נוראדין הביט סביבו, רוב האנשים ישנו כבר, השומרים עמדו במרחק.
הוא התכרבל בשק השינה, הקלצ'ניקוב צמוד לגופו. מחר הם אמורים
לנוע קדימה, ואולי יתקלו באויב. הוא לא פחד , אבל גם ההתרגשות
הישנה לא אחזה בו, הוא לא ציפה לקרב. הוא חזר רק לפני כמה
ימים, נחת בקאראצ'י והמשיך אל אזורי הגבול, וחצה את הגבול, עד
שמצא אותם כאן. כמה אנשים נהרגו בנתיים, אחרים פשוט נעלמו,
אולי הצטרפו ליחידות אחרות, תחת דגל אחר, אולי חזרו לכפרים
שלהם. היה קר. הוא גילגל סיגריה והדליק אותה, מנופף בידו
לשומר.

הטיסה חזרה לקאראצ'י היתה נעימה כל כך, רכה, בלי שום טלטולים.
רגעי הפחד היו הרגעים שקדמו להמראה, בדיקת הדרכונים, ההמתנה
לעלייה למטוס, ואחר כך הדקות הארוכות שחלפו עד להמראה. אבל אף
אחד לא שאל אותו כלום, אף אחד לא עיכב אותו, הכל היה מושלם.

לפני שיצא לשדה התעופה אכל ארוחה גדולה עם מארחיו, והם התפללו,
ואחר כך יצאו לדרך, מורידים אותו בשדה התעופה ונעלמים מיד. כמה
שעות קודם לכן הם עשו את מה שהיה עליהם לעשות, הם ביצעו את
המשימה שבעטיה בא לארצות הברית. הטיל ריחף במהירות בשמיים,
מתביית על חום המנועים, קורע את מטוס הנוסעים לשניים. נוראדין
לא חש שום שמחה. הם המתינו כמה דקות במחבוא, בין השיחים,
מאחורי הגבעה,  וכשהצופה קרא לעברם שהשטח נקי הם רצו למכונית
ונסעו, חזרה לדירה בברוקלין. הם פתחו את הטלביזיה אבל לא היה
עדיין דיווח. עוד מעט חשב נוראדין, וכמה דקות אחר כך התחילו
הדיווחים הראשונים. הם עקבו אחרי התמונות, ובעל הדירה התחיל
להכין ארוחה, היו עוד כמה שעות עד לטיסה חזרה ונוראדין היה
רעב, ומותש. הוא המשיך להביט במסך הטלביזיה, בשברי המטוס שצפו
על המים. הוא  לא הרגיש שום דבר מיוחד, זו  היתה נקמה, נקמה
אישית למעשה, על מה שעשו לרמזי.


נוראדין שאף עשן מהסיגריה, האמריקאים אולי יתפסו אותו פעם,
ואולי לא. הוא לא יתן להם לקחת אותו, הוא ימות בקרב, ולא באחד
מבתי הכלא שלהם. אבל בנתיים הוא היה בטוח, עד כמה שאפשר לקרוא
למצב הזה בטוח, כשהוא שוכב כאן עם הקלצ'ניקוב, בשק השינה,
ממתין ליום קרבות. לכאן הם כבר כמעט ולא הגיעו, האמריקאים,
אפגניסטאן היתה בטוחה.

נוראדין רצה לקום ולהתפלל שוב, לפני השינה, אבל הוא התפלל כבר
קודם, וזה במילא לא יעזור. במטוס היו ילדים, נשים, זקנים, היו
דיילות וטייסים, הם היו מתים עכשיו, קרועים לחתיכות, פזורים
בים. הוא חשב על רמזי, נרקב בבית הכלא, עדיין לא מלאו לו
שלושים והוא אף פעם לא ישתחרר, אלא אם כן, אלא אם כן המהפכה
תשטוף את העולם כולו, וזה אף פעם לא יקרה, לא בימי חייו  שלו
לפחות, או בימי חייו של רמזי. לא, הדרך היחידה להביא לשחרורו
היתה הדרך הזו, להקיז דם, דם ועוד דם, עד שהאמריקאים לא יהיו
מוכנים עוד לשלם את המחיר וישחררו את רמזי, בחזרה להרים
באפגניסטאן. או עד שהאנשים שלהם ימצאו אותו, ויחסלו אותו.
נוראדין לא פחד, לא היה לו ממה לפחד. הוא חשב על הבנינים בניו
יורק, על התנועה ברחובות, הנשים. אולי פעם יוכל לחיות שם, רק
לכמה שנים. הוא שמע יריות במרחק, והתבונן בהבזקים שפילחו את
השמיים הכהים. רמזי יושב עכשיו בתא שלו, מתכנן בודאי בריחה,
רמזי יתכנן בריחה שנים על גבי שנים, זה ימתיק את ההזקנות.

נוראדין יצא משק השינה וקם, הוא טען את הקלצ'ניקוב והלך לשבת
ליד השומר, לדבר איתו קצת. הוא היה חסר מנוחה. השומר נופף
אליו, והציע לו כוס תה. נוראדין לגם מהמשקה באיטיות. הם החליפו
כמה ניחושים על  מקור היריות, אבל זה לא שינה הרבה, פלג אחד
יורה בפלג שני, פלג שלישי ורביעי וחמישי מציצים מהעמדות שלהם,
מעלים כמה ניחושים משועממים, שותים  תה. מחר הפלג השני ילחם
בשלישי, או ברביעי, אח הורג אח. כל זה עצוב כל כך, אבל לא היתה
ברירה אחרת.

בדירה בברוקלין נשארו עוד כמה טילים, אולי יורידו עוד מטוס,
מטוסים. נוראדין הסביר להם איך להפעיל את הטילים, איך לכוון.
והטיל במילא יפגע במשהו ניסה להפיג את חששותיהם, הרבה מטוסים
עוברים, אם לא יפגע במטוס שכיוונתם אליו יפגע במטוס אחר.  

הוא חזר לשק השינה, חבריו נחרו לידו, מתהפכים בשנתם, רוטנים
משהו, מוחים על ההפרעות שלו. כשחזר הם לא שאלו אותו היכן היה,
אנשים באו והלכו כל הזמן, כל אחד ועניניו שלו ולא היה מקום
לשאלות כאלו. נוראדין עצם את עיניו וראה את המטוס מתפוצץ, להבת
אש ענקית. בדמיונו היה יכול לשמוע את הצריחות בפנים. אבל
מחשבות כאלו צריך לגרש, את זה רמזי אמר לו כבר מזמן, שעל דברים
כאלו אסור לחשוב, הם עומדים בדרך, הם עלולים להרוס אותך. הכל
מאללה אמר לו רמזי, ונוראדין הינהן, הכל מאללה, גם האצבע שעל
ההדק היא מאללה, והמטוס, ותא הכלא שאליו זרקו את רמזי, והיריות
שהדהדו עכשיו במרחק, הכל מאללה. נוראדין חשב לרגע על בוסניה,
על ערב הסעודית, על תאילנד, על כל המקומות שרמזי היה בהם, ואף
מקום לא יפה כמו אפגניסטאן,  כך רמזי אמר, רמזי שהיה כמעט בכל
מקום בעולם. הם תפסו את רמזי בפקיסטאן, מישהו הלשין עליו,
תמורת כסף, הכסף קונה הכל, קונה אפילו מוג'הידינים. הם אמרו
שרמזי תיכנן את הפיצוץ במגדלי מרכז הסחר, נוראדין לא ידע אם זה
נכון, אבל הוא היה יכול להאמין שרמזי היה אחראי לכך. רמזי היה
חכם כל כך, אף אחד לא היה יכול לעצור אותו, כמעט אף אחד.
נוראדין התעודד פתאום, רמזי כבר שמע על המטוס, רמזי יודע בדיוק
מי עשה את זה, רמזי צוחק עכשיו בתא שלו, רמזי מסתכל על הסוהרים
ויודע שגם הם יודעים, הוא מחייך אליהם, הם מפחדים. אבל נוראדין
ידע שהאמריקאים לא מפחדים מכלום, והוא יוכל לחזור לארצם ולהפיל
עוד מטוס, ועוד מטוס, ורמזי יוכל לחייך בתא, אבל לא לצאת ממנו.
הוא הרגיש גל של קור גואה בתוכו. הוא יחזור, והוא יפיל עוד
מטוס, ועוד מטוס, גם הוא לא מפחד מכלום.

הוא הכיר את רמזי דרך אחיו, אחיו שנהרג בנתיים. אחיו האהוב קרא
לעצמו מוג'הידין, ופעם היה מוג'הידין, אבל החבורה שבה לחם הפכה
לחבורת שודדי דרכים, סוחטי דמי חסות, הכל למען אללה, אבל הכל
היה למען דברים אחרים. ואחר כך נהרג, בקרב עם חבורה אחרת. רמזי
בא לנחם את משפחתו, הוא דיבר הרבה על הימים שבהם פעל יחד עם
אחיו, הוא לא הזכיר במילה את מה שאחיו עשה אחר כך, כשהימים
האלו חלפו. הוא דיבר איתו הרבה אז, עם רמזי, ואף פעם לא שכח את
השיחות האלו, גם כשרמזי נעלם חזרה למאבק. רמזי היה מוג'הידין
אמיתי, אולי הטוב ביותר, האמונה היתה אמיתית, והאומץ שבא ממנה.


נוראדין נזכר בבית הוריו בכפר, אולי יסע לבקר אותם. הוא ילך
שוב בסמטאות הצרות, כמו פעם, כשהיה ילד, ושיחק שם יחד עם אחיו.
הוא הרגיש את המתח האדיר של הימים האחרונים מתחיל להתפרק
באיטיות, ועצם את עיניו ונרדם, לצליל המונוטוני של היריות
שהדהדו במרחק.



האנשים מברוקלין אותרו שבוע אחר כך. זה לא היה קשה במיוחד, הם
היו חובבנים. הפעם אף אחד לא טרח לארגן משפטים, הם נלקחו לבית
מבודד ונחקרו. המידע לא הושג במהירות, היה צריך לענות אותם כמה
שעות עד שהתחילו לדבר. אבל אז מסרו את כל מה שידעו, ובכלל זה
את השם נוראדין. הסוכנות לא פירסמה מידע על נוראדין, ולא
הבטיחה פרסים כספיים, כמו שעשו בעבר לגבי רמזי. הכוונות לגבי
נוראדין היו חד משמעיות, ופשוטות. צוותים של הסוכנות כבר יצאו
לפקיסטאן, אבל היה קל יותר לדבר על איתור וחיסול מאשר לבצע.
נוראדין חיכמתי היה אי שם באפגניסטאן, עוד חייל צעיר במיליציה
אחת או אחרת, או אולי עוד כפרי,  עוד משהו.



הוא ישב במסעדה קטנה בקאבול ולעס חתיכות בשר תפלות. העיר היתה
הרוסה למחצה, מלאה באנשי הטאליבאן, בפליטים, בפצועים שהועברו
מקווי החזית. אחרי השתלטות הטאליבאן כמעט ולא נותרו בה זרים,
מרבית הדיפלומטים עזבו, העיתונאים,  עובדי סוכניויות הסיוע.
נוראדין היה רגוע, הוא ידע שאף אחד לא ינסה אפילו לחפש אחריו
כאן,  ומי שינסה יכשל. למעשה, הוא לא חשב הרבה על חייו שלו,
הוא חשב בעיקר על המטוס, הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על המטוס,
המחשבות שרמזי הזהיר אותו מפניהן. מדי לילה, כשהיה עוצם את
עיניו היה רואה את המראות שבעצם לא ראה, את הצרחות של הנוסעים
בשניות החיים האחרונות שלהם, את הרוח המקפיאה שדהרה במטוס
המרוסק, את האנשים נסחפים החוצה, עולים בלהבות. ורמזי מתעורר
לעוד בוקר בתא הכלא. כלום לא קרה, להוציא המוות של האנשים
האלו. נוראדין הזמין עוד כוס תה וגילגל סיגריה. אולי זו לא
היתה הדרך, אבל איזו דרך אחרת היתה.

הוא קם ויצא מהמסעדה המזוהמת, בדרך לפגישה עם מכר. הוא נתקל בו
בערב הקודם, והמכר אמר שהוא רוצה להראות לו משהו. נוראדין צעד
בין הבנינים ההרוסים,  עד שהגיע למקום המפגש. המכר ישב בפתח מה
שנותר מבית מגורים, מעשן מקטרת אופיום. הוא הציע לנוראדין
שאיפה ונוראדין סרב. הם ישבו בשתיקה כמה דקות ואז סימן לו המכר
לבוא אחריו. הם נכנסו לבנין והמכר הצביע על תיבת מתכת גדולה.
נוראדין הביט בו, והמכר פתח את המכסה. בתיבה היה משהו שנראה
כמו פצצה, פצצה קטנה. נוראדין בחן אותה, ולא הבין מה הסודיות
הזו. פצצות לא היו מצרך נדיר במיוחד באפגניסטאן. המכר הדליק
שוב את המקטרת ושאף אופיום כמה פעמים. פצצת אטום ציין, וחייך
אל נוראדין. מרוסיה, הוא טפח בעדינות על הפצצה הקטנה. נוראדין
הביט בפצצה והרים אותה בידיו, היא היתה קלה, והיה כתוב עליה
משהו ברוסית. הוא הניח אותה חזרה בתיבה. אז רמזי יהיה בן אדם
חופשי הוא חשב, אבל מייד התפכח, לא היתה לו שום דרך לדעת
שמדובר באמת בפצצת אטום. המכר נעלב כששמע על חששותיו של
נוראדין. זה אמיתי הוא צעק, אתה רוצה לראות? והוא הניף את
הפצצה בידיו. שאני אזרוק הוא צעק אל נוראדין, המקטרת נעוצה
בפיו והעשן המתוק של האופיום מתמר מעלה. נוראדין ניסה להרגיע
אותו, אבל המכר רתח מזעם. הוא קילל את נוראדין, שזילזל ביושרו
ובתבונתו. אחרי כמה דקות נרגע, וסיפר לנוראדין על העיסקה עם
הסמל הרוסי, 10 קילו אופיום בתמורה לפצצה. אופיום טוב אמר
המכר, הכי טוב. נוראדין חשב שאין לו מה להפסיד, לא היה לו שום
מושג איך יבדוק את הפצצה, אבל ראשית עליו להשיג אותה. הוא
התיישב על הריצפה וסימן למכר לשבת לידו. אחר כך ביקש ממנו
שאיפה מהאופיום, ואז התחיל לספר לו על רמזי. רמזי שנרקב בתא
כלא. רמזי שסיכן את חייו אין ספור פעמים. רמזי שטרם מלאו לו
שלושים. המכר התחיל לבכות פתאום. ואז גם הוא סיפר סיפור, איך
פעם היה  מוג'הידין, והוא הכיר את רמזי, איך פעם היה כמוהו,
מלא באמונה, לפני שהחל לסחור באופיום, לפני שהחליף את האל
בכסף. הנה קח, הוא קם והוציא את הפצצה מהתיבה והושיט אותה
לנוראדין, קח. נוראדין הניח את הפצצה בתיקו. הוא היה מטושטש
קצת מהאופיום, והודה למכר, וחיבק אותו. גם הוא בכה פתאום, על
רמזי, אולי על עצמו, אולי על האנשים שימותו. אחר כך נפרד מהמכר
ויצא החוצה, צועד בין הבנינים ההרוסים.

נוראדין חשב על כל הדברים שיוכל לעשות בפצצה. הוא יוכל לדרוש
את שחרורו של רמזי, ויוכל להשליך אותה בפלשתין, על היהודים,
והוא יוכל לתת אותה לטאליבאן. או לזרוק אותה על הסרבים. היו
הרבה אפשרויות. והוא יוכל גם למכור אותה. המחשבה הזו הרגיזה
אותו, העובדה שהעלה אותה בכלל במוחו. הוא הכניס את היד לתיק
ומישש אותה, כן היא עדיין שם, עגולה וקטנה, קרה וחלקה. הוא כבר
ידע שהיא אמיתית, חבר שידע רוסית הקריא לו מה היה כתוב עליה.
אז עכשיו לא רק לרוסים ולאמריקאים וליהודים ולאירופים
ולפקיסטאנים וההודים והדרום אפריקאים היו פצצות אטום, עכשיו גם
לו היתה אחת. נוראדין חיכמתי, בן 23, בלי כתובת קבועה ובלי
אשה, אבל עם קאלאצ' ופצצת אטום,  מעצמה. נוראדין הרגיש קל כמו
נוצה, ומאושר, כבר מזמן לא היה מאושר כל כך. אבל עליו להיות
זהיר, לפחות שני אנשים  נוספים ידעו על הפצצה, שלושה בעצם, אם
לקחת בחשבון גם את השיכור הרוסי שמכר אותה, ושלושה הופכים מהר
לשלושים. הוא יצטרך לצאת מקאבול. נוראדין צעד למסגד סמוך,
להתפלל, להודות לאל על מה שנתן לו, על הכוח שקיבל. הוא התפלל
בדבקות רבה, אנשים הביטו בו, מקנאים בעוצמת האמונה, בטוהרתה.

יומיים אחר כך כבר היה בכפר, לא בכפר הולדתו, לשם לא יחזור
כעת, זה עלול להיות מסוכן, בכפר אחר, שבו התגורר בן דודו. הם
ישבו יחד, הוא ובן דודו, סועדים ומספרים זה לזה על כל שעבר
עליהם בשנים האחרונות, וכשהערב ירד הראה לו נוראדין את הפצצה,
והסביר לו איזו פצצה היתה. בן הדוד התמלא בהערצה, כאילו ראה
מחזה אלוהי. הוא לא הפסיק לגעת בה ולמלמל לעצמו ביטויי הערכה
ותדהמה. נוראדין נותר רגוע, הוא כבר התרגל אליה. הוא נשאר שבוע
בכפר, וכאילו חזר לילדות פתאום, מסתובב בשדות, מביט באיכרים
עוברים בין פרחי הפרג, בשוורים, מציץ לעבר הנשים שחלפו מדי פעם
במהירות ברחובות, עטופות בבד שחור. ובנתיים ניסה לתכנן את צעדו
הבא. בן דודו ניסה להציע לו  עיסקה, היו לו כמה טילי סטרינגר,
מהסוג שבו הוריד את המטוס, הטילים שהאמריקאים חילקו להם כשלחמו
בסובייטים, לבן הדוד היו חמישים טילים כאלו, עדיין באריזות,
חדשים ויפים. הוא הציע לתת אותם לנוראדין בעד הפצצה, אבל
נוראדין צחק וסרב, הסטרינגרים היו צעצוע נחמד ולא יותר מזה,
בהשוואה לפצצה שלו. אלא שלבן הדוד היה מבט חדש בעיניים, מבט רע
וחמדני, ונוראדין ידע שעליו להסתלק, לפני שבן דודו האהוב יתפתה
לעשות צעד מוטעה, מוטעה וקטלני. בערב הניח את הפצצה שוב בתיק,
טען את הקאלאצ', והתחיל לצעוד אל מחוץ לכפר, צועד מול ההרים
שהתנשאו סביב, תחת השמש השוקעת, אף מקום לא יפה כמו
אפגניסטאן.



