[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תמרה בן כנען
/
דיכאון שמש

רותם שכבה על החול. בשיערה גרגרי חול נאבדו. היא הרימה זוג
עיניים גדולות ורעבות לשמיים, לכוכבים של המדבר, כשהבריזה של
ים סוף מלחכת את עורה. היא פרסה את גופה לכל עבר, מאיימת לא
לקום יותר. בטח אנשים הסתכלו, הם גם בטח תהו והסיקו מסקנות.
אבל הם בעיקר טעו, כי רותם היא לא עוד מסוממת, היא רק הלכה קצת
לאיבוד.
השקט הנפשי אבד, ואי אפשר היה כבר למצוא אותו, גם לא כאן בדרום
שכולם כבר הספידו. באוזניים הדהד לה שאון ההמון וההמולה
שאפיינו את חיי הזוהר המעוך שלה. רותם התרוקנה ממחשבות, מדאגות
מתהיות, היא רק רצתה לא להיות כאן, אם להיות בכלל. נסחפה בגלי
העצב של עצמה לחופים רחוקים שעוד לא ביקרה בהם, גם לא בטיול
הגדול של אחרי הצבא.



מסביב כלום לא השתנה. עדיין יש משב של חופש באוויר. רותם עדיין
שרוטה. בכל בוקר השמש זרחה, גם אם זה חורף, ורותם השתזפה גם
בגשם. מסביב הכל אותו דבר. חיים את היום, שואפים את הרגע,
בנפרד משאר העולם. עיר חירות שהפכה לבית של רותם, של רותם ושל
עוד כמה אנשים אבודים.
זאת אותה עיר קטנה שרותם חשבה להעביר בה תקופה ונשארה שנתיים.
עיר שתקועה מאחור או בעצם ממש מלפנים, עיר שחיה בסרט, שהשגרה
בה אווילית. בלי הרבה מחשבה או היסוס, בעיקר רוגע ממכר.
עיר של חברויות סבוכות לא עבותות. חברויות שמשנות את החיים אבל
לא ממשיכות הלאה. בית של הנאות פשוטות של החיים, כמו גלים
ובטלה. וכולם מחייכים. גם רותם, בדרך כלל. אבל לא היום.
לא היה איכפת לה שהשיער מתלכלך, או הבגדים, וכבר לא היה איכפת
לה שלאף אחד לא איכפת.
איך החיים הורודים סמקו והפכו לאדום ארגמן, זעקה ציפור הנפש.
למה פתאום הכל נהיה כל כך רע, כל כך מעיק, כל כך קשה. איך ביום
אחד הכל התהפך. ביום אחד הפסיקה רותם לצחוק ולחייך, ביום אחד
רותם הפכה לשונה, ומאותו יום רותם כבר לא הייתה חלק מהשגרה.
ביום אחד המציאות של רותם השתנתה.



רותם התרוממה. היא צעדה יחפה בטיילת מותירה מאחוריה שובל חיוור
של חוף, של נוף הים. לא היה איכפת לה אז, לא היה איכפת לה
שכולם ידעו שהיא לבד, שאף אחד לא דואג לה. לא היה איכפת לה
שכולם ידעו שעובר עליה משהו, שקרה לה, שהיא לא בסדר.
וכרעם ביום בהיר, ממש בהיר, אפילו שרבי, יום אילתי טיפוסי, לא
היה לה טוב. אולי מנת יתר של שמש ודקלים כמו ההיא שנסעה לסאן
חוזה לחתוך הוורידים. ואולי כי קשה. אולי.
אולי כי הדירה הקטנה שלה הפכה לסתם מחסה, אולי כי אהבות מתות
ומתחלפות בריקנות טלוויזיונית, אולי כי אין מפלט מלהתבגר
לפעמים. האספלט התקרר כבר מהקרניים הקטלניות של שמש צהרים,
הרגליים היחפות ריחפו על זוהמת התיירים והמחנק של החגים.
בדרך הוא הצטרף אליה עם זוג אישוניו המורחבים. הוא שתק איתה
שתיקה ארוכה ומשמעותית כזו ששמורה לאנשים שאיבדו את עצמם. שהם
הגיעו לדירה, הדליקו את המזגן והתכסו בשמיכה, הוא הכניס לה יד
לתחתונים, סתם כי התחשק.



רותם סבלה מדיכאון שמש, פסקו שם למעלה. היא תישאר שם לבד, עם
כל הלבבות השבורים, כל הדמעות שיבשו בבוקר. רותם לא תלך לישון
לבד, היא לא תסיר את האיפור, אבל תתעורר במיטה ריקה עם צלליות
מרוחות.
לרותם החיים נראו תמיד כל כך פשוטים, אבל לפעמים פשוט ישנה
אפיסת כוחות. אולי זה אחת מהן, אולי זו רק תקופה, היא באמת
קיוותה שזה לא דיכאון שמש.
רותם נשארה אותה בת שבע עשרה שאפתנית. שאפתנית אבל עם ידיים
ריקות. היא שכחה איך מתבגרים. החלומות שאז היו כל כך ברי
ביצוע, עכשיו רחוקים כמו נצח.היא אותה ילדה די מבולבלת, עם
הרבה חלומות. בינתיים ממלצרת. מחייכת בבקרים, אבל משום מה
הלילה היא חטפה דיכאון שמש.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מתחת לעץ של
גולני ליד הנחל
של נחלוואי על
הגבעה של גבעתי
יושב ג'ובניק
ומזיין את חברה
שלך



גולני שלי


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/3/02 0:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תמרה בן כנען

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה