הנה, עכשיו אני כאן, עומד לפני הדלת הסגורה ומהסס. השעה שמונה
בערב, אולי זו לא שעה כל כך טובה להפתיע אנשים בביקור בלתי
מתוכנן,  הם בטח אוכלים עכשיו ארוחת ערב, או אולי רואים חדשות
בטלויזיה, והביקור שלי רק יפריע להם, אבל אם אני כבר כאן, הרי
זה יהיה טיפשי שלא להכנס, לא בכל יום יש לי הזדמנות להפגש שוב
עם חבר שלא ראיתי במשך כמעט ארבע שנים.
אני מסתכל שוב על הפתק הצהוב שמוצמד לדלת: "תמיר ואביטל גבע".
איך מתאים לו, לשים כזה פתק מצ'וקמק על הדלת במקום להשקיע
באיזה עיצוב דקורטיבי מעץ יפני. תמיד הוא היה הילד הכי עצלן
בכיתה. רגע, חשבתי לעצמי, "גבע"? ממתי קוראים לו "גבע"? בפעם
האחרונה שנפגשנו קראו לו גבינסקי. טוב, בטח נמאס לו מהשם הזה.
גם ככה כולם תמיד צחקו עליו כי זה נשמע כמו גבינת "סקי". אמרו
שאבא שלו עבד בתנובה, וכשהפקיד במשרד הפנים שאל מה לרשום
בתעודת זהות, הוא אמר בטעות "גבינת סקי".
אני נושם נשימה עמוקה, אוזר קצת אומץ ומקיש על הדלת.
שום תשובה לא נשמעה מהעבר השני של הדלת. לא "כן" ולא "יבוא",
ואפילו לא "רק רגע". אולי הם לא בבית? אבל האורות דולקים. בטח
העצלן הזה יצא מהבית ושכח לכבות את האורות. טיפוסי, כמו
שאומרים.
אחרי עוד כמה נקישות חסרות תועלת על הדלת, אני נזכר שבכל דירה
נורמלית אמור להיות גם פעמון. אני מוצא את הפעמון ולוחץ עליו.
במקום הצלצול הצורם והמעצבן שפעמונים כאלה מפיקים בכל דירה
נורמלית, אני שומע מנגינה עדינה שלקוחה מאחת הסימפוניות
המפורסמות. זה נראה לי קצת מוזר. לא מתאים לתמיר לשים פעמון
כזה. טוב, אולי זו כבר ההשפעה של אביטל, אשתו.
כשהפעמון המוסיקלי מפסיק לנגן את הסימפוניה, אני שומע קול
צעדים בדירה, ואת תמיר צועק: "רק רגע, אני מגיע!" אני מחכה
בסבלנות ליד הדלת. הדלת נפתחת, ומולי עומד תמיר, החבר הכי טוב
שלי מהתיכון. אני רואה את הגבות המחוברות שלו מורמות בפליאה
לחצי שניה, ומיד חוזרת לפניו ההבעה הנעימה הרגילה שלו, והוא
מסמן לי באצבע לחכות שניה, מפנה את הראש לפנים הדירה וצועק:
"אביטל, יש לנו אורח!".
הוא מפנה את הפנים בחזרה אלי, מחבק אותי בחום ומתחיל לירות:
"איציק, מה המצב? כמה זמן לא נפגשנו. לא השתנית, תאמין לי. אתה
נראה בדיוק אותו דבר. רק הקרחת קצת, בעצם. וגם השתזפת, אם כבר
מדברים. איפה היית? בחופשת סקי? לאן נעלמת כל הזמן הזה? למה
אתה לא מתקשר? למה אתה לא קופץ לביקור? אה, בעצם אתה כן מבקר -
עכשיו..."
גם אם הייתי רוצה, לא הייתי מצליח להשחיל מילה בתוך שטף הדיבור
הזה. אבל האמת שאני אפילו לא מנסה. מי שמכיר את תמיר יודע שאין
טעם לנסות להכנס לדבריו. הוא גועש ושוצף כמו איזה נהר שסוחף
איתו אבנים כבדות, ומי שינסה להכנס לתוך הזרם הזה פשוט יקבל
מכה בראש.
אחרי חצי דקה של נאום, מופיעה מאחורי תמיר אביטל. "תמיר," היא
גוערת בו, "ככה אתה נותן לאורח לעמוד בדלת? תושיב אותו, כמו בן
אדם!"