לצוות של הסוכנות בקאראצ'י הגיע מידע לא מעודד. לאדון חיכמתי
היתה פצצת אטום. ראש הצוות קילל. הם היו כבר חודשיים בקאראצ'י
וסבלו מכל רגע, ווירג'יניה נראתה עכשיו רחוקה מתמיד. הם ניסו
לברר לאיזה ארגון השתייך חיכמתי, מי הפעיל אותו, ולא גילו
כלום. הפסיכופאת העלוב היה מין פרי לאנסר, עצמאי, פעם היה עם
אלה ופעם עם אלה, אבל לא היתה לו השתייכות קבועה. רמזי היה
מקצוען, אבל החלאה שחיפשו עכשיו היה בעצם מין ילד מטורף, מין
כפרי שאהב להלחם קצת מדי פעם. הקשר שלו אל רמזי היה מקרי
לחלוטין, רמזי היה פשוט חבר טוב של אחיו, פעם, מזמן, וכך
הכירו. והוא הזדנב קצת אחרי רמזי, וכשאחיו נהרג רמזי קצת השגיח
עליו, אולי נתן לו קצת כסף, ומכאן הנאמנות הכלבית הזו, שגם
עליה בעצם אי אפשר היה לסמוך. האדיוט הכפרי היה לחלוטין בלתי
צפוי, אבל לא היה שום טעם לזלזל בו, יחד עם שאר שוטי הכפר שלו
הצליח להפיל מטוס. הוא נזכר בחקירה, כשחקרו את האדיוטים
מברוקלין, זה היה בלתי יאמן, הם פשוט כעסו על זה שלקחו להם את
רמזי, החבר הטוב שלהם, גאוות השכונה, וזה הכל. הם לא היו
קשורים לאיראן, או לעיראק, או לאבן לאדן, לאף אחד בעצם, פשוט
חבורת נהגי מוניות עצבניים וזה הכל. נהגי מוניות עם סטרינגרים,
ועכשיו לנהג הראשי היתה עוד הפתעה קטנה בכיס.הוא נאנח וניגש
לחדר התשדורות בשגרירות, יהיה שמח הערב בארלינגטון, מאד שמח.



נוראדין היה קרוב לכפר כשנתקל בה. היא עבדה בשדות, לבד, באחד
השדות המרוחקים ביותר. בתחילה ראה רק דמות עטופה בבד שחור, אבל
משהו בה נראה לו מוכר. הוא התקרב באיטיות, היא הביטה בו, ואז
ידע שזאת היא. שאהינה. הוא לא ראה אותה כבר שנים. זה היה מזמן,
הוא היה אז בן 14, והיא היתה בת 13. נוראדין לא ידע מה לומר
עכשיו, הוא הרגיש נבוך, משותק כמעט. שאהינה הסירה באיטיות את
הרעלה. נוראדין הביט בה, בשתי העיניים השחורות והיפות. הם היו
אז ילדים, כמעט, כשנשק לה בשדות הכפר. האם היא זכרה את זה
באותה עוצמה שבה הזכרון חי במחשבתו  שלו?  אביה תפס אותם, והיה
צורך במאמצים רבים כדי למנוע ממנו להרוג את נוראדין, ואת בתו.
אביו של נוראדין שילם לו כסף רב. מה שלומך נוראדין היא שאלה,
ונוראדין חייך. המתח התחיל להתפרק והוא הרגיש כאילו היה איתה
כל אותן שנים, כאילו הזמן שחלף היה השנייה שבין נשיקה אחת
לאחרת. שלומי טוב שאהינה הוא אמר לה, ומה שלומך?  שאהינה הודתה
לאל, על כך שגם שלומה טוב. חשבתי עליך הרבה הוא אמר לה, מסמיק
פתאום. וגם שאהינה הסמיקה. והיכן הילדים שאל, מי מטפל בהם?
הוא התכוון לילדיה שלה, הרי בוודאי התחתנה מזמן, לא כולם היו
נוודים עם קאלאצ' כמוהו, נותרו עוד אנשים מיושבים בעולם, כאלו
שעבדו בשדותיהם ונשאו נשים והביאו ילדים, ואחד מהם בוודאי לקח
את שאהינה. שאהינה חייכה, חיוך מריר במקצת, ילדים שאלה, ומאיפה
יהיו לי ילדים? אז הם לא שכחו חשב נוראדין, ולא סלחו, איש לא
רצה אותה, את שאהינה היפה, ששפתיו של נוראדין חיללו את כבודה.
אבל במקום לרחם על שאהינה האומללה הוא הרגיש עליצות משונה גואה
בו. ואחרי כמה דקות של שיחה ביקש את ידה. כאילו היתה יתומה
והוא יתום, ואין צורך בפגישות בין הורים, אין צורך בתשלומי
מוהר, אין צורך בכלום. ואחר כך שיכנע אותה שלא לחזור כעת
לביתה, אלא להתלוות מיד אליו, ושאהינה, שאור כאילו נגה מתןך
גופה, נעתרה לו ויחד המשיכו לצעוד בין השדות, הקאלאצ' על שכמו
של נוראדין , ואשתו מחזיקה בידו.

למחרת עצר נוראדין בעירה סמוכה וחיפש אחר קאדי. הוא רצה שישיא
אותו לשאהינה. אבל הקאדי סרב. הוא לא היה  מוכן לחתן אנשים
בצורה כזו, ללא בני משפחותיהם, בלי טקס. נוראדין ושאהינה חיפשו
אחר קאדי אחר, ומצאו זקן נטול שיניים שתמורת מעט כסף הסכים
לערוך את הטקס. אחר כך נכנסו לחדר קטן ששכרו לערב מתושב
בעיירה, ואיבדו את בתוליהם שם.

נוראדין שכב על המיטה לצד שאהינה, מעשן סיגריה. ומה יעשה
עכשיו, מה יעשה עם שאהינה, הרי אין לו בית לשכן בו אותה.
שאהינה היפה שלו נרדמה בנתיים ונוראדין הביט בה. יפה כל כך,
כמו מלאך, כמו חלום. למחרת בבוקר קנה לאשתו קאלאצ' בשוק, והראה
לה איך להשתמש בו. הוא לא ידע אם אינו חוטא בכך שהוא מראה לאשה
דברים כאלו, מלמד אותה דברים שאינה אמורה לעשות, אך מוטב שתדע
ללחוץ על ההדק, לפחות בנתיים, עד שנדודיהם יסתיימו. שאהינה לא
פחדה לירות, בכפר היתה אשה מנודה, ונשים מנודות אינן פוחדות
מדבר. בלילה סיפר לה על הפצצה, על רמזי, על המטוס שהפיל.
שאהינה הקשיבה בשתיקה ואחר כך פרצה בבכי.



במטה שירות הבטחון הפדרלי במוסקווה דנו בדו"ח שקיבלו, אודות
הפצצה שנעלמה. זה לא היה המקרה הראשון של חומרים גרעיניים
שנעלמו, מין הסתם גם לא האחרון, אלא שהפעם דובר בפצצה מוכנה
לשימוש, ולא בחומרי גלם. ומה שהיה גרוע לא פחות, היא לא נעלמה
באמצעים המקובלים, המאפייה לא היתה מעורבת בענין, כך שאף אחד
מהמשתתפים בישיבה לא היה יכול לצפות לאיזה נתח מהעיסקה.
ועיסקה, האם אפשר בכלל לקרוא לזה עיסקה, הסמל המטופש ששחה
בערימת האופיום שלו, מזמין חברים וזונות למסיבה בלתי פוסקת. אז
המסיבה נגמרה בנתיים, והסמל לא יחגוג יותר אף פעם, אבל הפצצה
היתה באפגניסטאן. והאמריקאים כבר ידעו על זה, ובפגישת התיאום
הבאה שוב יטיפו להם מוסר. המשתתפים בפגישה הרגישו, כל אחד
בדרכו שלו, ענן קטן ורע של יאוש מרחף מעליהם, וזה לא היה דוקא
החשש מהפצצה, אלא התחושה המאוסה הזו של הצורך שיבוא להתנצל
ולהצטדק מול האמריקאים, מול הזאבים בעורות כבש האלו, מול
המנצחים. אחר כך דנו באפשרות המטרידה שהפצצה תועבר לצ'צ'נים,
אבל לא היתה סיבה לחשוש מכך, אם הצ'צ'נים ישתמשו בה צ'צ'ניה
תימחק סוף סוף מהמפה. ובנתיים ניתנה הוראה להוציא צוותים
לאוזבקיסטאן, ולנסות לאסוף מידע.  וגם מיליציית הטאליבאן כבר
שמעה על הפצצה, והאנשים שלהם חיפשו אחר נוראדין. הם היו בכפר,
שוחחו עם בן הדוד, שלא אמר מילה, עד שירו בברכיו, ואז התחיל
לדבר. בן הדוד לא ידע לאן הלך נוראדין, והמשלחת הקטנה עזבה את
הכפר ויצאה לעיירה הסמוכה, לבדוק אם מישהו שם שמע על נוראדין
חיכמתי.



נוראדין ושאהינה שכרו את החדר הקטן לכמה לילות נוספים. זה היה
בעצם מין ירח דבש,  אם לקרוא לזה כך. הקאדי שחיתן אותם בא לבקר
אותם לפעמים, וישב עם נוראדין ודן איתו בענינים שונים. הוא
הופיע שוב בוקר אחד, ואמר לנוראדין שמחפשים אותו. הטאליבאן אמר
הזקן, הטאליבאן רוצים אותך. נוראדין קרא לשאהינה, שתלתה את
הכביסה בחוץ. הם ארזו במהירות ויצאו מהחדר. נוראדין כמעט ושכח
את התיק עם הפצצה, וקרא לעבר שאהינה שתביא אותו, והעיר לה על
כך שלא כיסתה את פניה ברעלה. הם צעדו במהירות ברחוב, אבל
הטאליבאן כבר היו שם, בדרך אליהם, והם קראו לנוראדין לעצור,
והניפו את כלי נשקם. נוראדין התקרב אליהם, ושאהינה, התיק בידה,
חמקה לסימטא צדדית. הם כלל לא הבחינו בה, היא היתה אשה, לא חלק
מהמשחק הזה. הם לקחו איתם את נוראדין, לדירה  ריקה, ושם החלו
לחקור אותו, היכן הפצצה. נוראדין התמם, פצצה, איזו פצצה. הם
היכו אותו, בקת רובה, בפניו. הוא אמר להם שהוא מוסלמי טוב,
כמוהם, שהוא מוג'הידין, כמוהם, שלא יכו אותו, ובליבו קיווה
ששאהינה הספיקה להמלט, והחליט שלא יאמר להם מילה על הפצצה. הוא
ורק הוא יקבע מה יעשה בה. הם לא היו טובים ממנו ולא יאמרו לו
מה לעשות ברכושו. הם נופפו את דגל האיסלאם, אבל רבים נופפו
בדגל הזה, ועד כמה שידע רמזי היה ראוי לא פחות מהם להניף אותו,
ורמזי נרקב בכלא בשעה שהם ממנים את עצמם לנשיאים וראשי ממשלות.
נוראדין שתק, הניח לברד המהלומות ליפול עליו, לבעיטות
ולאגרופים, ואז שמע את היריות ומעניו התמוטטו סביבו. הוא הביט
מעלה מהריצפה, וראה את שאהינה עומדת בפתח החדר, הקאלאץ' שקנה
לה בידה, פניה מכוסות  ברעלה, והתיק עם הפצצה תלוי על כתפה.
היא עזרה לו לקום והם יצאו במהירות, שאהינה מלפנים ונוראדין
מדדה מאחוריה, עם קאלאץ' שלקח מאחד הטאליבאנים, מנסה להתגבר על
כאביו, מוחה בשולי השרוול את הדם מפניו.


היו חיבים לצאת מהעיירה, ומיד, ונוראדין ביקש מנהג שיסיע אותם,
והנהג סרב. נוראדין, עם הדם הקרוש על פניו, לא נראה כמו הלקוח
האידיאלי. שאהינה ירתה בברכו של הנהג, היא היתה חסרת רחמים,
אשתו, ונוראדין הביט בה ברגשות מעורבים. אשה מנודה הוא חשב,
היא היתה זמן רב מדי אשה מנודה. היא הסירה לרגע את הרעלה
והביטה בו. אשה מנודה, ויפה כל כך. הם נכנסו למכונית ונוראדין
התניע והם נסעו, שאהינה יושבת לצידו במושב הקדמי, קנה הקאלאץ'
הטעון מחוץ לחלון. המכונית הישנה קרטעה בדרך, עוצרת מדי פעם
ומניחה לשוורים לחצות, לרועים ועדריהם. נוראדין נסע לכיוון
הגבול, והוא תיכנן לחצות אותו ולהכנס לבלוצי'יסטאן, שם לממשלת
פקיסטאן לא היתה כל שליטה, והוא יוכל אולי להסתתר שם, היו לו
חברים, ולרמזי היו שם הרבה מכרים. אם רמזי היה רואה אותו
עכשיו, מה היה חושב, אולי היה מסתייג מפעולותיה של שאהינה, היא
אשה, היא לא אמורה לירות בגברים. אבל אם היה מסתייג מאשתו
נוראדין היה רומז לו בעדינות שמוטב שלא ידבר כך, כי היא אשתו,
בת הזוג שהאל נתן לו, ושהצילה את חייו. הוא אחז בהגה בשמאלו
והניח את ימינו על מותניה הרכים של שאהינה. היא הפנתה אליו את
פניה והוא נשק לה מבעד לרעלה, במקום שבו היו שפתיה.

בערב עצרו למרגלות הר, ופרשו בדים תחת עץ דובדבן. נוראדין
הדליק אש, והם ישבו סביב המדורה, מתחממים, ובישלו כמה קופסאות
שימורים שקנו בדרך. אחר כך אהבו, ונרדמו תחת השמיים זרועי
הכוכבים, מתכרבלים זה בזו להגנה מצינת הלילה, מהרוחות העזות
שנשבו סביבם, מנבאות סערה, והסערה כבר החלה. ובאמצע הלילה הקיץ
נוראדין, ומישש ובדק אם הפצצה עדיין בתיק, אם אף ג'ין לא בא
וגנב אותה מהם, ואולי מוטב היה אם ג'ין היה בא וגונב אותה. הוא
לא ידע עוד, ונזכר במראה פטריית העשן שראה פעם בטלביזיה, זו
הנוצרת כשפצצות כאלו מוטלות. עשן רב כל כך, כאילו הגהינום עלה
אל פני האדמה לרגע, והגיהנום היה כאן בתיקו, מונח לצידו ולצד
שאהינה, כל הכוח שבעולם היה שלו עכשיו, שלו ושל אשתו. הרוח
הקרה הכתה בו והוא רעד, שיניו נקשו, והוא חיבק את אשתו ונרדם
שוב.

נוראדין ושאהינה היו כבר קרובים לגבול, אבל שאהינה רצתה לעצור
לביקור קצר בבית דודתה, שהתגוררה לא רחוק משם. הם נסעו
בסימטאות הכפר עד ששאהינה הצביעה על בית דודתה, ונוראדין החנה
והם ניגשו ודפקו על הדלת. ילד פתח את הדלת, זה היה אחד מבני
דודתה של שאהינה שחיבקה ונישקה אותו ופרצה בצעקות שימחה. דודתה
מיהרה ובאה לדלת ושוב עלו צעקות השימחה והחיבוקים והנשיקות.
שאהינה הציגה לפניה את נוראדין, בעלה, והדודה שוב פרצה בצעקות
שמחה. הם הוזמנו להכנס, ומייד הוקפו בילדים, ושאהינה לא פסקה
להתפעל, איך גדלו כולם, והדודה בנתיים הביטה בנוראדין בחיבה
מהולה בחשד, מהיכן הופיע זה, ומדוע לא הוזמנה לחתונתה של בת
אחותה האהובה שאהינה. אבל הדודה גירשה מחשבות אלו מראשה, שהרי
זה מכבר הפסיקה להאמין שבת אחותה האהובה שאהינה תימצא אי פעם
גבר, הלא אשה קשה היתה, ואיש לא שכח את מה שעוללה פעם, את
הנשיקות הגנובות שהחליפה עם אותו טיפש צעיר. הדודה ניגבה דימעה
מעינה, כמה טוב שבת אחותה מצאה בעל. הם התיישבו על הכריות שהיו
פזורות על הריצפה והדודה שלחה את בנותיה להביא אוכל לאורחים
היקרים. ובנתיים הופיע גם הדוד. הוא  לחץ את ידו של נוראדין,
והביט בו בחשדנות, מוג'הידין, בעלה של שאהינה היה מוג'הידין,
והדוד לא אהב מוג'הידינים, ושאהינה בודאי תהיה אלמנה בתוך זמן
קצר, הרי המוג'הידינים מוצאים תמיד דרך למות בה, מכדור כלשהוא.
אבל לפחות יוולד ילד לשאהינה היקרה שסבלה כל כך. אחרי שאכלו
שוחח הדוד עם נוראדין, שיבח את מעלותיה של אשתו החדשה, ותהה
בינו לבין עצמו אם המוג'הידין הצעיר ידע על הדברים האסורים
שעשתה פעם אשתו. והדודה שוחחה עם שאהינה, וניסתה להבין היכן
נערך הטקס, והיכן גרה משפחתו של הבעל החדש. שאהינה לא רצתה
לשקר לדודתה האהובה, אך גם את האמת לא יכולה היתה לספר, ולכן
שתקה, והדודה הביטה בה בצער ולא הוסיפה לשאול, ורק קיוותה שבת
אחותה האהובה שאהינה לא עשתה דבר נורא. זמן מה אחר כך נעלם
הדוד, וחזר עם בקבוק יין. עיניו של נוראדין נפערו בתדהמה, אבל
הדוד חייך וקרץ ללא הרף והודיע שגם פרי הגפן המתוק בא מאללה,
והדודה כיסתה פניה בבושה אבל בושתה היתה בבירור כוזבת, וניכר
היה בה שאף היא צמאה לטעמו המתוק של פרי הגפן. נוראדין סרב
לטעום  מהמשקה, אבל הדוד לא ויתר, והמשיך לחייך ולקרוץ ולטפוח
על שכמו של המוג'הידין הצעיר, ולצבוט אותו בבבטנו, ולהלל ולשבח
את פרי הגפן, כאילו היה מין ג'ין כפרי ושמן המנסה להדיח את
נוראדין אל דרך הרוע.  ולבסוף התרצה נוראדין, שלא רצה לעלוב
במארחו, וטעם לראשונה בחייו מהפרי האסור. וגם הדודה נאותה
לשתות, ומזגה כוס לשאהינה, שטעמה אף היא מהיין, וכמה מילדיהם
הבוגרים לגמו, ואחר כך פצח הדוד בשיר. קולו היה עבה ובטנוני,
ונוראדין, בהיסוס, הצטרף אליו, וכך ישבו ושרו, שירי אהבה, כמו
אלו ששרים בטקסי חתונה, ונוראדין הניח את ידו על ידה של אשתו,
ונזכר בזקן נטול השיניים שהשיא אותם. ובכן, זו היתה מסיבת
הנישואין שלהם, והוא קם ומשך מעלה את שאהינה והם החלו לרקוד,
לקול מצהלותיהם של בני משפחתה.



