- תגיד לי משהו -
- כל דבר.
- אתה דפוק?
- לא.
- ובהרחבה?
פאוזה.
- אם תחשוב על זה רגע ברצינות, תראה שזה לא רק הגיוני, אלא
הכרחי, במדינה כמו שלנו.
- מה זאת אומרת, כמו שלנו? מה אנחנו, אנרכיה? רודנות?
- אנחנו לא ממש דמוקרטיה מעולה. וזה ימנע מסתם תאבי כוח
אופורטוניסטים, לעמוד בראש מפלגות, ולרוץ לראשות הממשלה, ולשחק
במי שורד הכי הרבה שטויות, כי לא יהיה להם זמן לשטויות. אנשים
שירצו להגיע לשלטון, יהיו בהכרח אידיאליסטים-
- אידיאלים זה לא תמיד טוב לכולם.
- אל תפסיק אותי - הם יהיו אידיאליסטים, ואם הם יבחרו, זה
אומר שהאידיאלים שלהם מדברים אל רוב העם, והם לא יתעסקו
בשטויות כי הם לא ידעו כמה זמן יש להם.
- יהיו בחירות כל שנה!
- לא כל שנה. כל שלוש, ארבע מקסימום.
- אמצעי האבטחה ישתפרו, הם יצודו אותנו!
- אנחנו נהייה טובים יותר. וחוץ מזה, יהיו לנו יורשים.
- גם יורשים אתה מתכנן כבר.
- אני מתכנן הכל. אתה מכיר אותי.
זה היה נכון. עד לאותה השיחה, חשבתי שהכרתי אותו יותר מכל אחד.
היינו ביחד מההתחלה, באבטחת אישים. גילו את הפוטנציאל של שנינו
מאד מהר (עניין מפתיע כשלעצמו, כי בצבא היינו שנינו קצינים
שוליים בפלוגה רובאית של גולני.) - אני, פורץ מנעולים
ואלקטרונאי כתחביב, צלף, אומן לחימה. הוא, אוסף ומנתח מידע,
איש קשרים ועיניים, תאורטיקן חדשני. בשנים שהיינו שם יחד עשינו
דברים שאחר כך לימדו את המתחילים - הוא תכנן ואסף מידע, אני
ביצעתי וניהלתי בשטח. נפרדנו לפני כמה שנים. הוא פרש, אני
המשכתי עוד כמה שנים, אבל בלעדיו הרגשתי שאני מאבד ומבזבז את
עצמי, ולבסוף פרשתי. בדיוק שנה לפני אותה שיחה. כנראה הוא נתן
לי שנה של חופש.
- נו?
- אתה כן דפוק.
- עוד מסקנות פרט לזו?
- אני אתך, מה חשבת?
- טוב. יש לנו הרבה עבודה.
הוא כבר הכין את רובה הצלפים מהסוג שהכי אהבתי, לא טרחתי לשאול
אותו מאיפה השיג אותו. אחרי שניסיתי לאפס אותו, וגיליתי שהוא
כבר מאופס, ניחשתי מאיפה, אבל לא אמרתי כלום. אולי כי לא רציתי
לדעת את התשובה. מסתבר שהוא עשה כבר את עבודת השטח שלו, כי היו
לי בדיוק שלושה ימים לפני המבצע. התאמנתי. יכלתי, בסוף היום
השני, לבחור באיזה חדר או עליה אני רוצה לפגוע, ממרחק 2500
מטר. עדיין לא שיא הכושר, אבל זה יספיק. באותם יומיים לא ראיתי
אותו, וביום השלישי הוא לקח אותי לחדרון בתל אביב ("חלונות הם
עדיין לא למדו לכסות כמו שצריך. זו דירה של סבתא שלי. בגלל
טעות מחשב, היא עדיין רשומה על שמה, והיא עצמה אמורה להיות בת
92."). שם הוא הראה לי את האזור, דרך חלון קטן במטבח, שהריח
כמו משהו שנרקב כמה ימים. הוצאתי את הקנה מבין התריסים, ושוב
הזכרתי לעצמי כמה יותר קשה לזהות קנה כשהוא כבר בחוץ, מאשר קנה
יוצא.