תבורך מנשים אביטל.
תמיר מפסיק לרגע לדבר, ומציג לי את אביטל: "איציק, תכיר, זו
אשתי  אביטל".
"נעים מאד, איציק." אני אומר. "אני עוד זוכר אותך מהחתונה
שלכם. איזו חתונה מדהימה זו היתה, אחת מהחתונות היפות שהייתי
בהן".
"המממ... אני לא זוכרת אותך. טוב, אני הרי לא הכרתי את כל
החברים של תמיר..." מתנצלת אביטל.
"מה, איך את לא זוכרת?" מתערב תמיר, "הוא היה האורח שניסה ללכת
על הידיים ונפל על שולחן. את לא זוכרת את הבלגן שהיה? דוד משה
נזקק לארבעה תפרים ביד בגללו..."
אני מחייך במבוכה. אולי לא הייתי צריך להזכיר את החתונה הזו.
בטח לא ליד תמיר.
אביטל מצילה את המצב - "מה אנחנו עומדים פה בכניסה? תמיר,
איציק עוד יחשוב שאנחנו לא יודעים להכניס אורחים. בוא, תיכנס,
תרגיש כמו בבית" היא אומרת, ומושיטה את ידה בתנועה רחבה כלפי
הסלון.
אני צועד שני צעדים, ידו של תמיר על כתפי, ונכנס לסלון. דירה
קטנה, אני חושב לעצמי. בטח זה שהציג להם את הדירה קרא לה "דירה
קומפקטית ורב תכליתית". החדר ששימש כסלון הכיל שתי ספות
מרופטות, שנועדו כנראה להצדיק את שם החדר, ועל הקירות היו
תלויות כמה תמונות נוף שנראו כאילו צולמו במצלמת חובבים.
הצד הימני של הסלון שימש כנראה כמטבח. היו שם כיור, מדיח כלים,
תנור, מיקרוגל ושאר האביזרים שנמצאים בדרך כלל במטבח. בצד
השמאלי של החדר עמדה מכונת כביסה.
אנחנו שוקעים באחת הספות, ותמיר, שלא ברור לי כל כך איך הצליח
לשתוק במשך ארבעת הצעדים שעשינו מהדלת עד הספה, מחדש את שטף
דיבורו. שוב, אני לא מנסה להתערב בנאום, שכבר גולש לחוויות
מהתיכון, כי אני יודע שאין לי הרבה סיכוי להשחיל מילה.
תוך כדי החד-שיח של תמיר, אני שומע את אביטל צועקת מהמטבח:
"איציק, כמה סוכר בקפה?" לא היה צורך לצעוק, כי המטבח הרי היה
חלק מהסלון, אבל באופן אינסטנקטיבי אני צועק בחזרה: "תודה, אני
לא שותה חם, אין צורך!"
כעבור שתי דקות, אביטל מופיעה שוב לידנו, ומניחה מגש עם עוגיות
על שולחן שהעמידה ליד הספות. אני קורא לזה "שולחן", אבל זה
בעצם היה שרפרף. אולי אין להם מקום לשולחן הגשה נורמלי בדירה
הפצפונת הזו. כמובן שאני לא מעיר שום דבר בקשר לכך, אני לא חסר
טאקט, וחוץ מזה גם אם הייתי מנסה להגיד משהו לא הייתי מצליח,
בגלל תמיר.
אביטל מניחה על השולחן שתי כוסות קפה, ומושיטה לי כוס מיץ -
"קח, הכנתי לך מיץ". "תודה," אני אומר. תבורך מנשים אביטל.
פתאום אני שם לב לעגלת תינוקות שעומדת בפינת הסלון. אני עוצר
את תמיר, בדיוק כשהתחיל לדבר על הכסאות ששרפתי בכיתה י':
"תמיר! לא אמרת לי שיש לכם ילד! ממתי? בן כמה הוא?"
תמיר מפסיק באמצע המשפט, והעיניים שלו זורחות מתמיד: "זה לא
ילד. זו בת. היא בת שמונה חודשים. מה זאת אומרת לא סיפרתי לך?