טוראבי סגר את הספר. כמה פעמים קרא כבר את הספר הזה, הוא לא
ידע. למעשה, אף פעם לא  קרא בו מתחילתו ועד סופו, למרות שקרא
כל שורה בו. אבל הרי הספר הזה לא נועד לקריאה רצופה, וכל שורה
בו היתה עולם בפני עצמו. טוראבי חייך, ניטשה, הוא זכר את היום
שבו נתקל בספר הזה בפעם הראשונה, בן כמה היה אז, בן 19 או 20.
הגיל האידיאלי להתקל בניטשה, כשהעולם הוא מין פקעת חוטים דוחה
ומכוערת שמאיימת לסגור עליך, והנה בא ניטשה ומאשר עבורך את מה
שתמיד ידעת, מצביע על הטפשות, הרוע, הצביעות, ומעניק לך
ניצוצות גאוניים של תבונה, של אור. אחר כך, כשלמד באנגליה, קרא
את כל ספריו האחרים של ניטשה, אבל אף אחד מהם, למרות עומקם
ויופיים, לא הקנה לו את אותו עונג שהקנה לו הספר הראשון,
שהקריאה בו היתה מעין אובדן בתולים אינטלקטואלי, נפשי, שלא
ניתן היה לשחזרו. טוראבי לגם מעט מהתה והביט החוצה, אל הגינה,
אל העצים והפרחים היפים שבחצר ארמונו. היום לא ציפו  לו ענינים
רבים לעסוק בהם, היום הוא יוכל לנוח. אבל אף פעם אי אפשר לנוח,
לא כשעתידה של מדינה שלמה רובץ על כתפיך, לא כשהינך חייל בקו
החזית של המהפכה. המילה הזו, מהפכה, תמיד עוררה בו תחושות לא
נעימות, מין מיאוס קל, הוא לא אהב לחשוב על עצמו כעל מהפכן,
והוא לא היה מהפכן, בשום פנים ואופן לא היה מהפכן. אם היה יכול
היה מקדיש את חייו להתעמקות בספרים, בקוראן ולא רק בקוראן, אבל
הנסיבות כפו עליו מסלול שונה במקצת, הן דרשו ממנו להקדיש את
ימיו גם לעיסוקים אחרים, שאף אם נראו תפלים הרי היתה בהם
חשיבות רבה. ההשתלטות על סודאן הושלמה כבר, אבל עובדי האלילים
עדיין לחמו בדרום, הפאגאנים, זה היה משעשע כל כך, פאגאנים של
ממש בשלהי המאה ה- 20 , כאילו היה  מוחמד הנלחם בבני השבטים
במדבר, נלחם באליליהם הכוזבים. אבל זו היתה סודאן, סודאן שלו,
ובה היו עדיין אנשים כאלו, נבערים, אנשים שחיו בתקופה רחוקה כל
כך, סוגדים עדיין לרוחות היער, עוסקים בכשפים, ומסרבים לקבל את
האמת שהציע להם. ולהחדרת האמת היתה חשיבות משלה, אף אם לא
היתה מענגת כמו הקריאה בכתבי ניטשה, אף אם לא תרמה דבר למחשבתו
שלו, שהרי מולם היה כמו מין  מורה המלמד ילדים קטנים לקרוא
ולכתוב, מלמד אותם דבר שלמד מזמן בעצמו, ואיך יוכל לצפות לחדד
את מחשבתו שלו בעיסוק בדברים אלו. אבל המדינה לא תוכל להבנות
אם יהיו בה אנשים כאלו, אם האמונה לא תהיה אחת, אם רוחם של
האנשים לא תשאף אל חיים של צדק וטוהר, חיים תחת עיניו הפקוחות
והאוהבות של אללה. ואם יקבלו על עצמם את האמונה, גם אז לא
תושלם המלאכה, זה יהיה רק צעד ראשון בדרך ארוכה. זו תהייה רק
השלמת זריעת השדות, וזמן רב יחלוף עד שהחיטה תפרח. אפריקה
תעמוד פעם שוב על רגליה, בגאווה, אפריקה איסלאמית, וכמו
שהאירופים יצאו לפני מאות  שנים מאדמותיהם וכבשו ובזזו את
העולם כולו... לא, הזיות נקם כאלו אינן ראויות, בניו שלו אף
פעם לא יצאו לבזוז את העולם כולו, לשעבד אחרים, להרוס אותם
ואת  תרבותם, בהזיות ברבריות כאלו לא היה לו כל ענין. לא מדובר
בנקמה, והרי את מה שנעשה אין להשיב במילא, כל ההמונים שגוועו
ושגוועים ושיגוועו, הרעב, העבדות, המחלות. והדיקטטורים
המחרידים שהציבו כאן האירופים אחרי שעזבו, כמו כלבי שמירה
שיתרוצצו בנחלותיהם ויבטיחו שמה שטמון באדמה  ישאר של
האירופים, יופעל על ידם בשלט רחוק, כל המובוטואים והבוקאסות,
דחלילים שעל חזם נכתב עצמאות ושהיו גרועים בהרבה מהאירופים.
טוראבי לגם עוד מעט מהתה, את אלו תעב, את המובוטואים והאידי
אמינים. האירופים לפחות נתנו לו את ניטשה, את באך, ומה נתן לו
מובוטו, רק אוסף בלתי נדלה של סיפורי זוועה. כשאפריקה תעמוד על
רגליה, אפריקה האיסלאמית, היא לא תצא אז למסעות צלב משלה. יחד
עם האחים המוסלמים האחרים, בכל מקום, בכל פינה של העולם, היא
תזדקף גאה תחת שמיו של אללה, ותלמד את העולם כול פרק ברוחניות,
ביופי, בחיים שלמים וטהורים. והמדע האירופי יפרח בה לצד הכניעה
לרצונו של אללה, לצד החיים בדרך שהורה הנביא, הדרך העתיקה שלא
השתנתה ולא תשתנה, זו שאיש לא ימכור בעבור מנוע סילון  או
צילום רנטגן. שהלא גם הטכנולוגיה היא מרצונו של אללה, מתנתו,
ועל הטכנולוגיה החזקה ביותר, על המתנה הגדולה ביותר, על נפש
האדם, על מקורה ועל מה שממתין לה בקצה הדרך, על אלו לא ידעו
האירופים דבר. טוראבי הביט בציפור שנחתה על ענף אחד העצים
בחצר, ומחשבתו נדדה אל ענינים ארציים יותר, הרי אפריקה לא תקום
על רגליה אם יחשוב רק על עקרונות נשגבים, ובלי העיסוק היומיומי
בפרטים הקטנים של טוויית ההסטוריה, של כל מה שמתרחש כאן
ובמקומות אחרים, בלי הפחת האש המתמדת בגחלים, לא יקרה דבר. הוא
יוכל להמשיךלשבת כאן לנצח ולהביט בציפורים ולפתוח ולסגור את
ספרו של ניטשה והמעגל האין סופי של עוני ורעב ומחלות  ומלחמות
ימשיך לחוג סביב עצמו באותה קדרות מקהת חושים שבה  עשה זאת כבר
מאות שנים. והוא לא יוכל להמשיך לשבת כאן לנצח במילא, הוא כבר
זקן, ועליו למהר, שהלא ההסטוריה אינה בנוייה רק ממיליוני
האנשים הנעים בחוץ, ברחובות, ביערות, והדטרמיניזם נועד לשוטים,
ההסטוריה זקוקה לו, על מנת שיעצב את כיוון תנועתם של המיליונים
שבחוץ. אם ימות אולי יקום טוראבי אחר, ואולי לא, והימור כזה
אינו  רשאי לקבל. טוראבי קם וצעד בחדר, בין האיצטבאות עמוסות
הספרים, מדפים שלמים הוקדשו לקוראן ופרשנויותיו, ובצידם ספרים
כמעט בכל תחום דעת, מאסטרונומיה ועד לכימיה, תכנון ערים
ורפואה, ואנתרופולוגיה כמובן, היתה תקופה שבה אהב לקרוא את
ספריהם של האירופים ששוטטו באפריקה ותיעדו את אחיו כאילו היו
חיות מוזרות.

בערב יבוא באשיר, באשיר הטיפש, באשיר שהיה נשיאה של סודאן ולא
העז להמרות את פיו, ואם יעז טוראבי יראה לו שגם הוא, למרות
סלידתו מהם, למד דבר או שניים מהמובוטואים והבוקאסות.  אבל
באשיר לא ימרה את פיו אף פעם, הוא לא היה עד כדי כך טיפש, הוא
ידע היטב על איזה צד של הלחם מרוחה החמאה כמו שאומרים
האירופים. הכסף, מעט הכסף שזרם לכאן, הגיע בזכותו של טוראבי,
בזכות האמון שנתנו בו אנשים וממשלות אחרות, ולא בזכות איזה
גנרל אפריקאי מטופש, שעד אתמול היה סמל ופתאום זכה לקידום
מהיר. העבודה עם הבאשירים היתה החלק הלא נעים שבכל העסק הזה,
עצם המגע איתו עורר בטוראבי דחייה. יבוא יום ועל צבאות אפריקה
יפקדו אנשים ראויים, חילים של ממש, כאלה שיודעים יותר מללחוץ
על ההדק, כאלו שגם חוכמה ואומץ  יש בהם, ולא שודדי דרכים שעלו
לגדולה. אם היה עומד לרשותו אדם כמו יחיא עייש חשב טוראבי,
אנשים כאלו, מהסוג שלפעמים הגיעו לכאן למחנות אימונים או כדי
להסתתר, לנוח, ואחר כך נעלמו והתפזרו בכל קצות העולם, חוד
החנית של האיסלאם, אבל בנתיים יאלץ להסתפק בבאשיר. יחיא עייש
וחבריו נולדו מוקדם מדי, הם יאלצו להיות אלו השוכבים על גדרות
התייל, אלו הרצים חשופים מול אש האוייב, והבאשירים ימשיכו
בנתיים לענוד דרגות גנרל ולפזר הפגנות. אתמול היתה הפגנה כזו
בבירה חרטום, והצבא לא הגיב כראוי, הם נתנו להפגנה להימשך,
ולהימשך. באשיר לא הבין שרעל מסוג זה יש להשמיד בטרם יחלחלו
הטיפות אל עוד ועוד לבבות. הערב הוא יגיע לכאן, ויבין. משרת
ניגש אליו ובידו טלפון נייד. השיחה היתה מידידו הטוב אוסאמה,
שלו נתן מקלט בחרטום למשך מספר חודשים, עד שהלחץ הלך וגבר
ואוסאמה, מרצונו שלו, המשיך לאפגניסטאן. ואוסאמה בוודאי שמע
כבר על הפצצה, וירצה לדון בה, היא בוודאי הלהיטה את דמיונו.
טוראבי נאנח, על אף חוכמתו ועושרו ונסיון חייו הרב אוסאמה נותר
נער מתבגר, כמו כל המהפכנים.


גם הישראלים כבר שמעו על הפצצה, והגרמנים, הצרפתים, הסינים,
האנגלים, הפקיסטאנים, המצרים, האיראנים, הלובים, כולם שמעו על
הפצצה, ועל האדון חיכמתי. נוראדין הפך למין כוכב בעולם הצללים
הזה, יישות מסתורית וחמקמקה שלאיש לא היה מושג איך היא נראית
בכלל, ומה יהיו  צעדיה הבאים, למה ניתן לצפות. צוותי סוכנויות
ביון מכל העולם שרצו בקאראצ'י, מחסלים מקצועיים בדרגות מומחיות
שונות, וגם כמה ארגוני מאפיה מרוסיה הצטרפו לחגיגה, אבל אף אחד
לא התלהב במיוחד מהאפשרות לנסות ולהכנס לאפגניסטאן. עבור
הצוותים המערביים זו היתה אפשרות תאורטית בלבד, וגם הצוותים
הערביים לא הזדרזו לרוץ פנימה. אבן לאדן, שישב בתוך אפגניסטאן,
דיבר עם כמה אנשים שניסו ליצור קשר עם כמה אנשים אחרים, אולי
הם ידעו משהו, אבל מרבית אלו שלפי הערכותיהם חסרות הבסיס של
ארגוני הביון והטרור השונים יכלו לדעת משהו כבר מתו, או נעלמו,
או נרקבו בבתי כלא, והרשתות היו סבוכות מדי, ממודרות כמו הזיה
של פרנואיד, אף אחד לא ידע מי ניצב בקצה הפירמידה, הפירמידות,
מי מפעיל ומי מופעל. רק לטאליבאן היה סיכוי ממשי לאתר את
חיכמתי, ולכמה חבורות מוג'הידינים עצמאיות שעדיין הסתובבו
בשטח, ולפקיסטאנים, שהפעילו בעצם את הטאליבאן, או כך לפחות רצו
להאמין, וקיוו שהטליבאנים יכירו להם תודה על הנשק והאימונים
שקיבלו מהם, ושכחו שהטאליבאנים לא הכירו תודה לאיש, ובפרט לא
לזרים.

נוראדין התעורר מוקדם למחרת. שאהינה עדיין ישנה. הוא רצה לחצות
את הגבול היום, אבל החליט שעליו לחשוב, לתכנן את צעדיו הבאים.
הוא יוכל להסתתר זמן מה בבלוצ'יסטאן, ואחר כך לאן? הוא יצטרך
להגיע לאמריקה, להחביא שם את הפצצה,לחבר לה מרעום, וליצור קשר
עם האמריקאים. העיסקה תהיה פשוטה, רמזי תמורת הפצצה. ואולי
רמזי יכעס, אולי יאמר לו שהיה עליו להשתמש בפצצה בצורה יעילה
יותר, שחייו שלו וחירותו היו מחיר נמוך מדי בעבורה. אבל הוא לא
יקשיב לרמזי, רמזי יוכל לחזור לשדות הקרב ולסכן את חייו שוב
ושוב אם ירצה, את חייו וחירותו, אבל ראשית עליו להוציאו מהכלא.
נוראדין גילגל סיגריה והביט בשמש העולה, בשמיים האדומים, ומה
על שאהינה, האם לצרף אותה למסעו. הוא הציץ בפניה הישנות, יהיה
עליה להשאר בבלוצ'יסטאן, להמתין לו, להתפלל  עבורו. המחשבה על
פרידה ממנה העבירה בו כאב, הוא ידבר איתה על כך, יסביר לה מדוע
עליה להשאר מאחור. והיא לא תרצה לשמוע, נוראדין ידע שאשתו לא
תרצה להקשיב, היא היתה אשה קשה, והיא הצילה את חייו פעם אחת,
הרגה את מעניו הטאליבאנים. אח מוסלמי מענה אח מוסלמי, ורמזי
שלחם למען המהפכה ושולחיו מניחים לו להרקב בכלא, איזה מין עולם
זה. נוראדין נשק לשפתיה של אשתו הישנה. אולי היא נושאת כבר
בתוכה את בנם , או את בתם, והלואי וילד זה יזכה לחיים קלים
ופשוטים יותר. ושוב עלה בו הרעיון המאוס, האסור, למכור את
הפצצה. בכסף שיקבל יוכל להבטיח חיים טובים לבנו, ולסייע להוריו
הזקנים ולאחיו ולאחיותיו, ולדודה ודודתה של שאהינה שקיבלו את
פניהם יפה כל כך. ואולי יוכל גם לתרום לשיקומה של קאבול. ולכל
המוג'הידינים שאיבדו  עין או רגל או יד בקרבות שהתחוללו כבר
שנים, וכעת קיבצו נדבות כמו כלבים מוכים בפינות רחוב, ומי יתן
להם נדבה, הלא לאיש לא היה כסף, בקושי מזון, ופרחי פרג. אולי
יוכל לרכוש שדה פרג משלו ולמכור את הפרחים לסוחרים, אלו שבאו
מרוסיה, או מפקיסטאן, צמאים לאופיום. ואז נזכר במטוס, המטוס
המתפוצץ בשמיים, עוד מחשבה אסורה, וכשפצצה זו תתפוצץ כאילו
1,000 מטוסים יתפוצצו באות רגע, 10,000 מטוסים, וכל זה יונח על
ליבו שלו, כמו אבן כבדה, אבל לשם מה ייצרו פצצה זו, אם אללה
ייצר אותה הרי רצה שתתפוצץ. שאהינה פקחה את עיניה ונוראדין רכן
ונשק לה, שאהינה המתוקה שלו, כמו פרח המלבלב במדבר, כמו כוכב
אחד המאיר שמי לילה כהים, חיוך אחד באכזריותו ורשעותו של
העולם.

בבוקר נפרדו מבני משפחתה של שאהינה, שציידו אותם במזון רב,
ויצאו לעבר הגבול. כמה שעות אחר כך חצו אותו, עוברים מצידה
האחר של גבעה לצידה האחר, ונכנסים לפקיסטאן, לבלוצ'יסטאן בעצם.
הם נסעו לעיירה שבה, כך סבר נוראדין, התגורר  אחד ממכריו של
רמזי, ושל אחיו. אבל המכר לא היה בביתו, ושכניו הביטו בנוראדין
בחשד, ומבטיהם הבהירו לו שכדאי להסתלק. הם התרחקו בשביל העפר
וילד קטן רץ לעבר מכוניתם ונופף לעברם בידיו, מסמן להם לעצור.
הוא סיפר לנוראדין שאחמד, כך קראו למכר, מת. והוסיף וסיפר איך
באו אלמונים וירו בו בשוק, צרורות מתתי מקלעים, מחסניות שלמות
הם רוקנו לתוכו, ונוראדין חשב לרגע על אחמד, והודה לילד ולחץ
שוב על דוושת הגז. הם נסעו לעיירה אחרת, שבה התגורר מכר אחר של
רמזי, מהימים הרחוקים ההם, וגם הוא מת, ובכפר סמוך התגורר
שלישי, ושכניו אמרו שנעלם. נוראדין ושאהינה בילו את הלילה
בחוץ, במכוניתם.

למחרת שאהינה חזרה ושאלה לאן בכוונתו להמשיך כעת, ונוראדין לא
ידע מה לומר לה. היעד הסופי היה רמזי, תא הכלא של רמזי, צרור
המפתחות שיפתח את דלתות הפלדה, כרטיס הטיסה אל החופש, אבל איך
יגיע לשם. הוא הרגיש בהיסוס, פקפוק, כאילו התשבץ הענק הזה היה
מורכב מדי עבורו, ואין שום סיכוי שיפתור אותו, וטעות אחת, רק
טעות אחת והוא ושאהינה שלו ימחקו בקו אדום, קו דם אדום. הוא
צעק על שאהינה, אמר לה שתפסיק להטריד אותו בשאלותיה, אבל
שאהינה לא רצתה לסכור את פיה הפטפטני ושוב ושוב שאלה לאן הם
נוסעים. לבסוף התרצה נוראדין והודה שאינו יודע. שאהינה קימטה
את מיצחה, משחקיו של בעלה עם הפצצה הזו לא מצאו חן בעיניה,
וכבר סיבכו אותם בלא מעט בעיות, וגם דבריו  המעורפלים אודות
אותו  רמזי מסתורי הכלוא בידי האמריקאים לא נשמעו לה מבטיחים
במיוחד. שנים סבלה בגלל נוראדין והנה כשהופיע שוב המתיקות
נמהלה מייד בחמצמצות, בפחד, המוות היה סביבם, מכל עבר, ובעוברה
היא אולי נושאת כבר את בנם. היא הביטה בדרך ההררית שהתעקלה
מולם, מבעד לחרכי הרעלה, ובעלה אפילו לא ידע לאן תוביל הדרך,
להיכן הוא נוסע, ואמריקה רחוקה כל כך.