- אני משאיר אותו פה.
- כמובן. במקרה הכינותי מראש נייר קרפ ירוק.
- הימים הטובים עם נייר הקרפ הירוק.
- מאז החיים רק הסתבכו. אני קצת שמח שאנחנו בורחים מהארץ אחר
כך.
- זה לא יראה קצת חשוד?
- למה? אנחנו מתכננים את החופשה הזו כבר שלושה חודשים. הזמנו
כרטיסים והכל.
כמו שאמרתי, איש תכנון.
- נכון.. תזכיר לי, לאן אנחנו נוסעים?
- למזרח. לנקות את הראש. הוא יעמוד בדיוק שם.
בכל הזמן הזה הייתי בוחר מקומות ובודק שיש לי זווית אליהם.
באתו רגע כיוונתי אל מרפסת קטנה.
- איך אתה יודע?
- מתוכננת הפגנה ספונטנית מחר. כמו כן מתוכנן שבאופן ספונטני
הוא יעלה על מרפסת אקראית של הפעיל אולי הכי חשוב שלו, ויישא
נאום ספונטני שכבר נכתב. אם אתה יכול, במילים "כל עוד נשמת
חיים באפי, לא אתן ידי לכך", תירה.
- אני אביא את הקרפ.
- היית צריך להיות אומן.
הסתכלתי עליו במבט לא מבין לפני שהשבתי.
- אני כבר עכשיו אומן.
בערב שלאחר מכן, הייתה ההפגנה הספונטנית. על המרפסת האקראית
שאליה היה מכוון ה"עציץ" שלי, הוא עמד ונאם. "כל עוד" הכוונת
נפתחה "נשמת חיים באפי" פאוזה בה הצלב היה מונח על העורק הראשי
שלו "לא אתן ידי לכך" כדור חודר שריון טס בקשת שאותה כבר ידעתי
בעל-פה, ודרך הכוונת ראיתי שוב את פניו של מי שמת, פנים שידעתי
לזהות. מישהו הזיז אותי, ניגב במהירות את הרובה, ומשך אותי
לכיוון הדלת. הלכנו כמה רחובות, נכנסנו לחדר מדרגות, חיכינו
כמה דקות בהם הוא נתן לי דרכון מזויף.
- אבל חשבתי שזה בסדר, שתכננו כבר...
- כן, אבל אנחנו כבר יצאנו מהארץ לפני ארבע שעות.
כשהמונית הגיע, יצאנו מחדר המדרגות ונכנסנו אליה.
- שמעתם - שאל הנהג בקול שבור, והגביר עוד קצת את הרדיו - ירו
בו.
- לא יכול להיות - עניתי, וגם קולי נשמע שבור בסופו.
- איך? איך עוד פעם? - הנהג נראה על סף דמעות.
- חבל שכבר עשינו צ'ק אין, אולי עוד היינו מבטלים, זה לא זמן
להיות בחו"ל - כך השפוי שלידי.
- אתם נסיעה אחרונה שלי להיום, לא אכפת לי כלום.
בנתב"ג המצב לא היה יותר טוב. אנשים בכו, האשימו, ניסו לבטל
טיסות, כל עוד הם יקבלו את הכסף חזרה. אנחנו פשוט עלינו למטוס,
שהתעכב, אבל לבסוף המריא. במשך זמן ארוך לא אמרתי כלום. המטוס
היה מלא בויכוחים, דיבורים ומעט בכיות. לבסוף לחשתי, לחישת שלא
נשמעו בהמולה שסביב.
- תזכיר לי למה עשינו את זה.
- אתה מאמין בגורל, ביעוד?
- מה הקשר?
- איך נפגשנו? איך שני מוצלחים כמונו הגענו לגולני? למה לא
למודיעין?
- היה מגמה כשהתגייסנו, לשפר את האיכות של החייל..
- הרגשת פעם כאילו כל החיים שלך הם רק הכנה? כאילו כל דבר
שלמדת, שידעת, היה רק הכנה לקראת משהו שרק אתה תוכל לבצע? אולי
זה כדי שימאס לנו, ולא נמשיך לקרירה צבאית.
