אמבולנסים מייללים מרחוק
כמעט אפשר לראות איך הכביש מתפנה
איך האנשים נבהלים
אתה אומר לי
תפסיק לשים לב
לכול פרט קטן בעולם הגדול
ואני מסתגר בתוך עצמי
בתוך החרדות
לכול אחד יש מקום משלו אליו הוא בורח שקר
בטלוויזיה רואה אנשים מתים
פעם קראנו לזה אבל לאומי
היום הסרט מתחיל בבקשה לכבות את הפלאפונים
כמו לכבות חרדות, כמו לנחות נחיתת אונס בלי לדעת למה
ואנחנו לא מבינים כלום
באויב, במלחמות, בנשים
אז למה שלא ניסע
אני קם ועוזב באמצע, פעם יצאתי למסע כזה
חזרתי עם פנים מלאות אושר
אל תוך התנומה
אל תוך החרדה
אולי נלך לאכול במסעדה קטנה
נישב בשולחן האחרון בשורה השנייה
ונביט לכול עבר בפחד
אתה אומר תפסיק להתעצב
ואני מביט על הילד הזה
הוא צוחק, הוא בוכה
לא יודע בשביל מה צריך את כול זה
האמבולנס מילל שומע אותו מתקרב מתחת לחלוני הוא עובר
החיים חולפים גם הם
לפעמיים אני אומר לך בוא ניסע
ניקח את כול איתנו
החיים חולפים מהר מדי, אי אפשר לגעת בהם
כול הריגושים הם זולים מול הדבר האמיתי
אני ואתה הולכים על החוף, יש סירה שמחכה אולי מחכה שנחליט
ואני מסתגר בתוך עצמי,
אנשים מתרגלים אז הם לא קמים ועוזבים
אבל השמיים מתכסים עננים אפורים
עוד מעט גשם, ישטוף הכול
נמהר למכונית וניסע מכאן
עוד מעט מלחמה
למה אנחנו עדיין כאן?.
אתה אומר לי תפסיק להתייחס לחיים כמו אל שיר לא פתור
אתה הרי יודע שהחיים הם מעבר לכול זה
ואני בנתיים שותק
הגשם יורד עלינו אנחנו בורחים
יושבים בבית מול טלויזיה 40 אינץ
עם רגשות ברדיוס אפס
אני מתחיל לחשב
כמה ימים נשארו עד הסוף המר
עד שנילך לעזאזל