הם ישבו ליד המכונית, רועדים מקור בצינת הבוקר, לוגמים קפה תפל
וחסר טעם. שאהינה היפה שלו נראתה עצובה, כאילו חשה את מה שהוא
ידע כבר, כאילו כובדה של הפצצה החל להטיל את משקלו על כתפיה
הדקות והמתוקות. הפצצה, ורמזי,  והאמריקאים, והשד יודע מי עוד,
כמו תמנון ענק שכל אחת מזרועותיו נעה לעברם. שאהינה היפה
והמתוקה, מוטב שלא תדאג, שלא תעסיק עצמה במחשבות מרות כל כך.
הוא רכן לעברה ונשק על שפתיה וליטף בידו את שערה השחור
והבורק.

אחר כך נסעו לעיירה סמוכה, למלא את המכונית בדלק. ובדרך גמלה
בליבו של נוראדין  ההחלטה. הוא ימשיך לקאראצ'י, ושאהינה תשאר
כאן ותמתין לו. אבל שאהינה לא היתה מוכנה להקשיב לדברים אלו.
הלא זה עתה התחתנו, וכבר הוא מבקש לעזוב אותה ולצאת שוב
לנדודיו? לא, היא לא תמתין שנים מבלי לדעת כלל אם יחזור אי
פעם. גורלו יהיה גורלה, היא תלך עימו לאשר ילך. נוראדין התווכח
איתה אבל שאהינה, שאשה קשה היתה, סרבה בכל תוקף לקבל את דבריו,
את שכנועיו והסבריו, עד שלבסוף הסכים נוראדין, ואחרי שמילאו
דלק החלו לנסוע לכיוון קאראצ'י.

למחרת הגיעו נוראדין ושאהינה לקאראצ'י. שאהינה מעולם לא היתה
בעיר גדולה כל כך, מעודה לא ראתה אנשים רבים כל כך. נוראדין
לקח אותה לטייל בכל מרכזיה של העיר, בשווקים הגדולים, ליד
הבנינים הגבוהים. הם אפילו הצטלמו יחד, מקבלים לידם את תמונת
הפולרואיד שנשלפה מיד מהמצלמה, ושאהינה רצתה למסגר אותה,
ובעיני רוחה כבר ראתה את היום שבו תיתלה התמונה על קיר ביתם,
אם יהיה להם אי פעם בית משלהם. נוראדין סיפר לה על ביקורו בניו
יורק שבה הבנינים גבוהים יותר אפילו, ומספר האנשים ברחובות
גדול פי כמה. אכן, רחב ומופלא הוא העולם, וכפריה היפים של
אפגניסטאן הם רק פינה אחת בו, ואולי לא היפה ביותר, חשבה
שאהינה. אבל בנתיים היתה עדיין הפצצה הארורה הזו, אותו רמזי
מסתורי, וכל שאר עניניו של בעלה, וראשית היה צורך לסיים את כל
זה, ואז יתפנו להנאות הרבות שהחיים היפים האלו מזמנים. נוראדין
גרר אותה אחריו לסימטה קטנה ונידחת, שם רכש דרכונים, ושאהינה
הביטה בדרכונה החדש, הראשון, וקצת הצטערה על שלא שמה שלה נרשם
בו, ועל שהדרכון היה הודי דווקא ולא אפגניסטאני. אבל תחושת
גאווה  מילאה אותה, אף פעם לא היה ברשותה מסמך מעין זה, תעודה
רשמית שאישרה את קיומה, שתאפשר לה להכנס לכל מקום ולעמוד על
שלה, לדרוש את המגיע לה כאזרחית שוות זכויות בעולמו של אללה.
היא הודתה לבעלה על מתנה קטנה ונאה זו, ונשקה על לחיו. נוראדין
שלה התרברב והתייהר וסיפר לה שלו כבר היו דרכונים רבים, בכל
פעם עם שם אחר, ואפילו דרכון בריטי היה לו פעם, כן בעלה היה גם
בריטי, אנגלי, למרות שגוון עורו היה כהה לא פחות משלה. היא לא
ידעה אם להאמין לכל דבריו של נוראדין, אבל אף אם מחציתם לא היו
מדוייקים הרי שגם המחצית שנותרה היתה מופלאה ומרתקת. דברים
רבים כל כך עשה בעלה בכל אותן שנים ארוכות שחלפו מאז שנשקה לו
בשדות, מאז שנפגשו לראשונה, ועד ששב לאותם שדות  ולקח אותה
עימו. עננת קדרות כיסתה לרגע את פניה כשנזכרה באחד מאותם דברים
שעליהם סיפר לה, אותו מטוס שהתפוצץ. אבל היא מיהרה להדחיק
מחשבה  רעה זו מתודעתה ואחזה בכוח בידו, כאילו חששה שיעלם שוב
לאותו עולם מפוקפק ואכזרי, לאותם נהרות דם שבמימיהם שחה כשלא
היתה עימו. אבל הלא בתיקו טמון כעת אוקינוס של דם, והיא שוחה
במימיו עימו. ושוב התכרכמו פניה היפות והיא לפתה בכוח רב עוד
יותר את ידו, שלא לטבוע תחת גלי הקדרות והרוע ששצפו סביבם, אלא
להמשיך ולהטלטל בקליפת האגוז הקטנה של אהבתם בתוך סופה נוראה
זו שעמדה להתחולל, להמשיך ולשרוד.



לאישתלל נודע על הפצצה לפני כמה ימים. ומאז חיפשו אנשיו, חיפשו
וחיפשו, ולא מצאו דבר. אישתלל ישב עם הסוחרים עכשיו, מתמקח,
כמו תמיד,  במין מוכניות. שקי האופיום היו כבר ארוזים,
והסוחרים הביאו מזוודות מלאות בדולרים, המטבע היחיד שאישתלל
האמין בו, אמונה דתית כמעט, וההתמקחות הבלתי נמנעת התמשכה
והתמשכה. ובשעה שהוא מבזבז כאן את זמנו עם הסוחרים המגוחכים
האלו מצרך יקר בהרבה מכל שקי האופיום שלו מסתובב בהרים, בידי
כפרי מטופש. אישתלל כמעט והתפתה להסכים למחיר שהציעו הסוחרים,
ובלבד שיסתלקו כבר עם האופיום ויניחו לו לחזור לחיפוש אחרי
הפצצה. אבל זה היה בלתי מתקבל על הדעת, להפסיק להתמקח,
והסוחרים בוודאי יחשדו. הוא סילסל את שפמו ודחה בבוז את הצעתם,
נוקב מחיר משלו, לוגם מעט מהקפה בחוסר ענין מופגן. וכך זה
נמשך, עד שלבסוף השקים הועמסו על המשאיות והמזוודות נמסרו לו.
עכשיו כולם היו מרוצים, לא כולם כמובן, הוא היה לחלוטין לא
מרוצה. אישתלל נפרד מהם ומיד החל לזעוק אל מכשיר הקשר, אל
האנשים ששלח למצוא ולהביא לו את הפצצה, ועדיין כלום, שום
תוצאות. אישתלל הסביר להם את חשיבותה של הפצצה, הוא תאר להם את
הבטחון שתקנה להם, הם יוכלו לייצר כמה אופיום שרק ירצו,
והרואין,  וגם המעבדות יהיו כאן, המרכז הגדול ביותר בעולם, ואף
אחד לא יעז לפגוע בהם. אבל הגלמים המטופשים שלו לא הבינו את
החזון שהציג לפניהם, ולפי הקולות העייפים והמטושטשים שבקעו
ממכשירי הקשר אפשר היה להבין שהחיפוש לא מתנהל באופן מאומץ
במיוחד. הם הלכו לזונות חשב אישתלל, והם עישנו אופיום, והוא
נאנח ביאוש ודחס מעט אופיום למקטרת וצעק אל אחת הזונות ששיכן
בצריף קטן ליד ביתו וקרא לה לבוא. ובעודו מתנה  עימה אהבים ראה
בדמיונו את הארמון המפואר שיבנה כאן, אחרי שהפצצה תהיה בידיו
ומעבדות ייצור ההרואין יוקמו, הארמון שיבנה על חורבות הבקתות
האלו, והוא נשק לשדיה השמנים והרכים של הזונה ולפתע התנער
מאחיזתה והורה לה בצעקות רמות להסתלק מיד. איך הוא יכול לשחק
במשחקים כאלו בשעה שאוצר מהלך על אדמותיו. הוא החל לזעוק אל
מכשיר הקשר, מאים ומקלל את אנשיו, מבהיר להם שאם לא יקומו
וימצאו מיד את הפצצה יערוף את ראשיהם במו ידיו. ואז אחז
בקאלאצ' ויצא אל מחוץ לבקתה, ועם נהג ושניים  מאנשיו יצא בעצמו
לחפש אחר הפצצה. הוא יעבור בכל כפר ועיירה, עד שימצא אותה,
ואללה ירחם על נשמות הכפריים שיתחכמו לו, שלא יענו על שאלותיו,
שלא יאמרו לו מיד את כל מה שהם יודעים. והם יודעים, הם יודעים
הכל, בכך לא היה לו שום ספק. אישתלל הורה לנהג להתניע, והם
יצאו לדרך, ענן אבק קטן מיתמר מאחוריהם.



אוסאמה אבן לאדן  סגר את הקוראן ויצא לחצר, מתכרבל במעילו. הוא
עדיין לא הצליח להסתגל לקור באפגניסטאן. המדבר שבו נולד וחי
מרבית שנותיו היה חסר לו כל כך. הוא התיישב על אחד הספסלים,
מהנהן לעבר שומרי ראשו החמושים. הכסף, שהיה  מופקד בבירות
המערב, מימן את משכורותיהם, הכסף שצבר הוא וצברה משפחתו
בעסקיהם בסעודיה. כסף רב. אם היה רוצה, היה יכול להתרווח כעת
בכל מלון יוקרה בכל עיר מערבית, עם כל נערת ליווי,  כמו כל
נסיכי משפחת המלוכה ומקורביהם. ובמקום זה היה כאן. פליט, נרדף,
אבל פליט עשיר כל כך, נרדף מוגן כל כך. כמה כסף המתין לו
בשווייץ ובלונדון, מאה מיליון דולר, מאתיים מיליון  דולר, חמש
מאות מיליון, לא היתה לכך חשיבות ממשית, לטורי הספרות הארוכים.
אתמול שוחח בטלפון עם טוראבי, כל שירותי הביון המערביים בודאי
צותתו לשיחה. שיצותתו, הם ידעו היטב היכן הוא, ומה כבר למדו
בשיחה זו, הוא התפלפל עם טוראבי אודות פרשנות אחת הסורות. תמיד
אהב לשוחח עם הזקן הסודאני, איזו חוכמה היתה טמונה בו, למרות
צבע עורו השחור משחור. וכמה מעטות היו השיחות האלו. כבדרך אגב
הזכיר את הפצצה, לא היה לו שום ספק שהמצותתים למיניהם כבר שמעו
על כך במילא, ושגם טוראבי מין הסתם ידע כבר על הפצצה. והזקן
הגיב כדרכו, במתינות ובתבונה, ואמר שאין טעם לטרוח ולהתאמץ
למען השגתה, שהרי במילא במוקדם או במאוחר יהיו בידיהם פצצות
כאלו, ויש לקוות שלעולם לא יצטרכו להשתמש בהן, אם כי בהחלט
יתכן, לאור רשעותם ועקשותם ובהמיותם של הציונים והאמריקאים,
שלא יהיה מנוס משימוש כזה, במוקדם או במאוחר, על מנת להשכין
שלום וצדק בעולמו של אללה. אבל בנתיים אין טעם לטרוח ולהתאמץ
אמר הזקן, הלא פצצה כזו רק תיתן להם אמתלה להשמידנו, פצצה אחת
מה תועיל מול אלפי ועשרות אלפי הפצצות שבידיהם. ואחר כך חזרו
להתעמק בפרשנות הסורה, ואז סיפר לו טוראבי על פרוייקט בנייה
גדול המתבצע בחרטום ושאל לעצתו, הלא אבן לאדן היה בן למשפחת
קבלנים מפורסמת. אוסאמה חייך, הסודאני, שנתן לו מקלט זמן רב
בחרטום לאחר שנאלץ לעזוב את סעודיה וסולק גם מלונדון, תמיד נהג
להעלות עניני בנייה וקבלנות בכל אחת משיחותיהם, כאילו למרות
הכל אוסאמה היה ונותר קבלן עבורו, קבלן שכל שירות ביון  מערבי
הציב משום מה פרס על ראשו, אבל עדיין קבלן. כמתחייב, הוא ענה
לשאלותיו של טוראבי, והסביר לו איך וכיצד לייעל את הפרוייקט,
ואחר כך הסתיימה השיחה. הוא לא הסכים עם דבריו של טוראבי, הזקן
היה אידיאולוג ולא מהפכן, הזקן לא הבין איזו חשיבות טמונה
בפצצה ואת ההכרח שבהשגתה. כל מה שעשו עד היום יהיה כאין וכאפס
מהרגע שהפצצה תהיה בידם, מהרגע שפטריית העשן תבשר על תחילתו
האמיתית של הג'יהאד. הקושי היחיד יהיה טמון בבחירת אתר הפעלתה,
וואשינגטון או תל אביב, אבל הלוואי שכל הקשיים שיתמודד בהם
יהיו מסוג זה. צרות של עשירים חשב לעצמו אבן לאדן, כנראה זה
היה גורלו, שצרותיו תמיד יהיו צרות של  עשירים. הגשם החל לרדת,
בערב היה אמור לבקרו אחד ממפקדי הטאליבאן  המקומיים. אוסאמה
חיבב אותם, אבל לא בטח בהם, הם היו צעירים מדי, לא מנוסים,
והשמועות אודות הסיוע האמריקאי שקיבלו באמצעות פקיסטאן לא נתנו
לו מנוח. היתכן, שדגל האיסלאם שהם מניפים נתפר במימון אמריקאי,
האם עד כדי כך עמוקה ונוראה היא טפשותם של האמריקאים, או שמא
הטאליבאנים הנלהבים הפכו לכלי בידי בני השטן האמריקאים, באיזו
מזימה מורכבת כל כך שאפילו הוא לא היה מסוגל לרדת לשורשיה. אבל
מדוע הוא מתפלא כל כך, הרי רק לפני שנה קיבל את עצת יועציו
בשוויץ והעביר סכום ניכר מכספו להשקעה במניות ג'נרל מוטורס, לא
פחות ולא יותר, ובכך כאילו אחז במקלע וירה לעבר עצמו. הוא תרץ
זאת בכך שהיה הכרח לשמור על ערכו של הכסף, על מנת שיוכל להמשיך
לשלם את משכורות שומרי ראשו, ולהמשיך ולקנות נשק, ולתרום
למוג'הידינים ברחבי העולם. אבל העובדה שכספו היה מושקע
בחברותיהם של המרים שבאויביו הדירה שינה מעיניו, ובכל פעם שתפס
את עצמו מעיין בעמודי הכלכלה בעיתונים ומציץ בשערי המניות
הרגיש מועקה כבדה, וסלידה עצמית שהלכה והתגברה כשגילה לחרדתו
שעליית שערי מניותיו משרה תחושת מתיקות ולו רגעית באבריו. זו
היתה קללתו של הכסף וקללת מוצאו, אלמלא היה נולד למשפחה בעלת
עושר רב כל כך לא היה טרוד במצוקות מסוג זה והיה יכול להיות
מוג'הידין פשוט ותם לב, שכל חייו הם קודש למלחמה, במקום להיות
חצוי כך בין הג'יהאד לבנג'מין פרנקלין. אבל אז הרי לא היה
אוסאמה אבן לאדן, ולא יכול היה לשמן את גלגלי המהפכה באותה
מידה של יעילות. הוא נאנח, המחשבות האלו היו מאוסות עליו, והוא
דש בהן כבר עשרות ומאות פעמים. והרי לא היתה סיבה של ממש
לעינוי עצמי מעין זה, הוא סיכן את חייו פעמים רבות, וחשבונות
הבנק לא שללו את היותו חייל של ממש בצבא הנביא. ארמונות הפאר
בסעודיה היו רק זכרון מימים אחרים, ואם ינסה לדרוך בהם שוב
ראשו יערף בתוך דקות. הוא לא היה בן עשירים מפונק שמדבר גבוהה
גבוהה, איש לא היה יכול לומר דברים מעין אלו על אוסאמה אבן
לאדן. הוא נכנס חזרה אל הבית. על שולחנו המתין דיווח אודות
הפצצה, עדיין לא הושגה שום התקדמות, לאיש לא היה מושג היכן
מסתתר נוראדין חיכמתי, ומי הוא בכלל. אוסאמה חשב לרגע על רמזי,
אם רמזי היה כאן היה בוודאי מצליח לאתר אותו, היה מביא לו את
הפצצה. אבל רמזי נקבר בעודו בחיים בארץ הג'נרל מוטורס, ומין
הסתם לעולם לא יפגשו שוב.



לצוותים השונים בקאראצ'י המשיך לזרום כל העת מידע סותר. האדון
חיכמתי זוהה בפאריס, במינכן, האדון חיכמתי היה אמור להגיע לתל
אביב, לטהרן, האדון חיכמתי היה במקסיקו, עומד לחצות את הגבול
לקליפורניה, להפעיל את הפצצה בלוס אנג'לס בתקווה להביא לרעידת
האדמה המיוחלת, הסופית. האדון חיכמתי לא היה בעצם קנאי איסלאמי
אלא שכיר חרב של הקולומביאנים, הפצצה היתה כבר במדלין.
ולטאליבאן היה ברור מעל לכל ספק שמדובר בסוכן איראני, כלב בזוי
שבגד בעמו ומכר את נשמתו לשטן השיעי. אבן  לאדן היה פחות בטוח,
כמה מהמקורות שלו טענו שמדובר בסוכן ישראלי. תרשימים ושרטוטים
הוצלבו מדי ערב בכל מפקדה, ובנתיים ללא תוצאות. גם אישתלל
המשיך בחיפושיו, ונדהם לשמוע שקרובת משפחתו הרחוקה שאהינה היתה
אף היא מעורבת בפרשה הזו. שאהינה הקטנה, איך נפלה היא לבור
הצפעונים  הזה, ואישתלל נאנח, עד לאן התדרדרו הדברים אם אשה,
ועוד בת למשפחתו שלו, מוצאת עצמה מעורבת בתככים מעין אלו. לרגע
נזכר בימים הטהורים והיפים ההם, כשלחם מול הסובייטים, בשם
האמונה והחופש, כשם שלחמו אבותיו מול ההודים הפקיסטאנים
והאנגלים, ומעודם לא הפסידו. אז לא היו דברים כאלו קורים,
לעולם. ולהיכן הובילה אותו דרכו הנפתלת של הגורל, אותו ואת בני
עמו ומשפחתו. הוא נאנח ומזג לעצמו כוס מלאה בוויסקי. הכלבים
שגררו את בת משפחתו היקרה למלכודת זו ישלמו בחייהם אם שערה אחת
משערות ראשה של שאהינה תיפול, והוא כבר לא ידע מה רצה יותר
למצוא, את בת משפחתו האובדת שנפלה לידיהם הנתעבות של אותם
אלמונים בעלי הפצצה, או את הפצצה היקרה והמתוקה ששווה היתה פי
אלף מונים ממשקלה בזהב וביהלומים ובהרואין גם יחד. הוא לגם
מהוויסקי, הוא ימצא את שתיהן, את שאהינה ואת הפצצה, אבל
בנתיים, בנתיים רצה לפרוק מעט ממועקתו בזרועותיה של אשה, להניח
את צערו וסבלו על זוג שדיים נאים ורכים, והוא קרא לאחת הזונות,
אבל היה עייף מדי מכדי לתנות אהבים ונרדם בזרועותיה.


