכסח
כשהיא שמעה שטלי יוצאת איתי."
"רגע, טלי ידעה שהיא רוצה אותך?"
"אה... כן, אמרתי לך, זה היה קטע מלוכלך."
"ואתה ידעת שהיא רוצה אותך?"
"אני? לא היה לי מושג. רק אחר כך התחלתי לחבר דבר לדבר. מסתבר
שזה נמשך אצלה איזה תקופה. אבל עזוב, היא פשוט לא הייתה הטעם
שלי. היא רזה כזאת."
"ואני מבין שזה... גרוע?"
גיחוך.
"כן, אני יודע, יש לי טעם מוזר. אני אוהב בחורות עם קצת בשר על
העצמות."
גיחוך.
הנל"נ מצלצל. מושיק קם וניגש לענות. ברודי שמע אותו אומר משהו
על זה שאין פה אף סבסטיאן, ובינתיים חשב לעצמו שהוא מתגעגע.
לטלי, לבית, לאייל ואבי. ההרגשה הרעה שלו כבר לא הייתה כל כך
רעה, כי באמת הוא כבר התחיל להשלים עם האין ברירה, אבל בכל
זאת, רבאק! סילבסטר אלפיים והוא בחור המושתן הזה. ברודי הסתכל
על מושיק מדבר עם זה שצלצל לנל"נ ומנסה להסביר לו שלא משנה מה,
אין פה שום סבסטיאן ואולי היה, אבל עכשיו אין והוא לא הולך
לחפש אותו בקור הזה. מושיק היה בחור די גדול, ברודי שם לב,
גבוה ומלא, והחרמונית עשתה אותו עוד יותר מלא. לא שמן, אבל
עבה. מושיק התחיל לצעוק שילך המטלפן לכל הרוחות ושאם הוא רוצה
שיבוא לפה בעצמו ויראה שאין פה אף אחד חוץ ממנו ומברודי ושגם
אם היה פה איזה סבסטיאן בטוח היה לו מספיק שכל לא לחכות לחברים
המפגרים שלו שיתקשרו, אלא הוא היה הולך למצוא לעצמו חברים
חדשים. אחר כך הוא סגר וחזר לשבת בכיסא. ברודי שאל אותו אם הוא
רוצה משהו מהמכונה.
מושיק אמר
"כן, קפוצ'ינו, אבל אין לי כסף."
ברודי ענה
"אני אספוג את השקל וחצי האלה." ומושיק חייך. ברודי קם והלך
למכונה. כעבור כמה דקות חזר, כשהוא נזהר לא לשפוך את הקפה
והקפוצ'ינו. הוא נתן למושיק את הכוס שלו ומושיק אמר
"לחיים!" והרים את הכוס באוויר. "תברך." הוא אמר לברודי.
ברודי חשב רגע, ואז אמר
"שתהיה לנו שנה כמה שיותר קצרה ושיגיע כבר סילבסטר הבא ונשתחרר
ולא נצטרך לשבת בחורים ולקפוא מקור, ורק נעשה מה שבראש שלנו.
נשתכר, נדפוק ת'ראש ונזיין את מי שנרצה."
מושיק חייך בסיפוק וענה "אמן."
ושניהם לגמו. עננים מלמעלה החליפו מרקמים ובעיקר חלפו במהירות.
הערפל התחיל להתעבות, והמנורה המחורבנת של החמ"ל כל הזמן נדלקה
ונכבתה. היה קר ושקט. המואזין הלך לישון, או לחגוג, תלוי ברגע.
סילבסטר הלך והתקרב, ובו בזמן הלך והתרחק. איזה כלב נבח מרחוק.
ברודי הרגיש קטן ושלילי. הוא כבר רצה רק ללכת לישון ולהתעורר
עוד עשרים שנה. מושיק הוריד מהראש שלו את הכובע ושם אותו על
הבטון. הוא הסתכל על ברודי שותה קפה. ברודי היה מואר באור
הצהוב של המנורה שבחוץ. הוא נראה ירוק אבל שליו. מושיק חייך
בתוך עצמו ולא אמר כלום. הוא המשיך לשתות. מרחוק יכלו שניהם
לשמוע את תמי צועקת "כפרה, מה העניינים?" ושניהם חייכו.
מתישהו השעון של מושיק צפצף אחת עשרה וברודי כבר סיים את הקפה.
הוא הדליק לשניהם עוד סיגריה.

