(את שם הסיפור קוראים ב-ז' פתוחה.)


האוטובוס היטלטל, וזר הפרחים שבידי קפץ בפראות, וכמעט שנתפזר
על הרצפה. פרחים. הייתי צריך לשאת איתי זר פרחים, תמיד. זה היה
הסמל של הארגון. זר פרחים. בשלטים הגדולים נראו הפרחים
מושלמים, מאוגדים לאותה הקבוצה, לא זהים בצורה מדויקת, אבל כל
אחד, יפיפה. ורדים הם היו בציור, ובאמת, רוב חברי הארגון נשאו
ורדים. גם אני.
מתי בדיוק הצטרפתי לארגון? זה היה רק לפני כשבועיים. ההחלטה
הסופית הייתה באוטובוס כמו זה. לא חשבתי על שום דבר מיוחד,
כשעלתה לאוטובוס אישה מבוגרת. עלתה, אני מתכוון, במובן הטכני.
היא קרטעה לה, גררה את עצמה ממדרגה למדרגה, עד לנהג, אז היא
ביררה אם הוא מגיע למקום פלוני, שאלה שלוש פעמים, בקול צורמני,
על שהתשובה הזהה חפרה את דרכה עד למוחה, בדי-עמל ספרה כסף, וכל
זאת, כשהאוטובוס עוד עומד, ועד טעתה בספירה. היא צרבה את עצמה
לתוך עיני, הכאיבה לי, רציתי להפסיק להסתכל, להתעלם ממנה,
וידעתי, כל עוד האוטובוס עומד, היא עדיין שם, ושבתי תמיד
להסתכל בה. לבסוף, כדי להוסיף חטא על פשע, היא חייכה חיוך מלא
שיניים צהובות, אל כולם ואל אף אחד, במיוחד אל אף אחד. ואז
ידעתי, כמו שידעו כל האנשים באותו האוטובוס, שאם יש באוטובוס
חבר בארגון, היא היסטוריה. הוא ייגש אליה, הוא ייתן לה פרח,
הוא יאותת, והם יבואו לקחת אותה. היא לא תתנגד, הם יכניסו אותה
למסחרית האפורה, והם ייסעו. אני ידעתי משהוא שהם לא ידעו. אני
ידעתי שאני בדיוק כמו הזקנה הזו. שזו גם ההתנהגות שלי, שאם לא
אקפיד, ולו לרגע, אותו חבר ארגון שאני מחפש בעיני באוטובוס זה,
נושא זר ורדים, כמו כל יושבי האוטובוס שחיפשו אחריו, בלי
להתעניין יותר מדי, בטון של "מתי יבוא לזה סוף?", אותו נושא
פרחים, יבוא אלי.
באותו יום חיפשתי במגרותיי בקדחתנות. חתיכת נייר אחת, זה כל מה
שהפריד ביני לבין המסחרית האפורה. כל עוד היא בידי, זאת אומרת.
בטיפשותי הרבה, עברתי מרצוני אבחון לדיסלקציה, עוד לפני
הארגון. המונחים הטכניים שהיו כתובים על הנייר אינם חשובים,
חשובה רק המנגינה. מנגינה שמנגנת לי עוד מילדות, שנתחזקה בצבא,
וכיום נעשתה למין מנטרת הגנה, מארש לזהירות:
"שוק-הלם-עב"ם-שוקיסט- מרחף-מעופף-מתעייף-וחוטף-מפשל-לא שם
לב-טועה-וכואב-". ורציתי לקרוע את הנייר הזה, להשמיד אותו,
לשרוף אותו, אבל משהוא בתוכי אמר - תסתכל. זאת האמת. זה אתה,
וכדאי שלא תתכחש לזה. כדאי שתתמודד עם זה או שזה יכריע אותך
לבסוף. ואז ידעתי שאני מוכרח להצטרף לארגון.