הדיון בתל אביב התנהל בטונים גבוהים, כמעט בהיסטריה. הנחות
העבודה נעו בין הפסימיות לקטסטרופליות. היה מוסכם על הכל
שהפצצה תיפול לידי האיראנים, ומשם תועבר לידי ארגון טרור אחד
או אחר. השאלה היתה עוצמת התגובה הראויה במקרה שתופעל בישראל.
הקיצונים דרשו מתקפה גרעינית כוללת על איראן, והמתונים הסתפקו
בהשמדת טהרן. בנתיים סוכם על העברת יחידת טילי יריחו לכוננות
הגבוהה ביותר, כך שאם הפטריה תיתמר מעל תל אביב יהיה אפשר בתוך
דקות לצייר בעשן כמה פטריות כאלו מעל איראן. הבסיס היחיד
לאופטימיות היתה האפשרות שהטאליבאן יצליחו בכל זאת לאתר את
הפצצה  ויתפתו להשתמש בה נגד האיראנים. האפשרות של הפעלת
סוכנים  נשקלה, ונדחתה. באפגניסטאן לא היתה למוסד כל נציגות,
ובפקיסטאן דווקא פעלו שני סוכנים, אבל לא מהסוג שיכול להועיל
בפרשה כזו. ובטהרן התנהל דיון מתוח לא פחות, ההנחה הוודאית
היתה שהפצצה תגיע לידי הטאליבאן, ושהכלבים האפגניסטאנים
המטורפים, ששנאתם לשיעים היתה תהומית עוד יותר ממגוון השנאות
העשיר שרחשו לגורמים רבים ומגוונים אחרים, לא יהססו להפעיל
אותה כנגדם. השאלה היחידה היתה היתה האם להגיב בפלישה
לאפגניסטאן ולהסתכן בלוחמה מול מפלצות ההרים האלו, או להאשים
את הישראלים והאמריקאים בהתקפה ולהגיב בנשק כימי או ביולוגי.
המתונים גרסו שיש להסתפק בפלישה לאפגניסטאן והקיצונים רצו לנצל
את ההזדמנות למתקפה כוללת וגלובאלית. אנשי הצבא שנכחו בפגישה
כחכחו כל העת בגרונם, מנסים להזהיר מחוסר התבונה המסויים
שבמתקפה בנשק השמדה המוני על ישראל או אמריקה, אבל הם לא מצאו
את העוז להשמיע דברי כפירה כאלו מול נחרצותם של חברי ההנהגה
הדתית, שדיברו כאילו קיבלו את הוראותיהם ישירות מהאימאם הנעלם,
וחזיונותיהם האפוקליפטיים שילהבו אותם מרגע לרגע. הביטוי יום
הדין נשמע בתדירות גבוהה יותר ויותר והגנרלים, כמו גם נציגיו
של הנשיא, המשיכו לכחכח בגרונם, בקולות שהלכו ונחלשו.


ערב אחד הגיע סוף סוף לסוכנים האמריקאים בקאראצ'י מידע בדוק
ואמין שלפיו שוטה הכפר מסתתר בפרבר של העיר. צוות חיסול זינק
למכונית ונע במהירות לעבר הכתובת שנמסרה להם, מנערים מתודעתם
את ההרהור הלא נעים שיתכן ובעוד דקות יהפכו לענן אבק, יחד עם
קאראצ'י כולה. אלא שאירוע מצער אחר ונקודתי יותר התרחש, ובדרך
התנגשה מכוניתם במכונית אחרת, שדהרה בכביש במהירות לא פחותה.
שניים מאנשי הצוות נהרגו במקום וגם במכונית האחרת נהרג נוסע.
האמריקאים ששרדו זיהו מיד את אחד מנוסעי המכונית האחרת , סגן
ראש המודיעין האיראני בכבודו ובעצמו, והאיראנים זיהו אותם ככל
הנראה. התסכול והזעם בשני הצדדים היו רבים, אבל סוכני שתי
המדינות נזהרו אלו בכבודם של אלו, והקפידו לשמור על כללי
הנימוס ועל התנהגות הולמת, לפחות במהלך פינוי הפצועים
וההרוגים. אחרי שהאמבולנסים התרחקו המשיכו המכוניות המעוכות
ושארית יושביהן אל היעד, אל אותו היעד, עצרו באותו רחוב ובאותו
רגע, ורק אז פתחו באש, אלו על אלו. אמריקאי אחד נותר על רגליו
לאחר חילופי היריות, והוא החליט לעשות את כל שביכולתו כדי
להשלים את המשימה, למען דגל הפסים והכוכבים, למען עוגת התפוחים
של אמא, למען טבעות הזהב של מקדונלד'ס. הוא פרץ בבעיטה את דלת
דירת המגורים שבה היה אמור להסתתר נוראדין חיכמתי, שהיה מין
הסתם חרש מוחלט אם לא שמע את קרב היריות שהתנהל בחוץ תחת
חלונו, והדייר היה אכן חרש, מכשיר שמיעה מיושן היה תחוב מעל
אוזנו. הוא הביט באמריקאי בסקרנות מהולה בשמץ של התלהבות, לא
כל יום באו אליו אורחים כאלו, אבל מדוע בעט בדלת, בוודאי דפק
זמן רב עד שפקעה סבלנותו. לא נורא, בניו יתקנו את הדלת. בוא,
הזמין בתנועת יד רחבה את הזר, ששערותיו היו סתורות ופניו
שטופות זעה וכל כולו נראה מבוהל ועגום למדי. אכין לך יוגורט עם
מלפפונים אמר לו, וקם לגשת למטבח. הזר זינק לעברו ולפת את כתפו
ונראה היה שהוא מנסה לומר משהו, שפתיו נעו במהירות, אבל הוא
דיבר בשפה לא ברורה ואי אפשר היה  להבין את רצונו מקריאת
שפתיו. יוגורט עם מלפפונים חזר הדייר על דבריו, הפעם בצעקה,
שמא גם אורחו לוקה בשמיעתו, והזר התיישב על הספה, נראה מיואש
במקצת. היוגורט ישפר את מצב רוחו. הדייר הקשיש נע למטבח ושרק
לעצמו נעימה ישנה ואהובה, וכשחזר עם קערת היוגורט  הטרייה הזר
כבר לא היה, נעלם, כמה חבל. הוא קרא לחתולו השמנמן שהגיח
ממרבצו ויחדיו התיישבו מול קערת היוגורט ואכלו בהנאה, ההפסד
היה כולו של אורחו, והרווח כולו שלו.




נוראדין ושאהינה נכנסו לראשונה בחייהם למסעדה סינית. שאהינה
הביטה בפליאה במגוון המאכלים המוזר שהונח לפניהם, ונוראדין
ניסה  להשתמש במקלות האכילה כאילו היה מנוסה ובקיא, כאילו מיום
הוולדו צד גושי אורז באמצעותם. אלא שגושי האורז צנחו כל העת
ממקלותיו אל צידי צלחתו ושאהינה לא התאפקה ופרצה בצחוק. המלצר
הביא להם סכינים ומזלגות, ונוראדין העמיד פנים שהוא מוכן
להשתמש בהם רק למענה,  כדי להקל עליה, כמובן. עוד מעט, אמר
נוראדין  לפתע, ורמזי ישב לצידנו ונחגוג את החופש שזכה בו.
שאהינה הנהנה בראשה בחוסר אמונה מסויים, וניסתה לפענח את
מרכיבי הטעמים המוזרים שבפיה. הרעיון ללכת למסעדה סינית היה
שלה, ונוראדין לא השתכנע בקלות. אבל היא עמדה על שלה, לא בכל
יום היא מזדמנת לעיר כמו קאראצ'י ולא בכל יום מונחים מטעמי
העולם כולו מולה, ומדוע שתסתפק בקבב. נוראדין, שכאילו חש באשמה
על כך שהוא זולל וסובא כאן בעוד שחברו הטוב נמק בכלא, המשיך
לדבר על רמזי, על גבורתו וטוב ליבו, ואיך סייע לו כשאחיו נהרג,
עד ששאהינה היסתה אותו. מספיק עם רמזי אמרה לו, עוד יהיה לנו
די והותר מרמזי שלך. נוראדין כעס במקצת אבל איך אפשר לכעוס על
אשה יפה כאשתו, ובמילא אין שום סיבה להקדיש מילים רבות כל כך
לחברו הטוב רמזי, המעשים הם העיקר, ומי עשה ועושה ויעשה יותר
ממנו עבור חברו הטוב רמזי. הוא אחז במזלג ומילא את פיו באורז
המטוגן, איזה מין מזונות הכינו הסינים.



מועמר קדאפי ישב באוהלו הממוזג, על מסך הטלביזיה הענק ריצדה
דמותה של נערה כושית יפהפיה שזימרה בסגנון  הראפ, היישר ממשדרי
 MTV באירופה, וקרא בעיון בספר הנפלא שכתב לפני שנים, הספר
הירוק, ובו ריכוז תבונתו וחוכמתו ותרומתו למין האנושי, שנפלה
אך ורק מזו של אללה ושליחו בכבודם ובעצמם. הוא קרא בספריו של
שקספיר, לפחות באחד מהם, וגם את האיליאדה והאודיסאה בחן, בנוסח
המצוייר, ואפילו בסיפורו המגוחך של היהודי קפקא עיין, על אותו
חסר מזל שהפך למקק, ומעודו לא נתקל באוחז בעט שתבונתו ויופי
ניסוחיו השתווה למעללי עטו שלו. להוציא הקוראן, כמובן. הוא
העביר את ידו בסבך שערותיו המתולתלות. לכמה גברים בני גילו יש
רעמה פרועה ומוצקה כזו על ראשם. שערו של ביל קלינטון היה דל
ואפור, וגם ראש הממשלה הישראלי, שאף הוא היה צעיר ממנו בשנים
לא מעטות, היה כבר בראשית תהליך ההתקרחות, שלא לדבר על שערו
הדל של מובאראק, ועל ערימות הצבע שבהן השתמש בוודאי סאדאם
חוסיין. ותוראבי, תוראבי היה קרח כמו ביצה. קדאפי הביט בצעירה
השחורה שרקדה על המסך, אולי יזמין אותה להופיע בארצו, ואחר כך
יאפשר לה לבקר באוהלו ואם תעמוד על כך יתן לה לטעום ממנעמי
גופו, לדעת אהבה אמיתית מה היא. הוא הרגיש טוב, ומדוע שלא
ירגיש טוב, הרי היה כליל השלמות, יצור יחיד ומיוחד, כאילו אללה
בכבודו ובעצמו פיקח אישית על תהליך הווצרותה של הברייה המופלאה
הזו שנקראה קולונל מועמר קדאפי. וללא ספק, אללה אכן היה מעורב
בכך אישית, שכן הוא לא מצא שום הסבר הגיוני אחר לשלמות הזו
שהתגלמה בו. הוא חייך לעצמו, בצניעות, שכן אין זה מן הראוי
להתייהר, ואין זו אשמתם של שאר בני המין האנושי שחסד וברכה
כאלו לא נפלו בחיקם, ועליהם להוקיר תודה לאללה על שסיפק להם
לפחות אדם אחד כמוהו, שיוכלו להביט בו ולראות ולדעת מה היו
יכולים הם להיות אם האל היה חפץ ביקרם. וכעת זימן לו אללה מתנה
נוספת, פצצת אטום, שהסתתרה אי שם באפגניסטאן, ממתינה שהקולונל
מועמר קדאפי יבוא ויאחז בה בידיו החזקות, ילטף אותה, יסיר
מעליה את אריזתה כאילו היתה  שימלה העותרת גופה של אשה יפה,
רצוי בלונדינית, ועם עיניים כחולות, ועור לבן ורך. כמו אותה
עיתונאית מתוקה מרשת הטלביזיה האנגלית שביקרה אותו אמש,
ושבמלוא כוחה הנפשי הצליחה שלא להתפתות לקסמיו ולשמור על
נאמנותה לבעלה הרחוק והעלוב. אכן אשה טובה וטהורה היתה,
ובוודאי היא בוכה כעת ומקללת את מר גורלה. הזדמנות אחת ניתנה
לה והיא איבדה אותה. הוא חש מעט צער עבורה, איזה אובדן,
והפצצה, מחשבתו חזרה והתמקדה בפצצה, הפצצה העגלגלה והקטנה שלו,
הרכה והמפתה, הפצצה  שהמתינה לו בהתפנקות בין הרריה הזקורים של
אפגניסטאן, כן הוא יבוא. הוא זימן אליו מיד את ראש המודיעין
הצבאי, ודרש דיווח על ההתקדמות בחיפוש, וכשזה מילמל במבוכה
שעדיין אין תוצאות  הוא חש בגל מרה שחורה דוהר לעברו ומאיים
להטביעו. כשם שבירך אותו אללה כשהעניק לו את סגולותיו המופלאות
כך גם קילל אותו כשאילצו לבלות את ימיו במחיצת גמדים
אינטלקטואלים וחדלי אישים כאלו, הטומנים לו בטפשותם ובעליבותם
בורות בכל אשר ילך. אבל אל לו להכנע להם, למרים שבאויביו, כל
בני הבליעל שמתחמקים יום ולילה ממילוי הוראותיו, ואל לו לכעוס
עליהם. טפשותם המחרידה היא  עונש מידי האל, ויש להדריכם
בעדינות אל דרך הישר. הוא מיקד את עיניו בפרצופו של ראש
המודיעין והחל לפרט שורה של אלף ואחת מיתות אכזריות ונוראות
שיהיו מנת חלקו אם לא יואיל, לראשונה בחייו, להתגבר על טמטומו
ושיפלותו ולמלא סוף בסוף משימה שמטיל עליו מנהיגו, והקצין
הינהן ויצא. דמעות החלו לזלוג מעיני הקולונל, דמעות צער ורחמים
על גורלו הנורא, ועל אפסיותו המוחלטת של המין האנושי, אבל אל
לו להתייאש, זה הרי תפקידו, לסבול למענם, לחנכם, להעלותם
מתהומות הניוול  והטיפשות. והוא הביט בזמרת ששרה במתיקות במסך
הטלביזיה, ומצא עידוד מסויים בתווי פניה הרכים, בעיניה היפות,
בשדיה הקטנים. לא הכל אבוד עדיין חשב לעצמו, והתרווח בין
הכריות.



נוראדין מצא בנתיים דרך להפעיל את הפצצה. הוא רכש מעט חומר נפץ
פלסטי ומנגנון השהייה, והדביק אותו לפצצה. לכשירצה, יפעיל את
מנגנון ההשהייה והפיצוץ הקטן יביא לפיצוץ הגדול. הכל היה מוכן
לפעולה כעת, ולא היה עוד טעם להתמהמה, ובכל זאת העדיף להשתהות
עוד כמה ימים, ולהמשיך לטייל עם שאהינה ברחובות קאראצ'י. פה
ושם, למעשה לעיתים תכופות למדי, נתקלו בנשים שלא כיסו את פניהן
ברעלה, ועטרו את גופן בשמלות חושפניות למדי. ונוראדין הבחין
שאשתו היפה מביטה בהן בענין, בקינאה אפילו, והדבר עורר בו
פקפוקים באשר לתבונה שבהבאתה לקאראצ'י, פקפוקים שהלכו והתחזקו
כששאהינה החלה להסיט את הרעלה אל הצד, לחשוף מעט מפניה. ומדי
יום חשפה יותר, אך הוא נמנע מלהעיר לה, ורק כששאהינה הרהיבה
עוז  ואמרה לו שברצונה להסיר לחלוטין את הרעלה החליט שעליו
לומר את דברו ואסר עליה בתוקף לעשות כן, ושאהינה קיבלה את
דבריו במורת רוח אך צייתה, והמשיכה להסתיר ולו חלק קטן מפניה,
כדי לרצות את בעלה. היו אלו ימים יפים ומתוקים, ימי חופש, אך
באופק נותרו כל העת העננים, מסתתרים וממתינים, גלומים בכדור
המתכת הקטן שנשאו עימם כל העת, בפצצה, גלומים בדיוקנו המעונה
של רמזי הנמק בכלא שזינק בתדירות קבועה אל מחשבותיו. אך בנתיים
לפחות נוראדין התענג על ימי חופשתו, על ירח הדבש הלא צפוי הזה
שבילה עם רעייתו. מדי פעם נזכר שעליהם להזהר, הלא החיפושים
אחריו בוודאי נמשכים, אבל ככל הנראה הפריז בהערכתו את הקף
החיפושים, או את כישורי המחפשים, שהלא מאז אותה תקרית קצרה עם
הטאליבאנים כל רע לא אונה להם. ביום שישי הלך למסגד הגדול
בקאראצ'י והתפלל בדבקות, הודה לאללה על האושר שהעניק לו, על
אשתו היפה, וביקש את ברכתו, שהלא יזדקק לה, וביקש את רחמיו על
רמזי, שבוודאי נזקק להם בכל רגע ורגע, ואחר כך התפלל גם עבור
נישמת אחיו שמת,  ובערב גמלה בליבו ההחלטה, וכל שנותר היה
להפרד משאהינה.




