[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אז ישיר
/
גן ה

נכנסתי לחדרי ופשוט לא יכולתי ללכת למיטה שלי ולשכב לישון.
הרגשתי כל כך סוער, כאילו שיש גלים עצומים בין קירות ליבי והם
הולמים בחזקה לכל צד, מידי פעם משפריצים קצת מים החוצה. כל כך
סוער, שלא יכולתי להרגע וללכת לישון. התיישבתי באיזו פינה
והתחלתי לחשוב על מה שקרה.
איזו מציאות חיים מוזרה, עם הדמיון הכי פרוע לא הייתי חושב שזה
יגיע לזה...
נכון שלא הכרנו מספיק, בסך הכל הקשר שלנו היה דיי טלפוני, והוא
אפילו התחיל בצורה די מוזרה שאני לא ממש מבין, אבל אין לי כח
לדבר על זה, זה בכלל לא העיקר.
מהשיחה הראשונה שלנו ידעתי שעומדת לפני בחורה כשרונית, חכמה,
רצינית, סבלנית, שלווה, בעלת כושר ריכוז יוצא דופן, ונחמדות כל
כך קסומה שלא הכרתי מעולם.
בשיחה השניה עדיין הכל היה נראה כל כך יפה, וחשבתי שפשוט
אלוהים כנראה אוהב אותי והביא אותי למפגש הזה איתה, וקיוויתי
אפילו שיצא מזה משהו, משהו רציני.
אבל מאז היו לנו עוד כמה שיחות, ומה שקרה היה כל כך שקוף. בדרך
כלל היא פשוט לא ענתה לי, או שענתה ואמרה שהיא עייפה ורוצה
ללכת לישון, או שהיא לא מרגישה טוב. כשפעם אחת היא ענתה לי,
התברר שהיא נמצאת עם עוד מישהו, בחור נחמד דווקא, היא שמה אותי
על הדיבורית של הרכב בכדי שאדבר עם שניהם. מיותר לציין איך
ההרגשה...
אחרי היכרות קצרה עם הזוג שלא היה לי ברור מה פשרו, הוא החל
לענות לי לטלפונים ואמר שהיא לא יכולה לענות, או שהיא ישנה, או
לא מרגישה טוב וכל מיני כאלה.
היא מעולם גם לא החזירה תשובה להודעות שהשארתי לה במשיבון...
חשבתי שכנראה היא לא רוצה לאתקשר יותר, והיא ממש לא רוצה לדבר
איתי, אבל היא מסוג האנשים שלא לימדו אותם לומר "לא". ואני
משום מה, בניגוד לנטייתי הטבעית, המשכתי להתקשר ולנסות לדבר
איתה. עד שהחלטתי שפשוט אשאל אותה אם היא רוצה שאפסיק להתקשר
ולא אעזוב אותה עד שהיא תודה שהיא רוצה שאפסיק. אז אנוח לי
בשלום ושלווה, וההרגשות הלא נעימות יעברו אחרי כמה ימים. לפחות
לא אסחוב את האי נעימות הזאת על הקשר.
התקשרתי, ענה לי אותו בחור, אמר שהיא ישנה, אמרתי לו שימסור לה
שהתקשרתי והייתי בטוח שלא אשמע ממנה יותר. כעבור כמה דקות
החלטתי להתקשר שוב, הייתי חייב להוציא את זה ממנה בכדי שהכל
יהיה ברור וסגור וסופי. לא יכלתי לחכות.
התקשרתי שוב, היא ענתה. היא אמרה שהיא קצת לא מרגישה טוב ושאלה
אם היא תוכל להחזיר אלי צלצול יותר מאוחר. עניתי שכן, למרות
שלא תכננתי בכלל להשאר ער, השעה הייתה עשרים לאחת בלילה, אבל
החלטתי שאנחנו חייבים לדבר. נשארתי ער.
הלכתי להתקלח, וכשיצאתי מצאתי הודעה במשיבון שלי. "שלום -----
זאת ----" ואני תוך כדי שמיעת ההודעה כבר חושב על המילים הבאות
'כנראה שלא נדבר כבר הערב, לא נורא, להתראות בינתיים' , אבל זה
לא מה שהיא אמרה, היא אמרה "שלום -----, זאת ----, ניסיתי
לתפוס אותך אבל נראה שאתה לא עונה, אם תוכל בזמן הקרוב להחזיר
טלפון זה יהיה מצוין". מצוין??? להחזיר טלפון??? מה קורה לילדה
הזאת חשבתי. היא לא סגורה על עצמה, היא פתאום נשמעה כל כך חיה
בהודעה הזאת, כל כך מאושרת שזה הקרין על הקול שלה, פשוט שמעו
את זה. זו לא הודעה שמשאירים למישהו שמעיק עליך בטלפון, זו
הודעה שמשאירים למישהו שבאמת רוצים לדבר איתו.