המבחנים עברו חלק. ידעתי את כל הנימוקים שיבקשו לבחירתי
להצטרף, ומדידת מקדמי התגובה הרגשיים שלי היו מעט גבוהות בחלק
מהמקרים, אך לא מעל למקסימליים, וכך התקבלתי. בימים הראשונים,
התלווה אלי חבר ותיק, והיה מלווה אותי. ידעתי שהוא לא רק ותיק,
אלא גם בכיר יותר מסתם סוכן שטח, למרות שהדבר לא נאמר מעולם.
הוא ליווה אותי בעיסוקי כמה שעות מידי יום, ומעבר להן, אסור
היה לי לפעול כסוכן שטח בארגון.
באחת הפעמים בהן נסענו באוטובוס, ישבנו האחד ליד השני, ולידינו
עמדה נערה אחת. ושוב הכתה בי אותה התחושה. היא אכלה חטיף
שוקולד. וזה היה מבחיל. כל נגיסה, לשון אדמדמה ורטובה משתרבבת
החוצה כתולעת, חטיף נכנס מעט פנימה, ביס, לעיסה לעיסה לעיסה,
ושוב. והיה בזה משהוא. היא לא הייתה שמנה, ולא מכוערת, אבל
הייתה גרגרנית בצורה מחליאה. הפעם, הצריבה לא הייתה בעיני, היא
הייתה במעי. עיני המושפלות נמשכו, כמו ע"י מגנט, שוב ושוב אל
פיה, אל פניה, ושוב נהפכו מעי. וכשהחטיף סוף סוף נגמר, או אז,
היא החלה ללקק את העטיפה. באותה לשון אדמדמה רטובה. הפעם,
בקושי יכולתי להסיר את עיני. מעי התהפכו, אבל ידעתי שאין בכך
קשר לתפקידי, או לארגון. ידעתי גם שזה שלידי מרגיש כמוני, וגם
הוא יודע, שאין אותה נערה חסרת אונים, אין היא מיותרת, ולמרות
ששנינו רצינו שהיא פשוט תעלם, גם אם היינו מאתתים, היא הייתה
פשוט מתנגדת, והיו עוזבים אותה. חסרי הסיכוי באמת, חסרי האונים
באמת, אלו שמעליבים את הסביבה, הם יודעים שהם כך. הם בעצמם
רוצים להעלם, להפסיק להעליב את עיני האחרים בממשותם. וכשבאה
המסחרית האפורה, בתחושת הקלה כמעט הם עטים עליה, כמעט כנשימה
לרווחה. אצבעי החליקה על אחד מקוצי הורדים, משתעשעת באפשרות.
כשהיא ירדה מהאוטובוס, ראינו אותה עוד מהחלון. זה שלידי כמו
הבחין במשהו באותו הרגע, ראיתי אותו מאותת. הוא אותת עליה.
מאותו הרגע זה יהיה תלוי רק בה. האוטובוס המשיך בדרכו.

בהזדמנות אחרת, שאלתי אותו:
- לאן לוקחים את כל האנשים הללו?
- מה זה משנה?
- סתם מתעניין.
- משחררים אותם.
- מה?!
- משחררים אותם, במקום שבו הם יכולים גם לעופף, אם ירצו.

מעופף מרחף מעופף מרחף מעופף מרחף מעופף מרחף מעופף מרחף

ויותר לא דיברנו על הנושא.
ועכשיו הייתי לבד. כבר רואים כיום פחות לקוחות. חלק מתחבאים
בבית, כנראה. חלק פשוט נלקחו ע"י מסחריות אפורות. בכל מקרה הם
נעלמו. ואני, דווקא לאוטובוס המיטלטל שלי, עולה זקנה, תאומת
החיוך של זו שגרמה לי להבין את ההכרח שלי להצטרף לארגון. יכלתי
אפילו לראות את קצות קצהן של דמעות חוסר אונים ותסכול, קבועות
כבר כמעט. עם כל כשילה שלה, עם כל אבדון קטן, ידעתי מה אני
צריך לעשות. ידעתי מה כולם מצפים ממני לעשות. מבטים חיפשו
אותי, את זר הפרחים שבידי. לקום, לגשת אליה, להגיש לה פרח
ולאותת. זה היה הפרוטוקול. לזה כולם חיכו. טהר אותנו, הם כמעט
לחשו. יש לך לקוחה, ספק את השירות.
דבק בשרי למקומי. לא יכולתי לקום. רציתי לאגרף את גבעול הורד,
להרגיש את קוציו חודרים את עורי, דם נוזל עלי, להעביר את
הצריבה הנוראה הזו מעיני. היא כבר כמעט ירדה. הרגשתי את
עצמותיי מתקשחות. באצבעות חסרות תחושה חשתי את עצמי מאותת.
והאוטובוס נסע. והיא עדיין ריחפה לנגד עיני.