רמזי הוצא מהתא בשלוש אחר חצות. המסדרונות היו ריקים. עיניו
כוסו בפיסת בד שחורה והוא נגרר אל חצר הכלא והוכנס למכונית.
המכונית יצאה באיטיות משערי הכלא, שם המתינו לה עוד חמש
מכוניות שהתלוו אליה. הם נסעו לבנין פדרלי סמוך, שעל גגו המתין
כבר המסוק, ומשם, במסוק שלווה בשלושה מסוקי תקיפה, המשיכו לבית
מבודד לא רחוק מארלינגטון. רק אז הסירו את הכיסוי מעיניו של
רמזי. הוא הביט סביבו, ארבעה אנשים עמדו מולו. יש לנו הצעה
בשבילך פתח מיד אחד מהם. והם התחילו לספר לו על מעלליו של
נוראדין. הם רצו שישמש פתיון, שינסה ליצור קשר עם נוראדין, מתא
הכלא כביכול, ולהוביל אותו למלכודת. בתמורה, ישחררו אותו. שמו
ישאר ברשומות, כאסיר, אבל בתא ישב בנתיים מישהו אחר, והוא יוכל
לקבל מקלט בכל מדינה שהיא, וזהות חדשה, ופנים חדשות, וכסף.
רמזי הקשיב, הקשיב בעיון. הדברים שסיפרו לו על נוראדין נשמעו
מופרכים לחלוטין, ודווקא משום כך האמין לכל מילה, למרות שלא
היה מסוגל להעלות בדעתו איך הצליח נוראדין הצעיר וחסר הנסיון
להתל כך בעולם כולו, ומדוע בעצם עשה זאת למענו, הרי בקושי
הכירו זה את זה. רק כמה ימים בילו יחד, אחרי שאחיו של נוראדין
נהרג, ורמזי סייע לו במעט, לנוראדין, אולי משום שהרגיש מעט
אשמה בשל מותו של אחיו, ורחמים למראה סבלו של נוראדין וכאבו.
הוא היה רך יותר אז, ובמילא שכח כבר את כל הענין, ולא זכר עוד
איך נהרג אותו אח. גוויות רבות מדי נתאספו במשך השנים, ולא
ניתן היה לזכור כל אחת מהן. חיכמתי הפיל את המטוס שאל רמזי,
והאמריקאים הנהנו. רמזי ניסה לחשוב במהירות, והמחשבות הוליכו
כולן לתוצאה אחת, אחרי שישתמשו בו ללכידתו של נוראדין יחסלו
אותו, לא היה שום ספק בכך. זה יהיה סידור נוח מאד עבורם,
להוציא אותו מהכלא, לזרוק פנימה כפיל, קורבן מקרי, ואחרי שישיג
להם את נוראדין להפטר בהזדמנות גם ממנו. הבעיה היחידה היתה שאם
יסרב להצעה הם יחסלו אותו כבר עכשיו, גם בכך לא היה לו ספק.
האמריקאים המתינו לתגובתו, העיניים הקפואות והקרות שלהם נעוצות
בו. הוא לא היה שאהיד, הוא אף פעם לא היה שאהיד, הוא היה
מקצוען, והכלל הראשון של כל מקצוען הוא להשאר בחיים, תמיד ובכל
מצב להשאר בחיים, אלא אם כן המוות הופך לאלטרנטיבה עדיפה, אלא
אם ממתינים לך עינויים נוראים, ומהבחינה הזו לא חשש
מהאמריקאים, לא היה להם דמיון עשיר מספיק כדי לענות עינויים של
ממש, לכל היותר יתקעו כדור בעורפו. אם יסכים להוביל את נוראדין
למלכודת לפחות ירוויח  זמן. הוא היה מקצוען, ואולי פעם, מזמן,
לפני שנים מעטות אמנם אבל מזמן, אולי אז היה מין שאהיד
פוטנציאלי, אולי אז רצה למות למען אללה. אבל אחר כך האמונה
הפשוטה גוועה, והוא עלה למדרגה רוחנית גבוהה יותר, הוא טיפס אל
מגרש השחמט, כמו צריח, או רץ, במשחק של חיים ומוות, של כוח ,
כוח מופשט, מופשט ונוטף דם, עד שנלכד, ועכשיו הריח שוב את
החופש. אני אתן לכם את נוראדין הוא חייך אל האמריקאים, את
נוראדין והפצצה, והם חייכו חזרה, ולרגע חשב שיוכל להמשיך  אחר
כך ולעבוד עבורם, זה יהיה מעניין. מה שלום אוסאמה הוא שאל,
והחיוכים של האמריקאים התרחבו, כנראה שגם הם חשבו פתאום על
אותה אפשרות, על האפשרות שרמזי לא נועד לשימוש חד פעמי. אבל
כמובן שלא יתן להם את אוסאמה, הוא יהיה הפיתיון האמריקאי
לנואראדין ואוסאמה יהיה הפתיון שלו לאמריקאים, הם ילכדו
באמצעותו את נוראדין והוא יוביל את אנשיהם לידיו של אוסאמה.
ואולי לא, אולי יתן להם גם את אוסאמה וישלוף קלף אחר משרוולו.
סוכן כפול ומשולש,  מזימה בתוך מזימה בתוך מזימה, עוד ועוד
טיפות של דם, זה היה יפה. אבל בנתיים עליו להתמקד בהווה, צעד
אחר צעד. האמריקאי לחץ את ידו, ידענו שנוכל לעשות איתך עסקים,
ורמזי חייך, ביזנס אנד פלז'ר הוא אמר  והם כולם צחקו במין
אחווה משונה ורגעית של צללים. אנחנו רוצים שתכיר מישהו אמר
האמריקאי והדלת נפתחה ורמזי ראה את עצמו נכנס לחדר, כפיל, העתק
מדוייק כמעט. הוא יחליף אותך זמנית בתא אמר האמריקאי, עד
שתברח, והכפיל חייך אליו, חיוך מטופש וחלול. רמזי הביט בו
בענין, היה ברור לו שהכפיל חי על זמן שאול, שמתי שהוא אחרי
שהענין יסתיים הכפיל ינסה לברוח מהכלא ויחוסל, ומין הסתם
הכפיל, הסוכן האמריקאי הזה, מודע לאפשרות הזו, ובכל זאת התנדב
למשימה. עוד שאהיד, שאהיד אמריקאי, תמים ומטופש, מאמין שהבגידה
הבלתי נמנעת לא תתרחש. רמזי לחץ את ידו , נעים מאד הוא אמר,
ואחר כך הם הוציאו את הכפיל מהחדר, ורמזי שמע את טרטור מנועי
המסוקים. הם לוקחים אותו חזרה אל הכלא, לוח השחמט כבר נפרש,
החייל הראשון הוקרב.

הם הושיבו את רמזי מול צייר. הדבר הראשון שרצו היה דיוקן של
חיכמתי. רמזי התאמץ לנסות להזכר בתווי פניו. אבל איך יוכל
לזכור, שנים עברו כבר מאז, וחיכמתי במילא לא הותיר בו שום רושם
מיוחד בימים הספורים שבילה במחיצתו. הוא היה ילד, ילד עצוב
שאחיו נהרג, עצוב ומפוחד, שהכיר תודה למבוגר שהעניק איזו
משמעות למותו חסר המשמעות של אחיו. והרי אפילו את אחיו כמעט
ולא זכר עוד. ומי היה אחיו, אחיו היה מוג'יהידין , עוד
מוג'הידין שנהרג. רבים כאלו עברו תחת ידיו של רמזי, עד שזנח את
הזירה הקצת פרימיטיבית הזו וטיפס מעלה בהיררכיית הקטל, אל
האולימפוס של טרוריסטים בינלאומיים, יוזמי כותרות עיתונים, ולא
החיילים המיוזעים שבדמם הודפסו אותן כותרות. העובדה שנוראדין
בעצמו פעל עכשיו בליגה הזו קצת פגעה בגאווה המקצועית שלו, איך
נער כזה הצליח לזנק גבוה כל כך  בלי שום הכנה הולמת. הוא
בוודאי רק בובה, מופעל על ידי אחרים, כמו השוטים שגייס הוא,
רמזי, לפני הפיצוץ במרכז הסחר. רמזי אימץ את זכרונו, עד שלבסוף
החליט שהמאמץ במילא מיותר, אין שום צורך לעשות את החיים קלים
כל כך לאמריקאים. הרי מה יהיה ערכו שלו בעיניהם אם הטרוריסט
המסוכן חיכמתי ילכד על ידי שוטר בתחנת ביקורת גבולות כאילו היה
מבריח סמים זוטר. אבל הצייר הביט בו בתחינה שכזו עד שהחליט
לספק לו את מבוקשו, ולהשתעשע מעט, והדיוקן שהעלה הצייר היה
בהחלט נאה, גם אם לא שיקף בהכרח את תווי פניו של הנער שפגש
לפני שנים בהררי אפגניסטאן. ורמזי שוב ניסה להזכר בפגישה הזו,
מה כבר אמר לנער שהותיר בו חותם עז כל כך עד שהיה מוכן כעת
לסכן את חייו, להקריב את חייו  בעצם, למען זר. הצייר הודה לו
ועזב את החדר. ועכשיו הגיע הזמן לכמה דרישות משלו, לפני
שימשיכו. הוא רצה אשה וכוסית וויסקי, וטיול  קצר בוואשינגטון.
מגיע לו, הרי הוא אסיר משוחרר, אסיר בחופשה בעצם, חופשה שתימשך
לעד. אלא שבנתיים הופיעו הפסיכולוגים, הם רצו דיוקן נפשי של
חיכמתי , ורמזי מצא את עצמו מספר להם סיפורים ארוכים ונפתלים
על נער שפגש פעם, מנסה לרצות אותם, והם הינהנו , כמעט ולא
אומרים דבר , רק מדי פעם זורקים שאלה מטופשת לחלל האוויר.
השיחה איתם היתה ארוכה ומייגעת, ושעות חלפו עד שהסתלקו סוף סוף
והסוכנים חזרו לחדר. הוא הרגיש הקלה כשראה אותם, הבילוי במחיצת
ציירים ופסיכולוגים היה מטופש ומגוחך, ומראה האקדחים הנעוצים
תחת בתי שחיים של הסוכנים הרגיע אותו. הם פרצו בצחוק כששמעו על
דרישתו לצאת לטיול בוואשינגטון והחליפו ביניהם הערות, אבל
נעתרו כמובן ומדוע לא, וואשינגטון היא בירתם, אתר תיירות ידוע,
ומדוע שלא יתגאו בה בפני רמזי. גם הבית הלבן שאל אחד מהם והם
כולם פרצו שוב בצחוק. יש שם אשה בודדה ציין אחד מהם וכולם
חייכו במתיקות. זקנה מדי הגיב רמזי, והסוכנים יצאו מהחדר,
הולכים להכין את הטיול המאורגן.

רמזי  לא התפעל במיוחד מוואשינגטון, ניו יורק היתה יפה פי כמה,
שלא לדבר על לונדון, ובנגקוק. אבל הבית הלבן ניחן בקסם משלו,
למרות פשטותו של המיבנה, ורמזי לא יכול היה שלא לחוש בגלי
העוצמה הבאים ממנו, לא יכול היה שלא להעלות בדמיונו ענן עשן
שחור ולהבות מתמרים מהמיבנה. אחר כך לקחו אותו לפסל גבוה ומוזר
וסתמי לחלוטין, שהיה אנדרטה לזכר אלו שמתו בוויטנאם, ורמזי
התאמץ להראות רציני כשהביט בזרג הבטון הענק הזה, ולא הצליח
להבין מדוע הביאו אותו לכאן. הרי למרות שיתוף הפעולה הזמני
ביניהם נדרשה מידה ניכרת של טיפשות כדי לחשוב שהקורבנות
שהקריבו ירגשו אותו במיוחד. ומשם לקחו אותו לגבעת הקאפיטול,
להביט בה ממרחק, ורק על המוזיאונים החליטו לוותר, למורת רוחו
של רמזי, ששמע על המוזיאונים המצויינים של וואשינגטון. ואחר כך
חזרו הביתה, ובחדרו המתינה לו אמריקאית יפה ובקבוק וויסקי, כמו
שדרש. זה היה קצת מביך, וקצת מאכזב, משום שלא היה כל צורך
בפיתוי, היא תשכב איתו תחת פקודה. אבל אין לזלזל בפקודות, והוא
החל לשוחח איתה, מנסה להקנות שמץ של רומנטיקה למפגש ביניהם,
מעמיד פנים כאילו נפגשו בבאר, באופן מקרי, אהבה ממבט ראשון,
ללילה ראשון ואחרון. הוא אפילו שאל אותה על חייה, על מעשיה,
מקשיב בענין לביוגרפיה הדמיונית שסיפקה לו, ולאט ובעדינות החל
לגעת בה, במתיקות, למעלה משנה לא ידע אשה, והיא התמסרה לו, קצת
מופתעת מהרוך שגילה כלפיה, אולי ציפתה לאיזו חיה שתגהר עליה
בבהמיות. הוא נשק לצווארה המתוק, ואחר כך, כששכבו זו לצד זה
במיטה הרכה מזג לה מעט וויסקי, צ'ירס הוא חייך והם הקישו
כוסיות.

בערב התחילו ישיבות העבודה, ורמזי החל לספק שמות, כתובות,
אנשים שנוראדין עשוי לפנות אליהם,  אתרים שבהם הוא עשוי
להסתתר. מחצית או יותר מהשמות היו של אנשים מתים, ומרבית
האחרים היו ברגים קטנים, שוליים וזניחים, כמו חיכמתי בעצם. אבל
פה ושם זרק לרשתם כמה דגים שמנמנים יותר, כדי שלא יחשבו שהיתל
בהם. אחר כך הסבירו לו מהי התוכנית האלטרנטיבית, למקרה שחיכמתי
יצליח להכנס לארצם, ושבה נועד לו תפקיד מרכזי. זו היתה תוכנית
פשוטה ובסיסית, עיסקת חליפין, חיכמתי ידרוש את רמזי תמורת
הפצצה, ויקבל את רמזי, ורמזי יחסל אותו, לא לפני שיוודא
שחיכמתי עמד בדיבורו ומסר את הפצצה, ואם לא מסר את הפצצה רמזי
יצטרך לגרום לו לומר היכן היא, וטעות אחת של רמזי, סימן אחד
לבגידה, הם הביטו בו, לא היה צורך להשלים את המשפט. ומה שלום
אוסאמה שלי שאל רמזי, בזה נטפל אחר כך הם ענו לו, ורמזי ידע
שהכל יסתדר.



נוראדין ושאהינה ישבו בגן ציבורי קטן,ודמעות זלגו מעיניה של
שאהינה. נוראדין שלה זה עתה סיים להסביר לה מדוע יאלץ לנטוש
אותה בקאראצ'י ולהמשיך לבדו, והיא ידעה שלא ישוב. כל טענותיה
ומאנותיה נענו בשלילה תקיפה, הוא סרב לשקול אפילו את האפשרות
לקחת אותה איתו. וזאת, למרות שסייעה לו לא אחת, ואף הצילה את
חייו כשלכדו אותו הטאליבאנים. ומה תעשה עתה, היא ראתה צמד
ציפורים שעמדו על ענף עץ וסילסלו בקולן, וכמה רוצה היתה שאף
היא ונוראדין שלה יהיו כמותן, וינעימו בשירי אהבה. אחר כך חזרו
לחדר הקטן שבו התגוררו, ונוראדין נרדם. שאהינה המתינה כמה
דקות, עד שהיתה בטוחה ששקע בשנתו ולא יקיץ לפתע, ואז, בזהירות
ובחרישיות, נטלה את התיק שבו היתה טמונה הפצצה ויצאה על
בהונותיה מהחדר, מיהרה וחזרה לגן שבו ישבו קודם לכן, והטמינה
את הפצצה במקום מחבוא. כשהתעורר נוראדין גילה מיד שהתיק נעלם.
הוא החל לחפש בחדר אחוז תזזית, ושאהינה ישבה על המיטה בפנים
חסרות מבע וענין. נוראדין התכעס, מדוע אינה עוזרת לו לחפש,
ושאהינה השיבה שאינה צריכה לחפש, שכן היא יודעת בדיוק היכן
טמונה הפצצה. הבעת אי הבנה עלתה על פניו של בעלה, ושאהינה טרחה
והסבירה לו שאם ברצונו לנסוע עם הפצצה יצטרך לקחת גם אותה,
שאחרת יוכל לנסוע אבל מבלעדי הפצצה. נוראדין זעם ורתח, נדהם
מעזות מיצחה של אשתו, אבל שאהינה מיאנה להקשיב לתחנוניו
ואיומיו, ועמדה על שלה, או שיקח אותה איתו או שיסע לרמזי היקר
שלו בלי הפצצה. כשזעמו גבר ניסתה להסביר לו שרק אהבתה לו
ורצונה להיות במחיצתו כל העת הם המנחים אותה, אבל בעלה הנרגז
לא אבה לשמוע את הסבריה ההגיוניים, והמשיךלהתעקש שתמסור לידיו
את הפצצה ומייד. לא, אמרה שאהינה, והפנתה אליו את גבה. לבסוף
נכנע בעלה, והסכים להבטיח שיקח אותה עימו אם תחזיר לו את
הפצצה, אבל שאהינה סרבה להסתפק בהבטחות. השבע, היא אמרה לו,
השבע בחיי ילדנו הניחה את כף ידה הענוגה על בטנה, ונוראדין
הרצין והיסס ולבסוף נשבע, נשבע בחיי פרות אהבתם שאולי צמחו כבר
בביטנה של אשתו, ואם לא צמחו עדיין הרי שבוודאי יצמחו. ושאהינה
אחזה בידו והובילה אותו אל הגן. התיק ובו הפצצה היה טמון
במחבואו, תחת העץ, שעל ענפיו זימרו עדיין הציפורים. נוראדין
לפת את התיק כאילו חייו הושבו לו, והביט במבט ממורמר קמעה
באשתו, שהיתלה בו כך, אבל לא היה יכול לכעוס עליה ונשק לשפתיה
היפות. אשה קשה חשב לעצמו, קשה ומתוקה כל כך, ושאהינה התרווחה
על הספסל, חשה עונג בכל אבריה, בנשמתה. נוראדין שלה לא יעזוב
אותה כאן ויעלם לשנים ארוכות, היא תיסע איתו, וההתרגשות נמהלה
בתחושת הציפייה למסע שהמתין להם, אף  שאת יעדם המדוייק טרם
ידעה.



אישתלל כבר הספיק ללמוד יותר ויותר פרטים על עלילותיה של קרובת
משפחותו הרחוקה שאהינה, והמוג'הידין הצעיר שנשא אותה לאשה.
והסתבר שגם לטאליבאנים היו אי אילו פרטים, שכן כמה מנציגיהם
ערכו ביקור במפקדתו והוא נאלץ, שלא בצער  רב במיוחד, להורות
לאנשיו לערוף את ראשיהם, ואפילו שקל לשפד אותם על כלונסאות
מחודדים בטרם החליט לוותר על הרעיון המורכב הזה. למיטב ידיעתו
קרובתו היקרה היתה כעת בקאראצ'י, ומי יודע איזה תכניות זממה עם
בעלה המטורף. בסתר ליבו הרגיש גאווה מסויימת, על כך שעוד נצר
למשפחתו הוכיח תעוזה רבה כל כך, אבל משפחתו היתה גדולה,
וקרובים וקרובות רבים היו לו  ופצצה היתה רק אחת. הוא לא יפגע
בשאהינה, אבל עליה ועל בעלה יהיה למסור לידיו את הפצצה, שהלא
הוא מבוגר ובקיא מהם בהליכות העולם, ובתמורה יקח אותם תחת
חסותו, יתן למוג'הידין הצעיר שדה פרג משלו ויבנה לשאהינה ובעלה
בית מפואר. כעת ישבו מולו הרוסים, שלושה רוסים,  גנרל ושני
אנשי מאפיה, שהציעו כסף רב תמורת שיתוף פעולה בכל הנוגע לפצצה.
אישתלל לא אהב רוסים, אף פעם לא אהב אותם, ובקושי רב הצליח
להסתיר כעת את התיעוב שחש כלפיהם. ובכל זאת הקשיב, שני אנשי
המאפיה היו סוחרים גדולים, והיה עליו לתת להם את הכבוד הראוי,
אף אם המארב כבר הוצב בשולי הכביש שיחזירם לפקיסטאן, וטילי
הכתף היו מוכנים להפעלה בידי אנשיו. אישתלל נפרד מהרוסים
בחיבוקים, מבטיח את כל הסיוע שיוכל להגיש, ומתאמץ שלא להחנק
ולהתעלף מניחוחות הדגים הרקובים שעלו מפיהם. הוא נופף להם
לשלום כשנכנסו למכוניתם והתרחקו, בדרך אל מותם.