קטע ז' - לילה - חמישים ותשע דקות לשעת השין

הפעם ברודי התחיל. שימו לב -
"אז מה, תקועים, אה?"
הנהון. נשיפת עשן. נשיפה נוספת.
"היית אמור להיות עכשיו באילת. בטח חם שם."
הנהון.
"עשרים ושש מעלות, שמעתי ברדיו."
שתיקה.
"יש שם מסיבה?"
גיחוך.
"אתה צוחק? מסיבה? מליון מסיבות. מליון אלף כוסיות בביקיני שרק
מחכות לאלוהים שיזיין אותם אל המילניום הבא."
גיחוך. נשיפת עשן.
"אלכוהול?"
"ברוך השם."
הנהון. עצב.
"אז מה, אין גברת מושיק?"
גיחוך. עצב.
"לא, אבל עזוב, למי יש כח לזה. מי שכבר יש לו אחת קבועה, כמוך,
זה סיפור אחר. אבל להתחיל עכשיו לחשוב ארוך, למי יש כח."
"כן."
"אז ספר, איך הטלי הזאת?"
"מה זאת אומרת?"
"איך היא?"
"מה אתה רוצה לדעת?"
"היא בסדר?"
גיחוך.
"כן, היא בסדר. היא בסדר גמור, בדרך כלל."
שתיקה. נשיפת עשן.
"אני שומע דברים בג'ו?"
גיחוך. עצב.
"ג'ו. כן, דברים בג'ו."
"מה?"
שתיקה.
"סתם."
שתיקה.
"למי תספר אם לא למושיק? לסבסטיאן?"
צחוק. בדלים נוחתים. נשיפות עשן.
"סתם, לפעמים היא אוהבת לשחק."
"שש-בש?"
"מצחיק. אוהבת לשחק בי. סתם, קטעים דפוקים כאלה. לא יודעת אם
אני אוהבת אותך, אולי נכנסנו לשגרה, אני לא יודעת מה אני
מחפשת. ואחרי שניה היא מתחרטת ואומרת לי תשכח ממה שאמרתי, והכל
אמור להיות כאילו כלום."
שתיקה.
"בטח מעצבן."
"כן, אפשר לומר שכן."
"אז מה, חשבת להפסיק איתה?"
"חשבתי."
"ו..."
שתיקה.
"והגעתי למסקנה שלא יצא לי מזה כלום."
"יצא לך מזה... מה היא, מניה?"
גיחוך. עצב.
"השקעה לטווח ארוך."
שתיקה.
"עזוב, יהיה בסדר."
הנהון.
"כן."