מרחף מעופף מרחף מעופף מרחף מעופף מרחף מעופף מרחף מעופף

ישבתי כמעט מאובן. הבטתי קדימה. באיזה שהוא שלב הבנתי שהחמצתי
את התחנה שלי. אסור להראות, אמרתי לעצמי, אסור להתרגז. אסור גם
להזיז את השפתיים כשאתה מדבר אל עצמך, הזכרתי לעצמי. במה
שקיוויתי שהיה טבעיות, אספתי את זר הפרחים שלי ויצאתי. לפני
ירדה אישה צעירה.
רק כשירדתי מהאוטובוס, ראיתי שזו שירדה לפני הייתה האישה היפה
ביותר שאי פעם ראיתי. ועוד לא ראיתי את פניה. היה ברור שגם היא
ידעה את זה. היא לבשה סוודר קצת גדול, ומתחתיו נראו גרבוני
תחרה, עליהם גרבי ברך , מעט יותר כהים, ומגפיים גבוהות שנגמרו
מעט תחתיהן, ובגב זקוף, מכוסה בשערות שחורות ארוכות, ובצעדי
איילה, שחשפו מידי פעם זרת מן החלק הבהיר יותר של הגרבונים, זה
שאינו מכוסה ברקמה. ואני, אני הלכתי אחריה מהופנט. 'כזה', זה
כל מה שיכלתי לחשוב, 'בדיוק כזה'. לאן שפנתה, פניתי. השתעשעתי
ברעיון לתת לה פרח.
ומה אם אעשה זאת? מה אם אגש אליה, אתן בה מבט שירווה מפניה,
אגיש לה פרח, ואאותת. מה יקרה אם אאותת? יכול להיות שהיא לא
תתנגד? שמאחורי הצעד הבטוח הזה מסתתר זיוף שבפחד? שהיא תקבל
אותם בזרועותיה העדינות, מתייפחת בהקלה, תטפס על המסחרית
האפורה, וכשהיא מראה זרת אחרונה של בהיר לעולם, תעלם? ואז מה
יקרה לה? מה בדיוק יעשו לה? מה יעשו לי? תוך כדי מחשבה,
גיליתי, הפרדתי פרח מן הזר שבידי. איך היא תרגיש אם אבוא אליה,
זר שכמותי, ואגיש לה פרח? מה היא תחשוב קודם: שאני בארגון, או
שאני מעריץ את יופייה? רצתי להשיג אותה, קפאתי אל מול פניה
המושלמות, רק לרגע, נתתי לה את הפרח שבידי, ובעודי רץ ממנה,
אותתי. ודווקא פניה, פניה המושלמות, שרציתי שייחרטו בלהטן התוך
עיני עד כדי עיוורון לכל דבר אחר, אותן, כבר באותו הרגע,
שכחתי.
וכך, כמה רחובות משם, כשעצרתי, דמעות הייאוש והתסכול כמעט
נראות, בזוויות עיני, הרגשתי מעין דגדוג פנימי, ספק צביטה ספק
מגע, וידעתי, מישהו אותת עלי, בזה הרגע. הו, אלוהי, חשבתי, הם
מרגישים בזה. כולם, כולם מרגישים בו ברגע שאני מאותת. פרח הוצב
למול עיני, ומאחוריו פנים מוכרות. זה זה שליווה אותי בימים
הראשונים. מהו שמו? לא זוכר, לא זוכר. בוא, הוא אומר לי, בוא,
והנה גם המסחרית האפורה. אולי היא בפנים, אני חושב, אולי הם
אספו אותה ומיד באו אלי? אולי היא בכלל התנגדה, קול אחר בי
עונה. והוא שוב, בוא, בוא. ואני בא.
ואחר כך, בחדר המזכיר חדר בית חולים, ובכל מיטה אנשים, ואבריהם
מחוברים לתקרה בחוטים, וראשם מחובר בכבלים אל מסוף שבקיר, והם
לא ממש שוכבים על המיטה, הם תלויים על החוטים, כל אחד בתנוחה
שנוחה לו, הנה הנערה עם החטיף, מחבקת את המזרן והכרית, הנה
הזקנה, מלפני כל כך הרבה זמן, בתנוחה עוברית מלאה, ראשה נמוך
יותר מרגליה. אגרטל פרחים ליד כל מיטה. הם נראים לי מזויפים,
אבל אני לא יכול להיות בטוח מהיכן שאני עומד.
- מה היה שמה?
- זה משנה? אתה ממילא תשכח. את פניה כבר עכשיו שכחת.
כן, זה נכון. לאחר רגע של שתיקה הוא אומר לי את שמה. עוברים
עוד כמה רגעים. לבסוף אני מהנהן. בוא, הוא אומר לי, בוא.

מרחף מעופף מרחף מעופף מרחף מעופף מרחף מעופף מרחף מעופף