צוותי החיסול האמריקאים בקאראצ'י קיבלו לידם את רשימת השמות
שהעביר רמזי. חלק מהכתובות היו במרכז פקיסטאן, בשטחים שבשליטת
הממשלה, אבל האחרים, פרי התחכמויותיו הקטנות והמרושעות של
רמזי, היו בכל מיני כפרים נידחים אי שם בפסגות הרי אפגניסטאן,
ולא היה שום סיכוי או טעם לנסות ולהגיע אליהן. ההנחיות
מארלינגטון היו לנסות ולהעזר, כשאפשר, בטאליבאנים, באמצעות
המודיעין הפקיסטאני, וצוות חיסול אחד יצא לאפגניסטאן תוך
הסתמכות על סיוע מסוג זה. אלא שלטאליבאנים היו תובנות אחרות
לגבי שיתוף הפעולה הראוי עם הסי.איי.איי. והקשר עם הצוות נותק.
נציג טאליבאני הבטיח, שוב באמצעות הפקיסטאנים, שינסה לעזור,
שהשיבוש כלשונו אולי חל בדרגים מקומיים, ושאל מה עם משלוחי
הנשק, מתי יגיעו כבר מטוסי הקרב. אבל בארלינגטון הוסקה המסקנה
העגומה שנכונות הטאליבאנים לשיתוף פעולה היתה עדיין מוגבלת
במקצת. צוותים אחרים יצאו לכתובות בפקיסטאן וחקרו וחיסלו את כל
מי שנתבקשו לחקור או לחסל, והכל בידיעת עמיתיהם האיראנים
והאנגלים והעיראקים והלובים והצרפתים וכל האחרים שנכחו. ורמזי
בנתיים נהנה מהחופש הבלתי צפוי, שהרי כל שנותר לו לעשות כעת
היה להמתין, ולטפטף מדי פעם כמה טיפות מידע מפתות לאמריקאים
אודות קשריו חובקי העולם, תעודת ביטוח לימים שאחרי נוראדין,
ולהמשיך ולבלות עם הסוכנת הבלונדינית היפה שהעמידו לרשותו
מארחיו. התקלה המביכה שהביאה ללכידתו כמעט ונשכחה ממנו, והוא
שוב היה המקצוען המושלם החי בפסגתו של העולם, הרץ הקטלני על
לוח השחמט, מנומנם לכאורה, כמו ברדלס המזיז מעט את שפמו וממתין
בסבלנות לטרף. וטוראבי ניהל עוד כמה שיחות טלפון עם איבן לאדן,
מתווכח עימו על אפשרויות השימוש בפצצה, דורש עוד עצות לגבי
פרויקט הבנייה הגדול, ומסביר לבן שיחו את תורתו של פרויד.
ואישתלל שלח כמה מאנשיו לקאראצ'י, מצויידים בתמונתה של שאהינה,
ואחר כך יצא לשדות, היתה זו עונת הזריעה, והוא סבב בין
האיכרים, ממולל זרעוני פרג בידיו , מברך את אללה על השפע שנתן
לו.



נוראדין רכש את כרטיסי הטיסה, זוג כרטיסי הלוך וחזור לנמל
התעופה JFK בניו יורק. שאהינה קנתה מזוודה, ולפי הנחיותיו של
נוראדין רכשה עברם בגדים מערביים. היא מדדה את השימלה הקצרה,
לא לפני שהקפידה להגיף את חלונות חדרם, שאיש מהשכנים לא יראה
אותה בבגדים מופקרים כאלו. השמלה היתה עשוייה מבד לבן ורך,
שהלם מאד את עורה השחום. היא לא היתה יכולה להפסיק להביט
במראה, כל כך שונה נראתה, כאילו אלף אפשרויות מפתות קרצו אליה,
אלף שאהינות אחרות שהמתינו  לרגע שתיכנס לעורן. ובכל זאת ארזה
במזוודה גם כמה שמלות רגילות, ורעלה, שלא תשכח מהיכן באה
ולהיכן תשוב. כמה ימים אחר כך התייצבו בשדה התעופה של קאראצ'י
עם דרכוניהם המזוייפים. הפצצה היתה טמונה במזוודה, עטופה בפיסת
בד. מכשיר הרנטגן לשיקוף המזוודות היה מקולקל, והם עברו את
הביקורת מבלי להאלץ לשחד איש, והגיעו לאולם ההמתנה, לשער שממנו
עמדה לצאת טיסת TWA לניו יורק. שעה אחר כך המטוס המריא,
ושאהינה המתוקה לפתה את ידו של נוראדין בפחד והביטה כמכושפת
באדמה שנפרשה תחתם, בבנינים שבכל שנייה נעשו קטנים יותר.



הישראלים בנתיים התגברו על עכבותיהם והיסוסיהם ולאחר הכנה
מדוקדקת הוציאו צוות משלהם לקאראצ'י. כמה דקות אחרי שנוראדין
ושאהינה המריאו יצאו סוכני המוסד משדה התעופה הבינלאומי של
קאראצ'י, בדרכם לבית המלון, מוכנים ומזומנים להקריב, אם יהיה
בכך צורך, את חייהם למען עמם ומולדתם.



נוראדין לא יכול היה שלא לחשוב על המטוס שהפיל כשחלף המטוס שבו
ישב כעת בין העננים. הוא מיהר לסלק מחשבות אלו מתודעתו ובמקום
זאת התמקד ברמזי ובאחיו, ובימים היפים והרחוקים ההם,  כשהיה
ילד. ילדותו הסתיימה כשמת אחיו, הסתיימה כשירה בפעם הראשונה
בקאלאצ' במטרה להרוג, וכשהפיל את המטוס הסתיימה גם בגרותו וחלל
שחור וריק נפער בליבו, שרק לאחרונה הואר פתאום בנוגהה וזיווה
של אשתו. והנה הוא שוב בדרך, שוב במאבק, ולא למען הג'יהאד
בהכרח, לא למען הנביא. בימים האחרונים חשב על כך וגילה לחרדתו
שהאמונה, היא החלה להתפוגג, ומה נותר, רק הרצון בחופש, חופש
לו, לרמזי , חופש ומנוחה לזכרון אחיו המת, לזכרון ארצו היפה,
הריסותיה של קאבול, חופש ומנוחה שאולי לעולם לא יבואו. כמה טוב
הכל היה יכול להיות מבלעדי כל הדם הזה, אבל הדם נשפך, וישפך,
והאמונה, היא טבעה בדם. ולא שהפך לכופר, חלילה, עולם זה היה
עולמו של אללה, אבל אללה אינו נזקק לו ולשכמותו, אינו נזקק
לנהרות הדם האלו. אללה בוחן אותנו ממרומים, אדיש למשחקינו.
ובכל זאת, העובדה שישב כאן במטוס ובמזוודתו הפצצה היתה אף היא
הרי מרצונו של אללה, ואיך ליישב סתירה זו. הוא לא ידע, ובמקום
לנסות ולענות על מה שאין לו תשובה הניח את ידו סביב כתפיה של
אשתו הישנה ואחז בה.

הם נחתו בניו יורק כמה דקות לפני המועד המתוכנן, ועם הגיעם
לדלפקי ביקורת הדרכונים הצהירו, כפי שתיכננו מראש, על רצונם
לקבל מקלט פוליטי. אנשי שירות ההגירה הופיעו מיד, והם נלקחו
לחדר המתנה קטן. אחר כך הובלו לשופט, וחזרו בפניו על בקשתם.
המתורגמן הקריא את החלטת השופט, שהיתה בנוסח שנוראדין ציפה
לשמוע, הנוסח הקבוע. בעוד שלושה חודשים יתקיים דיון בעניינם,
ובנתיים ישוחררו, ואם לא יופיעו לדיון הרי שיוכרזו כמהגרים לא
חוקיים ויגורשו ברגע שיתפסו. נוראדין הודה לשופט והם הובלו אל
מחוץ לאולם, ושוחררו.

בערב השתכנו בבית מלון קטן במנהטן, ונוראדין יצא עם אשתו לשוטט
ברחבי העיר. היא לבשה את השמלה הלבנה היפה ונוראדין לבש חליפה
ועניבה. שאהינה הביטה סביבה בתמהון ותדהמה, ויותר מכל הופתעה
לראות  ששמלתה הנועזת, הכמעט מופקרת, היתה כאין וכאפס לעומת
בגדיהן של הנשים המקומיות, שחשפו את גופן ללא שמץ של בושה.
לעיתים נתקלו פניה בפרצוף מוכר, מוכר לא משום שזיהתה אותו אלא
בשל תווי פניו האפגניים, והיא עקבה אחריהם במבטה. איך הם
מצליחים לחיות כאן חשבה, והביטה בנוראדין שלה, הוא נראה יפה כל
כך בחליפתו. למחרת בבוקר יצא נוראדין, וכשחזר אמר לה שזה עתה
צילצל למפקדת האף.בי.איי. בעיר, היתה זו מין הסתם אחת המליציות
המקומיות, והודיע להם שעליהם לשחרר את רמזי בתוך 48 שעות,
שאחרת ישמיד אחת מעריהם. הם ארזו במהירות את חפציהם ויצאו
לתחנת האוטובוס, בדרכם  לפילדלפיה.




האמריקאים לא הקפידו על כללי הנימוס והתפרצו לחדרו של רמזי
בשעה שאהובתו הבלונדינית היתה בזרועותיו. הוא כאן הם אמרו לו
ורמזי לא נזקק להסברים נוספים, ונישק את הסוכנת בשפתיה ויצא
מתוכה, מזנק על רגליו ומתלבש במהירות. הם ירדו למרתף, שבו נבנה
חדר מצב מצויד במיטב הטכנולוגיה. ועכשיו תתחיל ההמתנה, לשיחה
נוספת מחיכמתי. רמזי התיישב על אחת הכורסאות בחדר, בהבעה
משועממת, והצית סיגר. המתנות מסוג זה היו חלק בלתי נמנע של
העבודה, אבל חלק מאוס במיוחד, כאילו היה פקיד הממתין לאיזה
מסמך, לאיזו חותמת, החותמת שתונחת על פניו המתים של חיכמתי,
ששיחק באש ועוד מעט ישרף. ובערב הגיעה השיחה, האדון חיכמתי
התקשר מפילדלפיה, למרכז האף.בי.איי בניו יורק. השיחה נותבה מיד
לחדר המצב ואחד האמריקאים ענה לנוראדין, באורדו שוטפת וחסרת
שמץ של מבטא זר. חיכמתי שוחח איתו רק כמה שניות, חזר על דרישתו
שרמזי ישוחרר, שרק 36 שעות נותרו, והאמריקאי ענה שרמזי יושב
כאן לידו והם מוכנים לשקול עיסקה, רק צריך לגבש את הפרטים.
נוראדין ענה שיצלצל שוב בעוד כ- 12 שעות, וניתק. הם הצליחו
לאתר את מקום ביצוע השיחה, תא טלפון ציבורי במרכז פילדלפיה,
אבל לא שלחו לשם צוותי חיסול או מעקב. האפשרות של חילופי אש
איתו, בטרם ידעו היכן הפצצה, לא באה בחשבון, ואם יבחין במעקב,
כך הזהיר אותם, יפעיל מיד את הפצצה, והם האמינו לו, כפי שרמזי
המליץ שיעשו. לא, הם  רצו שיושיט להם את הפצצה במו ידיו, שיצעד
מרצונו אל תוך המלכודת.

למחרת בבוקר התקשר שוב, והפעם נתנו לרמזי לדבר איתו, רק כמה
מילים. רמזי לא זיהה את קולו של נוראדין, אבל נוראדין הסתבר לא
שכח את צלילי קולו של רמזי והתרגש מאד כששמע אותו בטלפון.
החופש רמזי צעק חיכמתי, החופש ממתין לך, ורמזי חייך בשמץ של
מבוכה לעבר ידידיו האמריקאים, מתבייש מעט בפרימיטיביות הזו,
וגאה מעט בעוצמת ההשפעה שמסתבר שהיתה לו. הם גיבשו פרטים
ראשונים לעיסקה. רמזי ישוחרר בנקודה שתיקבע מראש, שם ימתין לו
חיכמתי, הפצצה תהיה במקום מחבוא. השניים יצויידו בכרטיסי טיסה,
וכשיגיעו לאפגניסטאן ידווחו על מיקומה של הפצצה. ואם לא יגיעו
לאפגניסטאן בשל איזו התחכמות אמריקאית הרי שמנגנון ההשהיה
יפעיל את הפצצה, ואם יגיעו ובכל זאת לא ימסרו לאמריקאים את
מיקומה  יצא כל הצבא האמריקאי אם יהיה בכך צורך ויחסל את
שניהם. העיסקה נראתה הוגנת, והצריכה מתן אמון בחיכמתי, כך הם
אמרו לו, והם מוכנים לתת בו אמון, ומוכנים לשחרר את רמזי,
ובלבד שיושם קץ לפרשה הזו. הם גם הציעו לו אלטרנטיבה אחרת,
שחרור פומבי של רמזי, והעלאתו למטוס לפקיסטאן, אבל חיכמתי לא
רצה לקבל את ההצעה הזו, כפי שקיוו וידעו, בשל חשש מהשימוש
בכפיל. הוא רצה לראות  במו עיניו את רמזי, לשמוע את קולו, רק
אז יאמין ששוחרר.

למחרת התקשר שוב, הפעם מוואשינגטון, והם תאמו סופית את הפרטים.
רמזי ישוחרר מחר בערב, בתחנת רכבת תחתית במנהטן.

נוראדין לא הרגיש שמחה כשהעיסקה נסגרה סופית, זה היה משונה,
שום שמחה, רק הקלה, רגיעה, המתח החל להתפוגג פתאום, למרות
ששיאה של הפרשה היה עדיין לפניו. הם ישבו בקרון הרכבת, בדרכם
לניו יורק, ונוראדין הביט בעצים שצמחו לצידי המסילה, עצים רבים
כל כך, וקווי החשמל, והכביש במרחק, עם הזרימה הבלתי פוסקת של
מכוניות. שאהינה ישבה לצידו ועילעלה במגזין אמריקאי, מביטה
בתמונות בענין. הקרון היה כמעט ריק, רק נוסע אחד היה בו מלבדם,
ולפי מראה פניו לא היה שמץ של סיכוי שהוא דובר אורדו. נוראדין
החל לספר לאשתו את פרטי התוכנית, ושאהינה הקשיבה, מהנהנת בראשה
מדי פעם, סוף סוף יפטרו מאותו רמזי ומהפצצה הארורה הזו ויוכלו
לחזור לביתם, לבנות את ביתם. הם הגיעו לניו יורק בשעות אחר
הצהריים, ונוראדין המתין עד שהשמש שקעה ויצא לפארק שבמרכז
העיר. לאחר שווידא שאיש לא עוקב אחריהם קם מהספסל וניגש לשיחים
שליד בריכת המים וחפר בור והטמין  בו את הפצצה, והצמיד שעון
קטן לחומר הנפץ הפלסטי שהודבק לה. נוראדין הפעיל את השעון
וכיבה אותו ואחרי שנוכח בתקינותו הפעיל אותו שוב, מכוון את
מנגנון ההשהיה לעוד 48 שעות. עד אז יהיו באפגניסטאן והוא  יוכל
להתקשר ולומר לאמריקאים היכן טמונה הפצצה, והם יפרקו את
המנגנון הפשוט הזה ללא כל קושי. הוא לא יערים עליהם, אם יעמדו
במילתם, יעמוד גם הוא במילתו. שאהינה היתה כל העת מאחוריו,
עוקבת אחר מעשיו, והוא כבר לא מצא לנכון לגעור בה ולנסות
לסלקה, ובמילא לא תקשיב לו.



אישתלל שמע שקרובתו הרחוקה שאהינה היתה כבר בניו יורק, עם בעלה
ועם הפצצה. כמה חבל, לבזבז פצצה כזו בעוד מעלל מוג'הידיני חסר
טעם. ואיזה מין מוג'הידין הוא בעלה, הנוטל עימו אשה לפעולה
כזו. הוא צילצל לכמה מכרים בניו יורק והורה להם לחפש אחריה,
העביר להם בפקס את תמונתה, אבל בינו לבינו כבר וויתר על החלום
הזה. הפצצה לא תהיה שלו, מעבדות ההרואין לא יוקמו כאן, הוא
ימשיך להיות ספק חומר גלם ותו לאו, חקלאי, ואין בכך כל רע.
והוא רק קיווה שאללה ישמור על קרובת משפחתו היקרה ובעלה
המטורף, שכן כפי ששמע חייה היו קשים במילא. אך זהו הגורל ומי
הוא שיתווכח עם הגורל, עליו להודות על אושרו ועושרו ולא לתחוב
את חוטמו הארוך לעניניהם של אחרים.



איבן לאדן ידע שהמתנקשים יגיעו הלילה, שומרי ראשו כבר המתינו
להם, והא שכב במארב לצידם, עם הקאלאצ'. התעלומה היחידה היתה
זהותם של המתנקשים, האם היו אמריקאים, טאליבאנים, ישראלים,
סעודים, או אחרים, ולא חסרו אחרים פוטנציאליים. בשבע בערב
הבחינו בדמויות לבושות בבגדים כהים מגיחות בטור רגלי על צלע
גבעה סמוכה. הם המתינו עד שיתקרבו, ואז פתחו באש. אחר כך,
כשעמדו מעל הגוויות, פלט מפקד שומרי ראשו קללה, והביט בגוויית
אחד המתנקשים. איבן לאדן המתין בסבלנות להסבר המפותל שניחש
שיגיע, והסתבר שהוא לא היה כלל יעדם של המתנקשים, הם רצו דווקא
את מפקדם של שומריו, בשל איזו נקמת דם משפחתית שנגררה כבר
שנים, והיות וזה בילה את כל זמנו במצודתו של איבן לאדן טרחו
ובאו עד לכאן כדי לחסל אותו. הם גילגלו את הגויות לתהום, לפחות
נהנו מאימון באש חיה, כבר מזמן לא שמע כדורים שורקים מעל ראשו.
הוא צילצל לידידו הסודאני ודיווח לו ביובש על ההתרחשות המטופשת
הזו. אחר כך עלה על יצועו, חולם בשנתו על מדבריותיה האין
סופיים של ארצו, על עצי הדקל,  השמיים זרועי הכוכבים שתחתם צעד
פעם הנביא, ושתחתם אולי יצעד שוב גם הוא, אם לא ימות כאן, בין
הריה של אפגניסטאן.



במפקדתם הראשית של הטאליבאנים העלה אחד המפקדים את נושא הפצצה
בדיון, אבל האחרים העדיפו שלא להקדיש עוד זמן לפצצה הזו. יותר
מדי תלאות ובעיות הסבה להם, ובמילא היו ענינים דחופים יותר.
הכלבים האוזבקיים עדיין עשו בעיות, והמליציות של שאה מסעוד היו
סוגייה מתישה בפני עצמה, והעיתונאים המערבים, אלו שנהנו כל כך
לצלם את הנשים מכוסות הרעלות, הם היו מטרד של ממש. בהם יש לטפל
באופן מיידי. בהם, ובנשים כמובן, באלו שסרבו לעטות את הרעלות,
באלו שהתעקשו על זכותן לעבוד. ובכלבים האיראנים,  הכלבים
האיראנים שעמדו מאחורי מסעוד, מאחורי האוזבקים, שהיו אלו
ששיגרו לכאן את העיתונאים המערביים, אלו שפיתו והדיחו את
הנשים. אחרי שיגמרו לטפל בכל אלו יתפנו לטפל בפצצה.