- שוב הקטע על ההכנה? נו, די. קודם זה היה כדי שננהיג את
העולם אחרי שואה גרעינית. מזלך שלא סיפרתי. או שאולי זה קו
ההגנה שלך אם נתפס? אתה שליחו של אלוהים, ולי אין אישיות.
- לך לישון.
- רק תגיד לי איך ידעת שהוא יגיד "כל עוד נשמת" וגו'.
- לא ידעתי. הוא תמיד אומר את זה. לך לישון.
כשהתעוררתי, כולם דיברו אנגלית, והיו שלטים בטרמינל 'וולקום טו
ניו יורק' "למזרח?" שאלתי אותו. "איסט קוסט" הוא ענה.
העיתונים מהארץ דיווחו על חשוד, סוכן מוסד, שהיה בחופשה באילת,
ולא נראה ביום הרצח. לדבריו ישן כל היום ("סם מרדים, מיכל גז
מתחת למיטה, עם תזמון. סמכתי על זה שלא הולך לו עם בחורות.").
הדירה שבה נמצא הרובה, הייתה שלו ("אז שיקרתי בעניין הסבתא.
רציתי שתירה בראש שקט."), דבר שהוביל את החוקרים ישר אליו.
המכתב שנשלח מתל אביב לעיתונות, יום לאחר מעצרו ("מלקחיים
מתוזמנים בתיבה. לא ידעת שיש דבר כזה?") , מיכל הגז שנמצא
("סמכתי על זה"), הרובה שלא היה מאופס לפי עיניו, ובעיקר, עודף
ההוכחות השבירות נגדו, הביאו למסכנה שהיה זה ניסיון ההפללה
המוצלח ביותר בתולדות המדינה, בלי לספור את אלו שהצליחו. כך
עבר שבוע וקצת, העקבות כבר היו קרים, וכיווני חקירה נוספים לא
הובילו לכלום. בינתיים  נהייתה מעיין תחושת סולידריות בעם,
מעיין שוטפות גורל, כאילו נוקז יצר ההרס הלאומי.
- יותר חשוב, למה התכוונת כשאמרת שאין לך אישיות?
- תסתכל עלי. תסתכל עלינו. הלכתי אחריך כל כך הרבה, שבלי הגב
שלך מולי אני לא רואה כלום.
- מה?
- אנחנו חברים כל כך הרבה זמן. למה עזבת אותי? בשביל זה? כי
ידעת שאם תחזור אלי פתאום אני אעשה הכל כדי להשאר אתך? כולל
ומעבר לרצח?
- אני.. אני.. חשבתי שאתה מסכים איתי.
- הייתי מסכים לכל דבר. ניתוח לשיני מין היה יכול להישמע
הגיוני.
- אני לא יודע מה להגיד.
- רק אל תתנצל. אני אשנא אותך אם תתנצל.
- ועכשיו? אתה שונא אותי?
- לא. עכשיו אני אתה.
כשחזרנו לארץ קבענו שלא להתראות כל כך הרבה, פעם לחודשיים
בערך. גם זה ירד, בזמן שאני התחלתי לעסוק בפיסול, והוא התחיל
לעסוק בבורסה. יותר נכון, המשיך, כי ממה שהבנתי הוא עסק בכך
בכל הזמן מאז שפרש, והצליח לא רע. הוא דאג שאקבל מעיין עבודות
מחברות שונות, והתקיימתי לא רע. מזל שעדיין הלכתי למתווך באופן
די קבוע, כי שלוש שנים אחר כך, שוב ביצענו פעולה דומה. הפעם
נעצרו שני צעירים מהחלון ליד, אבל הרובה שלהם לא ירה, והם
נאשמו בתכנון רצח בלבד.
- נשבע לך שלא ידעתי. רציני.
- זה היה סתם מזל, נכון?
- לא סתם. הם ממשיכי הדרך, נושאי הלפיד. המצטרפים לעמותה.
בקרוב כל העם יהיה חבר בה.
- גם כן שם טיפשי בחרת בהודעות לעיתונות.
- העמותה לרצח ראש הממשלה. מצלצל נחמד, לא?
- אתה באמת דפוק.