אריק היה שונה משאר בני כיתתו, אריק היה מחשבון לא מדעי...
חבריו לכיתה היו מחשבונים מפוארים (קאסיו וכאלה) והם כולם היו
מדעיים, חבריו לכיתה של אריק התנהגו אליו לא יפה וכל הזמן צחקו
עליו, בראש החבורה של המחשבונים שהציקו לו היה שימעי, אבא של
שימי היה איזה קופה ראשית באיזה סופר גדול. שימעי והחבר'ה תמיד
היו סוגרים אותו בפינה ומשפילים אותו מול שאר הכיתה, זה תמיד
היה אותו דבר, שימעי היה נעמד בראש החבורה והיה שואל את אותה
השאלה מעצבנת שאריק לא יכל לענות עליה נכון: "כמה זה שתיים
ועוד שתיים כפול שתיים?" אריק היה משפיל את ראשו ולוחש "שמונה"
אבל שימעי לא עזב אותו והמשיך "כמה כמה?? לא שמענו אותך אריק"
אריק על סף דמעות היה צועק חזרה "שמונה!!! אוקיי?!? שמונה
מזדיין!!!!!" ואז הם כולם היו צוחקים... אריק היה תמיד בורח
בוכה לשירותים הוא היה נועל את הדלת ומתחיל לדבר עם עצמו "למה
הם לא עוזבים אותי??? זה לא אשמתי שאני כזה! אני שונא אותם!
שונא את כולם!!!" אבל אז תמיד היה הזמן לחזור לשיעור, ואריק
היה חוזר עם עיניים אדומות ונפוחות, ותמיד כשהוא היה בדרכו
לכיסא שלו הוא יכל לשמוע את שימעי והחברים שלו צוחקים.
אבל זה לא היה נגמר שם כי שימעי והחברים שלו היו מחכים לאריק
אחרי בית-ספר ומשפילים אותו עוד קצת, שימעי היה אחרי הכל יותר
גדול מאריק שהיה בסך-הכל מחשבון כיס פשוט אז אחרי כמה דחיפות
ובעיטות אריק היה חוזר הביתה. אריק גר עם סבתא שלו שהייתה
מכונת כתיבה ישנה, ההורים של אריק נהרגו בשריפה כשאריק היה רק
בן חודשיים, סבתא הייתה מנסה לנחם את אריק, היא הייתה אומרת לו
להתעלם מהבריונים האלה ושהם לא שווים חצי ממנו וזה לא היה משנה
אם הם מדעיים או לא... אבל אריק ידע שזה לא היה נכון, הוא ידע
שמחשבונים מדעיים היו שווים יותר.
כדי להסיח את דעתו של אריק סבתא הייתה מספרת לו על סבא שלו,
שלאריק לא יצא להכיר, הוא היה בצבא הרוסי, איזה משהו סודי
במודעיו הסובייטי, הפעם סבתא ראתה שאריק היה באמת מדוכא ואמרה
לו לבוא אחריה... אריק ירד אחריה למרתף, שם סבתא פתחה ארגז ישן
ומלא אבק ושם התגלה מול עיניו של אריק הציוד הצבאי של סבא,
בזמן שהם ישבו ועברו על הציוד סבתא התחילה לספר לאריק סיפור על
פעם אחת שחבורה של בריונים נטפלה לסבא שלו והוא פשוט הזמין
אותם פעם אליו הביתה לכוס קפה, שם הם דיברו הרבה ומאז הם לא
הציקו לסבא עוד פעם, הם אפילו נהיו חברים טובים ואחד מהם היה
בעצם אח שלה שהכיר בניהם. אריק אחרי הערב הזה קיבל ניצוץ של
תקווה שמצבו עוד יוכל להשתפר.
בבוקר שאחרי אריק צעד מלא ביטחון עצמי לבית-ספר, הוא ניכנס
לכיתה והתיישב במקומו, אחרי כמה דקות הגיעו שימעי והחברים שלו
שהורידו את התיקים שלהם ובאו וישר באו להתחיל להציק לאריק על
הבוקר. "נו... אתה עוד פה טמבל? (זה היה כינו ששימעי המציא
לאריק בעצמו)" אריק נעמד מולו והסתכל לו ישר בעיניים "מה אתה
רוצה שימעי?" שימעי שחשב שהבדיחות שלו מצחיקות ענה לו בלי
לחשוב פעמיים "אני? כלום... רק יש לי שאלה קטנה שחשבתי שאולי
תוכל לעזור לי איתה... כמה זה שתיים ועוד שתיים כפול שתיים?"
החברים של שימעי כבר היו על סף צחוק כשאריק עשה משהו שאף אחד
לא ציפה לו... הוא שלף את הקלאשניקוב שהוא סחב מהארגז הצבאי
הישן של סבא חייך ואמר "שמונה" ולפני ששימעי הבין מה קרה אריק
לחץ על ההדק... העולם של אריק עבר להילוך איטי... שימעי שספג
שלושה כדורים עף עכשיו אחורה על נופר שעמדה מאחוריו, אריק הפנה
את ראשו לכיוון החברים של שימעי שעוד היו בהלם, הפנה את ראשו
ואז את הרובה והתחיל לרסס בזמן שהוא צועק שוב ושוב "אני שונא
אתכם!!!", אף אחד בכיתה לא זז יותר... אריק ניגש לשימעי תוך
כדי שהוא דורך על כפתורים, קפיצים וחתיכות זכוכית, שימעי היה
עוד חי אבל בקושי, הוא היה מכוסה בחומצת סוללות לבנה וצורות
מוזרות הופיעו על המסך שלו, הוא ראה את אריק עומד מעליו עם
שנאה בעיניים... שימעי פלט לעברו בקול חלש "זאת הייתה רק
בדיחה, לא התכוונתי" ... אריק נעמד מעליו בפישוק, כיוון את
הקלאשניקוב בין העיניים של שימעי "תתחיל לצחוק".