נוראדין ושאהינה הביטו במגדליה של ניו יורק מתרחקים מהם, וחשו
ברוח המכה בפניהם. הם עמדו על סיפונה העליון של המעבורת
לסטייטן איילנד, יחד עם תיירים אחרים. זוג מערבי ביקש מנוראדין
לצלם אותם, ונראדין הסכים. רק תילחץ כאן אמר לו הגבר ונוראדין
חייך, הביט בעדשה, קולט את פניהם של התיירים ואת המגדלים ברקע,
ולחץ. שאהינה קצת פחדה, זו היתה הפלגתה הראשונה, אבל תוך זמן
קצר היו בסטייטן איילנד ואחרי שנחו כמה דקות עלו  שוב למעבורת
וחזרו למנהטן, מביטים בשחפים שריחפו מעליהם. הם חזרו לחדר
במלון ותינו אהבים, ושאהינה, משום מה, בכתה. נוראדין ליטף את
פניה והרגיע אותה, הבטיח שיחזור, והיא נזכרה באותו רגע רחוק,
לפני שנים, כשהיתה ילדה והוא היה ילד, כשהתנשקו בשדה, ליד
הכפר, למרגלות ההרים. גם אז הבטיח שיחזור. אבל כמה פעמים אפשר
להבטיח, וכמה פעמים אפשר לקיים. לרגע חשבה לנסות ולשכנע אותו
לוותר על הכל, לא לצאת לתחנת הרכבת, להתקשר שוב למיליציה
האמריקאית, להודיע להם היכן הפצצה, ולהעלם. אבל הוא לא ישתכנע,
למרות שבימים האחרונים הבחינה שפסק להתפלל, שלא הזכיר עוד בכל
רגע את שמו של רמזי, שלא דיבר עוד על החופש והמאבק. הוא קם,
נותרו עוד 45 דקות עד לפגישה, והוא עמד לצאת. לפני שהלך נשק
לה, ושאהינה חשבה שלא תיראה אותו עוד לעולם, והמתינה דקה או
שתיים, ואז יצאה בעקבותיו, מקפידה לשמור על מרחק ממנו, שלא
יבחין בה ויגער בה כהרגלו ויורה לה לשוב למלון. היא תשמור עליו
חשבה והביטה במגדליה  האדירים של ניו יורק, וקלטה בבהירות
ולראשונה את עוצמתם של הכוחות שניצבו מולם, שכאילו הורכבו
מבנינים אלו, מהריה של אפגניסטאן, מכל המוג'הידינים שבעולם,
המוסלמים והכופרים, וכל כלי הנשק שבעולם, כולם כוונו כעת אל
נוראדין שלה, כולם עמדו להתמוטט על ראשו. היא המשיכה לצעוד
במהירות בעקבותיו, בשימלתה הלבנה, רודפת אחרי בעלה, והשמש כבר
עמדה לשקוע, צללים ארוכים כיסו את המדרכות.

נוראדין הגיע לתחנת גראנד סנטרל חמש דקות לפני מועד הפגישה.
הוא התקרב לדוכן העיתונים שלידו היה אמור לפגוש את רמזי והביט
סביבו. לא היה זכר לרמזי, שישב באותה שעה במכונית, עם
האמריקאים, והביט במסכי הוידאו שמהם נשקפה דמותו של נוראדין.
זה הוא אמר בבטחון, למרות שלא זיהה את חיכמתי, אבל המבט בעיניו
היה מוכר, מוג'הידין, כך תמיד נראו העיניים ברגע האמת, או רגע
השקר, רגע המוכנות למוות. מפעיליו הזיעו למרות המיזוג במכונית,
ורמזי מצא לנכון להצית סיגר, ומדוע לא, נותרו עוד 4 דקות עד
למועד הפגישה, ואיחור של חמש דקות יהיה בהחלט סביר. הוא לא
ירוץ בגלל איזה שוטה כפרי, אפילו אם זה מצוייד בפצצת אטום.
מפעיליו נראו על סף התמוטטות עצבים, והדבר רק הגביר את קורת
רוחו.

שאהינה עצרה ליד שערי התחנה, כמעט ונשטפת בהמון האנשים שזרם
פנימה, והביטה בבעלה שעמד ליד דוכן עיתונים והמתין. הוא הפנה
את ראשו לכיוונה, כאילו חש בנוכחותה, והיא זזה במהירות לצד,
הדבר האחרון הנחוץ כעת הוא וויכוח ביניהם.

רמזי המשיךלשאוף עשן ולפלוט טבעות עגולות לעבר האמריקאים,
ונוראדין, הוא היה מרוקן מכל מחשבה, כמו אז, כשירה את הטיל.

שאהינה הביטה בשעון שהיה תלוי על קיר התחנה, שתי דקות אחרי שש,
האם הם טמנו מלכודת לבעלה. ועוד דקה חלפה. ועוד אחת. היא ראתה
את בעלה מביט סביבו בעצבנות, מחשבות זהות עוברות בוודאי בראשו.
היא התמקדה בתווי פניו, בעצמות לחייו הגבוהות והיפות, עיניו
השחורות, שערו. הלוואי והיתה יכולה לחבק אותו עכשיו.

נוראדין המשיך להמתין, קפוא. עיניו נתלו במודעת פרסומת לחברת
תעופה, מטוס עובר בין עננים, והוא שמע לשנייה את זעקות
הנוסעים, ראה את המטוס נקרע לשניים, ואז הרגיש טפיחה קלה על
שכמו, והסתובב, והנה רמזי, רמזי. הוא חיבק אותו וכמעט וצעק את
שמו, גלי אושר שטפו אותו. רמזי כמעט ולא השתנה, הבגדים היפים,
המבט השליו, החיוך הקטן, בדיוק כפי שנראה אז, כששוחח עימו
בלילות הארוכים והמרים שאחרי מות אחיו. הוא ברך אותו ורמזי
השיב בברכות משלו, ואפילו הודה לו על מאמציו. כמה טוב היה
לשמוע את תודתו של רמזי, וכמה פעמים רצה הוא להודות לרמזי על
כל מה שעשה למענו אז, על שסלל למענו דרך, שכעת הגיע אל סופה.
רמזי קטע את ההתרגשות, באומרו שעדיף שיצאו, ובמהירות, ונוראדין
צעד בעקבותיו אל מחוץ לתחנה. שאהינה ראתה את בעלה יוצא עם
חברו. אז זה היה רמזי הידוע חשבה לעצמה, והוא לא נראה כלל כמו
אסיר או מוג'הידין, הוא נראה אלגנטי כל כך. הם צעדו במהירות
ברחוב, בין אלפי האנשים, ושאהינה בעקבותיהם, שומרת על קשר עין,
מנסה שלא לאבד את בעלה, שלא להניח לו להעלם שוב לשנים ארוכות.

כרטיסי הטיסה היו בכיסו של רמזי והוא הראה אותם לנוראדין,
בעודם צועדים מערבה ברחוב 42. הוא התלוצץ על חשבונם של
האמריקאים מוגי הלב, ואמר שהוא משוכנע שנוראדין היתל בהם, ואין
ברשותו שום פצצה. נוראדין תיקן אותו והבהיר שדבריו היו דברי
אמת ולא מדובר במהתלה. ושאף היה מוכן לפוצץ אותה אם היה בכך
צורך. מזל של שוטים חשב לעצמו רמזי, מזל של חובבנים, מזל שתמיד
נגמר מתי שהוא. ובכל זאת חש במעט הערכה לבחור הצעיר הזה, שהגיע
בסופו של דבר להשג מרשים למדי, כמעט והגיע ליתר דיוק. הוא
התפתה לשאול אותו על המטוס, אבל היתה לו משימה לבצע, וזה לא
הזמן לתת ביטוי לסקרנותו. ולאחר שנוראדין הבהיר לו שהפצצה היתה
אכן אמיתית וקיימת שאל אותו כבדרך אגב היכן היא ומזלו של
החובבן הסתיים. נוראדין סיפר לו היכן טמן אותה, בעודם פוסעים
תחת אורות מגדליה של ניו יורק, בין כל עובדי המשרדים שמיהרו
לבתיהם. בפארק ליד האגם, בשיחים, חזר רמזי על דבריו בנימה
משועשעת, מוודא שמפעיליו  במכונית ישמעו את המילים, וידעו
שהמשחק הסתיים.

שאהינה כמעט ולא הצליחה להדביק את בעלה וחברו, שצעדו במהירות
רבה כל כך. היא התנשפה ואצה בעקבותיהם, כמעט ונתקלת בהמונים
שצעדו מולה, לעבר שערי התחנה. היא ראתה את רמזי מניח את ידו על
כתפי בעלה, ואת נוראדין שלה מחייך אליו, ואת ידו הימנית של
רמזי מושטת לכיס חליפתו ומגיחה שוב החוצה אוחזת באקדח, ואת
בעלה נדחף הצידה ורמזי יורה אל תוך פניו. היא שמעה את רעמי
הכדורים, יריה אחר ירייה אחר ירייה, ומכונית עצרה בחריקת בלמים
ליד רמזי ובעלה, דלת נפתחה ורמזי זינק פנימה והמכונית נעלמה.
היא שמעה את הצרחות סביבה, ראתה אנשים נמלטים לכל עבר, ורצתה
לרוץ אל גופת בעלה, לחבק אותו, לנשק אותו, להפיח בו רוח  חיים.
אבל היא ראתה כבר אנשים נורים בראשם, בכפר, והיא ידעה שאיש לא
קם אחרי שחמישה כדורים נורו בראשו, ובעלה כבר מת, נוראדין שלה
מת. הדמעות זלגו מעיניה, שטפו את פניה, אבל זה לא היה זמן
לדמעות, היא תבכה אחר כך, ובעיני רוחה ראתה את הבור הקטן ובו
הפצצה, בפארק, ליד בריכת המים הדרומית, ועצרה מונית ונסעה לשם,
מביטה מבעד לחלון אל גווית בעלה המוטלת על המדרכה, שוטרים
מקיפים אותה, צלם מבזיק בעדשתו, והגווייה מתרחקת, עד שנעלמה.

שאהינה טיפסה על הגבעה, היא ראתה את האדמה התחוחה וחפרה בה
בידיה, עד שמצאה את הפצצה. השעון תיקתק, היא התרכזה ונזכרה
בתנועותיו של בעלה, איך הרכיב את המנגנון, והחלה לפרק אותו,
ואחר כך תחבה את הפצצה והשעון לתיקה ירדה בריצה במורד הגבעה,
ונעלמה בין השיחים. במרחק ראתה מכוניות מגיעות  לגבעה, ראתה את
חברו של בעלה וכמה אמריקאים יוצאים מהן. היא החלה לנוע באיטיות
לכיוון היציאה מהפארק, ובדרכה נתקלה במסומם שניסה להכות בה
ולחטוף את תיקה, ונמלטה בריצה, עד שיצאה מהפארק, אל רחובותיה
של העיר שהמו עדיין בשעת לילה זו. היא התיישבה על ספסל ופרצה
בבכי.

הפארק נסגר באותו לילה ומאות אנשים חפרו כל סנטימטר מרובע
בגבעות שליד בריכות המים. הם לא מצאו דבר. רמזי ניסה לנחם את
האמריקאים, הם ימצאו את הפצצה, בסופו של דבר ימצאו אותה, אם
היא קיימת בכלל, אם חיכמתי לא שיקר.

למחרת בבוקר ירדה שאהינה מהרכבת בוואשינגטון, והניחה את הפצצה
בשקית ניילון ליד פסי מסילת הרכבת. היא כיוונה את השעון ל- 12
שעות מאוחר יותר, ועלתה מייד על הרכבת חזרה לניו יורק. רמזי
בנתיים נשלח לאפגניסטאן, כמחווה של רצון טוב, לנסות ולאתר את
אוסאמה, או כל גורם אחר, לנסות ולדלות כל פירור  של מידע,
ואפילו לדבר על ליבם, לנסות לשכנע אותם לסייע במניעת טבח המוני
וחסר טעם כזה. זו היתה התקווה האחרונה שלהם, למרות שידעו
שהסיכוי לשיתוף פעולה קלוש. הוא נפרד מחברתו האמריקאית,
וממפעיליו, שכבר כמעט ראו בו אחד משלהם ולכן אולי שכחו לדרוש
חזרה את האקדח שקיבל יום קודם לכן. מה שאיפשר לו לקום ממקומו
במהלך הטיסה לקאראצ'י ולבקש בנימוס מהטייס לסטות קצת מנתיבו
ולנחות בטהרן, מבלי לטרוח ולהגדיר זאת כחטיפת מטוס, רק עיכוב
קצר ולא יותר מכך, ומיד אחרי שירד יוכלו להמשיך בדרכם. טהראן
אמנם לא היתה מקום נעים במיוחד, אבל כרגע זו היתה אופציה עדיפה
על אפגניסטאן חשב רמזי, ושם גם יוכל למצוא תעסוקה בקלות רבה
יותר, ומה יעשה באפגניסטאן, יחזור לימי האופיום, יתחכך
בטאליבאנים הפרימיטיבים? הוא התיישב ליד הטייסים, תמיד רצה
ללמוד לטוס והנה הזדמנות לראות אותם בעבודתם. הטייסים צייתו
כמובן להוראותיו ורמזי השתעשע במחשבה על נסיונות ההשתקה שיבצעו
האמריקאים, והכין כבר הסברים שונים ומשונים לאיראנים שלהם עמד
להציע את שירותיו הטובים, וניסה לחשוב על רעיונות לפעולות
שילהיבו אותם. יתכן, מין הסתם, שבלא ידיעתו כבר היה במילא
ברשימות המועסקים שלהם, הרי אפילו הוא לא ידע בדיוק מי מימן את
פעולותיו השונות. ובערב שבו הועלה רמזי למטוס נצטווה הכפיל
להמלט מהכלא, וכשיצא מתאו ופסע במסדרונות הריקים עבר בו חשש
רגעי, אבל הכל היה תקין, הכל היה תקין עד שהגיע לחצר הכלא
וממגדלי השמירה, שהיו אמורים לעצום עין, נפתחה לעברו אש צלפים
מדוייקת וקטלנית.


כשהגיעה לניו יורק יצאה למקום שבו נהרג בעלה. על המרצפות היו
עדיין כמה כתמים כהים. היא לא בכתה. בכיסה היה מונח הכרטיס,
בחזרה לקאראצ'י, הטיסה תצא בערב, זמן קצר לפני שהפצצה תופעל.
היא עצרה מונית ונסעה לשדה התעופה, מביטה בהמונים ברחובות
העיר, בגברים שחליפותיהם הזכירו לה את נוראדין שלה, בנשים, שאת
שמלותיהן שקנתה תזרוק עוד מעט, ואז בכתה.

בשעות הערב התמרה פטריית העשן מעל וואשינגטון, מעל הבית הלבן,
גבעת הקאפיטול, מעל שכונת העוני והפרברים העשירים, מעל כל מה
שנותר מהם, ומעל המוני הגוויות. שאהינה היתה כבר במטוס, ובבטנה
בנו של בעלה, בנה. הנשיא האמריקאי נותר בחיים, הוא היה בארוחת
ערב עם תורמים, הרחק מוואשינגטון, כשהפצצה הופעלה. הסוכנות,
שלא שיתפה אותו עד כה בפרשה, הבהירה לו  כעת שמדובר בסוכן
איראני. שעה אחר כך החלו 25 טילים בליסטיים מצויידים בראשי חץ
גרעיניים במעופם לעבר איראן. ואחד מהם נפל בדיוק על המלון שבו
שהה רמזי, שגם מזלו שלו, מזלו של מקצוען, הגיע באותו רגע
לקיצו.

הקולונל מועמר קדאפי היה שקוע בקריאת אוסף הסיפורים הקצרים
שכתב, ושהפך לרב מכר גדול בארצו ולהצלחה ביקורתית סוחפת,
כשנמסר לו על הפיצוץ בוואשינגטון. הוא החל מייד בתפילת הודייה
לאללה, וזמן קצר אחר כך דווח לו על שרשרת הפיצוצים באיראן. בכך
לא היה טמון אסון גדול כל כך, בהתחשב בבעיות הלא מעטות שהסבו
לו שלוחיה של איראן בארצו. הוא הביט במסך הטלביזיה, והתלבט אם
מין הראוי לעבור לשידורי  CNN, אבל רצונו של אללה כבר נעשה,
תוך התאמה מופלאה אם כי שגרתית לרצונו שלו, ומדוע לטרוח ולבזבז
את זמנו על מילותיהם התפלות של העיתונאים. הוא השאיר את
התמונות החביבות ששידרה MTV על המסך, וחזר להתעמק בכתוביו.
כבדרך אגב הורה על גל מעצרים של פעילים עויני משטרו, והתיר
לאנשיו להחליט מי עויין את משטרו, ואף איפשר להם בטובו שלא
לזהם את ידיהם ולגרור את הבוגדים לתאי מעצר אלא לחסלם במקום.
אחר כך הורע לפתע מצב רוחו המרומם, והוא צילצל לשגרירו  והורה
לו לברר עם אחת מהעיתונאיות האמריקאיות שחיבב במיוחד היתה
במקרה בוואשינגטון, ורק כשהובהר שכל רע לא אונה לה חזרה אליו
שלוותו.

טוראבי לעומתו כן צפה ב- CNN, ודמעות זלגו מעיניו. הוא צילצל
לידידו אוסאמה, והם דנו במצב, בתגובה ההולמת. המאבק ימשך, בכך
לא היה ספק, המאבק ימשך. אבל בנתיים, חשב לעצמו, אחרי שהסתיימה
שיחתם, אולי מין הראוי לנסות לחדש כמה קשרים ישנים. מובאראק
למשל, שבשנים האחרונות נטר לו טינה עזה ולא לחלוטין מוצדקת,
ואולי האנגלים, הלא תמיד נטה להם חסד מאז לימודיו בארצם.
ובמפקדת הטאליבאן שמעו בשמחה על המפלה האיראנית, אבל היו
ענינים דחופים יותר , הענינים הרגילים, והנשים, אותן נשים
סרבניות שהתעקשו לעבוד, יש לטפל בהן.


שאהינה נחתה בקאראצ'י ויומיים אחר כך חזרה לבית הוריה. בטנה
כבר טפחה מעט, וכששבה לכפר וניסתה להסביר שבנה או בתה היו
מזרעו של בעלה, שאיתו התחתנה מייד אחרי שעזבה, ושנאלצה לעזוב
כי אנשים רבים רצו בראשו של בעלה, איש לא האמין  לה. אביה, שבע
השפלות, טיקס עצה עם בניו, ובערב החליטו שאין מנוס, בתו ואחותם
תומת. ובלילה נוראדין בא לחלומה של שאהינה, והזהיר אותה מהצפוי
לה, והיה דבר נוסף שרצה לומר לה ולא אמר, אבל היא, בחלומה,
קראה את מחשבותיו. נוראדין שלה רצה לומר לה שאולי מוטב שלא
תברח, אולי מוטב שתניח להם להמיתה, כי כל ימיה ירדפו אחריה
המיליונים שהמיתה, כשם שאחריו רדפו צללי גוויות נוסעי המטוס,
ואולי מוטב שתניח לאללה לאספה לחיקו המתוק. ושאהינה התעוררה
משנתה, וארזה את חפציה ונמלטה, שוב נמלטה.

אישתלל ראה את האשה צועדת לעברו , ומייד זיהה אותה, קרובתו
הרחוקה שאהינה. הוא רץ לעברה וחיבק אותה, והקשיב לדבריה.
שאהינה, שבמו ידיה החריבה עיר שלמה. הוא נתן לה להשאר במחיצת
אנשיו, אבל חלומות רעים באו, גוויות האנשים הרבים מספור שהמיתה
הפנו אליו אצבע מאשימה, חורי עיניים ניבטו אליו מגולגלות
שרופות, וגם המחשבה על הכוחות העצומים שבוודאי נעים אחר
עקבותיה לא תרמה לשלוותו. וכשנולד בנה, כשזעק בנה את זעקתו
הראשונה ושאהינה, מגואלת בדם, חייכה לשמיים התכולים, לשמש
האדומה, ירה אישתלל בראשה. ולילד דאג כאילו היה  בנו שלו.