בחוץ החל כבר להחשיך, היה נראה כי זה הולך להיות עוד יום שגרתי
חסר תוכן.
אבל הוא הרגיש בתוכו סערה, כאילו שמשהו לא נותן לו מנוח, והוא
ידע בדיוק מה הזה.
הוא החליט שהוא יעשה לזה סוף בעצמו. הוא לא יכול לשתוק יותר
כשהוא רואה את זה קורה מול עיניו לחבריו הטובים ביותר. הם
שירתו יחד כל כך הרבה זמן והם נופלים לעיניו בזה אחר זה.
הוא קם בוקר אחד והחליט שזהו. הוא יפתור את הבעיות בעצמו.
נכנס לחדרו התישב על מיטתו, שעליה הוא חושב את מחשבותיו
העמוקות ביותר, ותכנן תוכנית לסגירת חשבון.
ניגש אל הארון בשקט, פתח את הדלת והוציא ממנו את מכנסיו
השחורים, חולצתו השחורה, הוא הוציא גם כובע גרב שחור כמובן,
זוג גרביים שחורות ואת נעליו השחורות. הוא יצא לרחוב.
הוא ידע את השעות המדויקות, הוא עוקב אחריו כבר שבוע, כל כניסה
ויצאיה מהבית שלו מתועדת ביומנו. הוא החליט שהגיע הזמן לנקום.
הוא החל לללכת לכיוון הבית, הוא ידע שהוא יחזור לביתו בחצי שעה
הקרובה, היה מאוחר. אף אדם לא היה ברחוב. הוא נעמד בפינה חשוכה
ביציאה מהחורשה וחיכה לו שם.
טעון בכל אותם זכרונות המלווים אותו בימים האחרונים. הלב שלו
מרגיש את העצמה שהוא עומד לשחרר אל עבר יריבו משכבר הימים. הוא
חיכה לרגע הזה זמן רב. הוא חשב על כל צעד, על כל תזוזה שלו.
הכל היה מחושב.
בעודו עומד מתענג על דמיונות פרועים בגין מה שיהיה בהמשך
הלילה, הוא שומע פסיעות הולכות וקרבות לעברו.
הוא הביט מאחורי העץ וראה דמות, הוא עוד לא זיהה אבל הרגיש
שהגיעה השעה.
הדמות התקרבה אט אט, היה חשוך וקשה היה לראות את תווי הפנים או
הבגדים שנהג ללבוש, אך הוא שם לב לסגנון ההליכה שהיה מוכר לו.
הוא נחבא מאחורי העץ כיוון שבכל זאת לא היה בטוח ולא רצה
להסתכן. זה לא שווה את זה, חשב. הדמות עברה לצידו. כעת ניתן
היה לראות בברור את חולצתו הלבנה ומכנסיו הלבנים.
הוא ידע שזה הזמן, אסור לחכות ולו רגע אחד. הוא החל לפסוע
לעברו ואז פלט איזה "פסססססט" כזה מפיו, כמו שעושים לחתולים
ושאר מהלכי על ארבע.
הדמות נעצרה לפתע, הסתובבה אט אט והביטה לעברו.
"בוא לכאן", הוא צעק לעברו, יש לי נושא לסגור איתך. אך הדמות
הלבנה לא זזה ממקומה.
"בוא כבר, אל תפחד, אני רק רוצה להחזיר לך משהו ששיך לך", הוא
שיקר.
היו ביניהם עשר מטר בערך. הוא קראתי לו שוב להתקרב. הדמות
התקרבה איזה שלושה צעדים ונעצר.
הוא קרא לו שוב, הדמות עשתה עוד שני צעדים.
הוא צעד קדימה. הדמות נרתעה לאחור.
הדמות החלה לחשוש, הביטה לצדדים, אך זו הייתה סמטה, ריקה מאיש
או מכל בעל חי אחר.
הדמות החלה לברוח, והוא אחריו בריצה.
הוא ידע שהוא חייב לתפוס אותו עכשיו, שההזדמנות הזו לא תחזור
שוב. הוא החל לרוץ לעברו.
הוא הצליח לאחוז בחולצתו הלבנה ולהפילו לארץ. אחת מנעליו
הלבנות נפלה לו ומכנסיו נקרעו.
הוא תפס את כובע הגרב הלבן שלו ורצה לשומטו מפניו. הדמות הלבנה
רעדה מפחד. היא החלה לדמוע אך מייד השתלטה על עצמה ושאלה
בתקיפות "מי שלח אותך". הוא נעצר לפתע, וענה שאף אחד לא שלח
אותו והוא עובד לבד. הדמות הלבנה לא נכנעה ושאלה שוב, "מי
מעסיק אותך, עם מי אתה עובד?". הוא התאמץ שלא להתפרץ עליו וענה
לו שוב שהוא עובד לבד ואין לו מעסיקים ואפילו בן צוות אין לו.
הדמות הלבנה לא הרפתה ושאלה בפעם השלישית, "עם מי אתה עובד?".
הוא לא ידע מה לעשות, הוא הרגיש חסר אונים והחל להסביר, תוך
כדי שהוא דומע קלות, על כך שהוא אינו עובד בצוות מזה זמן רב,
שפעם הוא עבד עם הרבה אנשים אבל כולם מתו או נעלמו לפתע. הוא
אמר שאפילו בת זוג אין לו ושהוא לא מצליח לנהל חיי חברה תקינים
מזה זמן רב.
תוך כדי וידויו החושפני וחודר הפרטיות הוא שם לב שהוא יושב על
אבן המונחת בצד הרחוב והדמות הלבנה יושבת לצידו.
הוא החל לבכות בצורה שלא מצא את עצמו מזה הרבה זמן. הדמות
הלבנה החלה לספר לו שהיא גם מצאה את עצמה לבד פעם והיא הגיעה
להחלטה שיותר זה לא יקרה ומאז יש לו בת זוג. תוך כדי שהוא
מקשיב לסיפור דבריו של הדמות הלבנה, הוא שם לב שהוא ניצב בפינת
הסימטה וצל קטן מתחיל להראות בברור מעליו. הוא שמע את הדמות
אומרת רק עוד כמה מילים על כך שבת זוגה צריכה להגיע בכל רגע
ושמעולם היא לא עזבה אותו לבד. הוא רק ראה דמות גדולה מתקרבת
מעליו. הוא ראה אותה, היא הייתה מדהימה, היא עברה את כל הרחוב
ברגע אחד במהירות שלא הכיר.
הוא לא הספיק לומר דבר ולפתע חש בכאב עז בצווארו ובראשו.
הוא מצא את עצמו במקום סגור, מעין קופסא שכזאת כשהוא מוקף
בידידיו שנעלמו בזמן האחרון. היו שם גם כמה מיריביו שפגע בהם
או חשב שהרגם כבר. הוא לא ממש הבין מה קרה איתו.
הוא רק זכר ששמע קריאות רמות כגון "אווווללללההה קספרוב"
ו"שח-מט", אך לא מעבר לכך.

הוא נח קצת וחזר לשגרה לאחר כמה ימים.