איך אני יכול לספר לך אם אתה מחליף את מספר הטלפון שלך, ולא
מתקשר אליי אף פעם? מה אני נביא? אתה יודע, התקשרתי פעם להורים
שלך, וביקשתי את המספר שלך. הם לא רצו להגיד לי אותו! לא
האמינו לי שאני חבר שלך. לאן נעלמת בכלל, עוד לא סיפרת לי..."
אני עושה עצמי כמקשיב לנאום, אבל עיניי נודדות שוב לעבר העגלה.
יש לו בת. תמיר כבר אבא. הוא בגיל שלי, והוא כבר אבא.
אביטל שמה לב למבטים שאני נועץ בעגלה, ושואלת: "רוצה לראות
אותה? אני אלך להביא אותה" - וכבר היא קמה מהספה ומתקדמת לעבר
העגלה. "לא, זה בסדר," אני מוחה בנימוס, "היא בטח ישנה עכשיו,
חבל להעיר אותה..." אביטל מתעלמת ממחאותי, מוציאה את הילדה מן
העגלה ומערסלת אותה בידיה. היא חוזרת ומתיישבת על הספה.
"איזו ילדה חמודה," אני אומר, "איך קוראים לה?"
אביטל צדה את מבטו של תמיר, ושניהם עונים לי ביחד, חיוך גאה
נסוך על פניהם: "אזדרכת".
"איזה שם מקורי!", אני אומר בחיוך, וחושב שאולי הם צריכים
לפתוח תוכנית חסכון כדי לממן את הפסיכולוג שהילדה תזדקק לו,
אחרי שנים רבות בהן תהווה מטרה נייחת לחיצי הלעג של ילדים
אכזריים. איזה אגואיסטים הם צריכים להיות כדי לתת כזה שם
לילדה.
"רוצה להחזיק אותה?" מפצירה בי האם הגאה. "אה, אני לא אוהב
להחזיק תינוקות בידיים...זה יכול להיות מסוכן, צריך להחזיק להם
את הראש וכל זה..." אני מנסה להתחמק. "קח, תחזיק אותה, היא כבר
גדולה, לא צריך להחזיק לה את הראש," היא אינה מרפה, וכמעט
זורקת לי את אזדרכת לידיים.
אני מחזיק את התינוקת בשתי הידיים, חושש להפיל אותה בטעות על
הרצפה. אולי זה לא רעיון כל כך טוב להחזיק אותה. כמה צלחות
שבורות בחתונה זה דבר אחד, וילדה פצועה זה דבר אחר... רק זה
חסר לי עכשיו.  ובכל זאת, אני אוזר לרגע אומץ, ומחזיק את הילדה
מול הפנים שלי, מנסה להצחיק אותה עם כל מיני העוויות פנים. אבל
אזדרכת לא צוחקת. היא רק מסתכלת לי בעיניים, ועיניה מזרות שנאה
תהומית כלפיי. אני יכול לראות את קמט הבוז בצד פיה, קמט
שתינוקות שומרים להבעת הבוז המוחלט שהם בזים למבוגרים שמנסים
להצחיק אותם.
בזמן שאני מהרהר בניתוק המוחלט הזה שבין עולם המבוגרים שחושבים
שהם מבינים הכל לעולם התינוקות שבאמת מבינים הכל, אני שם לב
שתמיר שוב התחיל לדבר. עכשיו הנאום שלו מתמקד בשאלה הרת הגורל
מה עדיף - טיטולים או פמפרז. הלהג הבלתי פוסק הזה מעייף אותי,
ואני מחזיר את התינוקת לאביטל.
אביטל מביטה בשעונה: "ווי, כבר עשר וחצי. איך שהזמן רץ! אני
צריכה לקלח את אזדרכת. תמיר, אל תשכח שאתה עוד צריך לתקן היום
את הרגל של הארון שנשברה..."
אני מבין את הרמז הדק, ונעמד על רגליי. תמיר מלווה אותי אל
הדלת, מבלי להפסיק לדבר אפילו לשניה אחת, ולאחר שפתח לי את
הדלת, הוא חותם את דבריו: "תבוא לבקר שוב, אתה שומע? היה מאד
נחמד. איזה מין חבר אתה, לא מתקשר, לא מבקר...".
הדלת נסגרה ונותרתי לבדי, מתענג על השקט שהשתרר פתאום. תבורך
מנשים אביטל.