הרוח מתחילה להיות קרה יותר. השעון משתף פעולה והזמן נוקף.
הדקות מתקדמות, אבל לאט מאד. ברודי מרגיש איך הוא מאבד את
שפיותו. הוא מנסה לחשוב על שירים שהוא אוהב, אבל לא נזכר
בכלום. כנראה שהוא לא אוהב שירים, הוא חושב לעצמו, ומסתכל על
מושיק חושב.
"על מה אתה חושב?" הוא שואל אותו.
"סתם, רעיון דבילי." הוא עונה.
"אה?" ברודי שואל.
"עזוב," מושיק עונה, "באמת רעיון דבילי.
"מה השעה?" ברודי שואל אותו.
מושיק מפשיל את השרוול של החרמונית, לוחץ על הכפתור של האור
ומציץ בשעון.
"אחת עשרה ועשרים." הוא עונה.
"עוד מעט." ברודי אומר.
"כן," מושיק עונה, "בקרוב."
"אז מה?" ברודי אומר, "שני חיילים תקועים בסוף העולם בלילה הכי
חשוב באלף הנוכחי, ושומרים. שומרים על העולם שיוכל לחגוג את
החגיגות שלו."
"כן," מושיק עונה, "שני חיילים יושבים ושומרים. כן."
ושניהם שותקים כמה דקות.
אחר כך מושיק מפר את השמירה ואומר
"אתה יודע, אנשים עושים דברים משונים במצבים קיצוניים."
"כמו מה?" ברודי שואל.
"סתם," מושיק עונה, "דברים משונים."
"אה." ברודי אומר.
מושיק ממשיך, "דברים שבדרך כלל הם לא היו עושים."
ברודי שותק. "מצבים קיצוניים..." הוא אומר.
"כן." מושיק עונה, "דברים משונים."
ושניהם שותקים עוד כמה דקות. הם לא יודעים, אבל הזמן זז קצת
בזמן שהם חושבים, וכבר אחת עשרה ארבעים ושלוש. היממה עומדת
להסתיים, השנה תכף תתחלף, העשור עוד רגע וייחתם, המאה תעלם,
והאלף יתקדם.
'מצבים קיצוניים' ברודי חושב לעצמו. 'דברים משונים' מושיק
משלים בליבו.

בינתיים, טלי וגלית פוגשות את אייל, אבי, ועוד אחד, איזה אלברט
שאייל הביא מהבסיס. הוא גר בקריית שמונה ואייל הזמין אותו
לחגוג איתם את הסילבסטר בתל אביב. יש לו שיער ארוך ויפה, וטלי
מזיעה קצת כשהוא לוחץ לה את היד. מסביבם מיליון אנשים
מתרוצצים. סובאים, בולסים, מתגפפים. אנרכיה ממסדית מבורכת
לרוב. באילת חברים של מושיק תפסו שתי תיירות מברזיל, והם
מסבירים להן פנים בחדר שלהם במלון נפטון.

כבר חמישה ל-, ומושיק וברודי מסיימים לעשן עוד איזו אחת. ברודי
חושב. מושיק תוהה. שניהם מסתכלים מסביב. אין אף אחד. גם לא
כלבים. 'הוא די עבה' ברודי חושב לעצמו. 'הוא בסדר הברודי הזה'
מושיק מהרהר. כאילו בלי כוונה מקרבים את הכסאות שלהם אחד אל
השני.
כאילו בלי כוונה. כאילו בלי לשים לב, כבר שלוש דקותל-.

פינאלה

במצבים קיצוניים...
...דברים משונים.

"שלום, נעים מאד, אלברט."
"היי... אני טלי."
חיוכים.

"אנד היר איז דה בד רום. לוק, א קינג סייז בד. וונט טו טריי
איט גירלז?"
צחקוקים.

"היי כפרה, זאת תמי, אני מתה עלייך. את בטח חוגגת, תתקשרי אלי
מחר, ביי."
ניתוקים.

עוד דקה. עוד דקה. שנה שלמה הוא חיכה לזה. גם הוא. ומי לא?
יעקוב המילואימניק ישן, קיוויתי רואה טלביזיה שידור ישיר מכיכר
רבין, המואזין הלך לשמוע שירים של אום כולתום, ומאי שם כינורות
מתחילים לנגן.

במצבים משונים...
...דברים קיצוניים.

כסאות מתקרבים, מעילים מתחככים, נשקים מונחים, מבטים מוחלפים,
כינורות מתגברים, פיות נחשקים.
שלושים שניות. כבר פחות.

יד נוגעת בפנים עם זיפים. הפנים רועדות. היד מלטפת.
"שנה טובה, ברודי." מושיק לוחש.
שתיקה. הנהון. עצב. מצבים קיצוניים ודברים משונים. שני אנשים,
לבד בשטחים.
חמש שניות. עיניים נעצמות.
שלוש שניות.
שניים.