זה לא רק שישבנו באותו חדר, ישבנו אחד מול השני. רובכם בטח
חושבים שזה דבר של מה בכך, אבל כמה יצא לכם לשבת מול אדם ולא
סתם לידו? להביט אל אותן עיניים, להשתלב עם תנועותיה. לא עוד
דיאלוג, לא שיח, אלא תקשורת מלאה בין הגוף והנפש. להסתכל אל
תוך אותה נפש, אט אט לגלות את פחדיה, למצוא דברים חדשים.
אבל להקשיב זה קל, הקושי האמיתי הוא להיפתח. אתה צועד אל המזבח
הלוהט, ופחד מתמיד מפני דחייה מציף כל כלי דם בגופך, השיער שלך
סומר כשאתה בתנועה החלטית מוציא אט אט את אותו חלק ממך שהיה
סגור היטב. ואתה ניגש קדימה למזבח, מעלה עליו חלק מקיומך, אתה
מרגיש את החום המלטף שלו, אך ההגיון בך מזהיר אותך לא להתקרב
יותר מידי, לא לשים יותר מידי בסיכון, פן הכל ישרף. ובאותו רגע
של אקסטזה ופחד מתחילה לחלחל לך הרגשה מוזרה. הרגשת ביטחון
מהול באימה, אותו חלק מהנשמה שלך כבר לא נמצא יותר רק בתוכך.
ואתה מניח אותו באימה על המזבח, אותן ידים עדינות שאת פרסת
מולי.

הנה את עומדת מולי, מחזיקה בידיים את אותו חולק פועם מהנפש
שלי, רק אל תתני לו ליפול. ואז בתנועה איטית ומחושבת את מרימה
את אותו חלק, שוקלת אותו כמו פיסת בשר, מודדת אותו בעינייך.
ואז בתנועה החלטית בולעת אותו, אותו דבר מזעזע, שרק לפני רגע
היה חלק ממני, והוא מחלחל לתוכך במורד גרונך. אני מביט בך
מזועזע , כואב,  מרגיש את האובדן, אותה חוויה היא כבר לא חלק
מהאני הפרטי, אבדה לעולמים.

ואז אני רואה קצה של חיוך בזווית הפה שלך. לא אותו חיוך מתנצל
כמו אצל כולם. לא אותה מבוכה של דבר שלא רצית. לא צחוק ולגלוג,
לא חיוך של כאבי הזדהות מזויפים ולא חיוך מאולץ. אצלך זו הבנה.
אצלך החיוך הזה אמיתי. את שותה אותי בשקיקה, הסכר נפרץ ואני
שופך את עצמי לתוכך ברגע של אקסטזה. ואת מקבלת את הכל לתוכך,
מאמצת כל פיסה לקרבך. ואני כבר באפיסת כוחות, נתלה עליך בחיבוק
אחרון, נוטף רגש ודמעות. ואנחנו עומדים ככה, את מגנה עלי,
עוטפת אותי בהבנה. אני מחבק אותך, מרגיש את עצמי מתחזק מרגע
לרגע.