עליתי לאיזה חדר ריק מאדם והחזרתי צלצול השעה הייתה בערך אחת
ורבע, אמרתי לה שיש לי כמה שאלות לשאות אותה.
היא שתפה פעולה ואמרה שהיא תשתדל לענות.
התחלתי לשאול אחת אחת.
הראשונה, מה היא יודעת עלי. חשבתי אולי סיפרו לה כל מיני
סיפורים מעניינים, (צריך להתעדכן מידי פעם מה בדיוק מספרים
עלי, בכדי להתאים את עצמי לציפיות) אולי בגלל זה היא מתנהגת
אלי באדישות שכזאת.
היא ענתה ואמרה את כל הפרטים שהיא ידעה, בעצם כל מה שסיפרתי לה
ולא פרט אחד נוסף.
עברתי לשאלה השניה, מה היא חושבת עלי. עניין אותי למה היא כל
כך קרירה אלי בזמן האחרון, אולי היא חושבת שאני סתם איזה דביל
(לא ברור למה, אבל אולי), אולי עשיתי איזו טעות טרגית בלי לשים
לב.
היא ענתה תשובה שכל כך לא ציפיתי לה, היא אמרה שנחמד לה לדבר
איתי, שזה עושה לה טוב, וזהו.
שתקתי. גם היא.
שאלתי אותה אם היא בטוחה, היא ענתה בהחלטיות שכן.
ואז שאלתי את השאלה שמכה בי עד עכשיו, מי אותו בחור שיוצא לי
לדבר איתו יותר מאשר איתה.
היא שתקה לרגע, היא אמרה שהיא ידעה שזה יגיע מתישהו, ושבאמת לא
היה נעים לה כל כך לדבר איתי עד עכשיו כי אני לא יודע עליה
הכל...
ואז היא ענתה בפשטות כזאת, בעוד אני מוכן לנורא מכל, לא ממש
יודע למה לצפות אחרי משפט שכזה.
היא אמרה לי: "זה שי, הארוס שלי".

שתיקה.
הייתי המום קצת, אבל עצרתי את עצמי לרגע והדבר הראשון שיצא לי
מהפה היה "מזל טוב".
והמשכתי לשתוק.
היא שאלה אותי אם אני בשוק. חשבתי לרגע, וגיליתי שלא, כלומר כן
אבל לא בגלל זה.
דוקא אט אט נמתח חיוך של אושר (באמת של אושר) על שפתיי, ממש
שמחתי בשבילה. היא הייתה נשמעת לי כל כך שלמה. ממש שמחתי איתה
או בשבילה או איך שלא קוראים לזה.
לא שאלתי יותר מידי שאלות, למרות שזה בא אח"כ כמובן והיא סיפרה
לי את עיקרי הדברים.
פשוט הייתי בהלם, הרגשתי שחקן בסרט, כל כך לא מציאותי פתאום.
החיים שלי היו נראים לי כאגדה, כמו סיפור כל כך מוצלח או בעצם
עצוב שאפשר לעשות ממנו סרט שובר קופות.
הייתי בהלם כי זה הסתדר לי כל כך יפה, כי זה היה כל כך במקום
שהיא מאורסת, שהיא עומדת להתחתן, שהיא מצאה את החלק השני שלה.
זה פשוט הסביר הכל. זה היה השורש שנתן לה את הכח לכל ההתנהגות
המקסימה שלה. זה היה הסוד שממנו יצא אור מצורת דיבורה והסגנון
שלה.
זה פשוט התלבש לי כל כך יפה עליה, אבל, אני לא חשבתי על כך
מעולם.
התשובה שלה כאילו כבר הייתה בתוכי, כאילו כבר ידעתי את זה לפני
כן רק לא התייחסתי לכך, לא ידעתי מאיפה זה בא לי.
כאן הייתה הבעיה שלי.
הייתי כל כך מאושר וביחד עם זה חסר כל כך. הרגשה שלא הרגשתי
הרבה בחיים, הרגשה שמעוררת זכרונות לא נעימים, הרגשה של חוסר
אונים, ביחד עם אושר, ביחד עם עצב, ביחד עם שלמות, ביחד עם
חוסר. המשכתי לחייך למרות שהיא לא ראתה, באמת הייתי מאושר.
פתאום ניצבתי מול מציאות שונה לגמרי, כל מה שחבתי בחודש האחרון
הסתובב סביבי וגרם לי לסחרחורת. לא רציתי לחשוב יותר, אבל לא
יכולתי להפסיק.
היא שאלה אם יש לי עוד שאלות, עניתי שכן ושאלתי את השאלה
שפתאום הכי הטרידה אותי.
"למה את מדברת איתי?". היא אמרה שזה פשוט נחמד לה, כי אני בן
אדם נחמד וכיף לה לדבר איתי.
הרגשתי כל כך רע.
שאלתי אותה אם זה לא מפריע לה.
היא אמרה לי שאני לא צריך להרגיש רע וששי מכיר אותי כבר, היא
סיפרה לו (הוא אפילו מזהה את הקול שלי בטלפון), היא אמרה שהיא
לא מסתירה שום דבר ממנו ויש לה כמה ידידים פה ושם וזהו.
אבל, אני הרגשתי רע.
כל כך רע.
חשבתי עליה כל כך חזק ברגע הזה.
הדמות שלה וכל מה שקשור אליה עברו מול עיני... והייתי עצוב.
לא ידעתי מה לחשוב, יש לה מישהו, ולא סתם מישהו אלא הם הולכים
להתחתן, יש אפילו תאריך (נראה לי). מה אני עושה שם? תעוף משם
ומהר, אמרתי לעצמי. הרגשתי כל כך לא במקום. לא הצלחתי להבין
אותה, למה היא מדברת איתי, איך היא לא סיפרה לי עד עכשיו.
היא אמרה שהיא חיכתה שאשאל משהו ואז היא הייתה אומרת לי. אבל
לא שאלתי מעולם.
לא אם היא הולכת להתחתן, ולא אם היא מאורסת, ולא אם יש לה חבר,
ולא מי זה הבחור שדובר במקומה. פעם אחת שאלתי מה היא הולכת
לעשות שנה הבאה, והיא אמרה לי שזה אישי והיא מעדיפה לא לדבר על
זה עכשיו, זה היה בשיחה הראשונה שלנו. מאז לא שאלתי שוב, למרות
שהיא חיכתה שאשאל.
היא שוב אמרה שמבחינתה זה בסדר גמור, ושהיא מבינה אותי, ואני
צריך להחליט מה קורה עם זה. היא גם אמרה שכל הפעמים שהיא לא
ענתה זה היה בגלל שהיא באמת ישנה, והיא חולה כבר שבוע, ושי
נמצא עם הפלאפון שלה לפעמים ולכן הוא עונה, והיא ממש לא רצתה
לנתק את הקשר אף פעם, פשוט תמיד התקשרתי בתזמון גרוע. האמנתי
לכל מילה, והיה לי קשה עם זה.
מה עושים... מה עושים...
אמרתי לה שאני אכן אשן על זה בלילה, לא שחשבתי שאני הולך לישון
עוד באותו לילה, אבל אני לא יודע אם ארים שוב טלפון, ולכן אני
רק רוצה לסיים בכמה מילים.
"שיהיה לכם מלא מלא מזל טוב, שתדעו רק טוב, ותעשו רק טוב.
חיים יפים ומאושרים, וסליחה על הבלאגן".
אמרתי לה לילה טוב, ושבאמת שמחתי להכיר אותה, למרות מה שזה גרם
לי, היא אמרה אותו דבר וכמובן איחלה לי גם חיים יפים וכל מיני
כאלה.
נפרדנו.

נשענתי על הקיר, מנסה לעכל את זה שאני לא ג'ון גרישם, לא אריק
סגל. ניסיתי להבין שאני לא טום קרוז ולא אף אחד אחר. רק רציתי
להיות בטוח שאלו באמת החיים שלי, ולא איזה סרט. לא היה לי קל.
הלכתי לאט, כל כך לאט, כיביתי את האור ויצאתי מהחדר.
ירדתי במדרגות לכיוון החדר שלי, היה שם אור, השעה הייתה שתיים
בערך.
חבר שלי קרא ספר, הוא שאל אותי מאיפה אני בא. הצבעתי לקומה
העליונה, והראיתי לו את הפלאפון. לא היה לי כח לדבר בכלל.
באותו יום הוא שאל אותי אם יש לי חברה, אמרתי לו שלא. אז הוא
הביט בי עכשיו ושאל אותי אם אני בטוח שאין לי חברה, בנימה של
ביקורת על התנהגותי. אמרתי לו שאני מאוד בטוח. הוא שאל אותי אז
עם מי אני מדבר בשעות כאלו.
אמרתי לו שזה משהו חדש שהוא עוד לא מכיר. זה הרבה יותר גרוע
מחברה... הרבה יותר גרוע...
הוא עזב את החדר.
רחצתי את הפנים שלי במים קרים, ושוב, ושוב.
התיישבתי על המיטה, לבסוף נרדמתי.
למחרת קמתי בבוקר, היום שלי היה נראה אחרת.
זה קורה לי רק כשאני מצליח לחוש ממש שיש משהו יותר גדול ממני,
וזה לא רק בהבנה שכלית, אלא גם בהרגשה מאוד מוחשית.
הרגשתי שיש כאן משהו גדול ממני, גדול מאוד, אני כל כך קטן כאן.
החיים שלי כל כך לא שלווים, עם כל הטוב שיש בהם, אני על חתיכת
נייר בים סוער. הכל כל כך גדול ממני.

הרגשתי אותך שוב.






ולכם ידידי היקרים:

"חיים יפים ומאושרים, שתדעו רק טוב ותעשו רק טוב,
תתגברו על כל הקשיים שיבואו, ביחד.
שתבנו בית של אושר וטוב, ותקרינו מאושרכם החוצה".


אני.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אתה באמת יכול
לזקוף את העניין
לזכותי... הייי,
לא את זה!!!

אילנית ירוקה
היפואקטיבית


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/1/01 19:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אז ישיר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה