מתוך: "פרקי יומן"



דיברתי עם דניאל, סיפרתי לה את כל הענין הזה שמטריד אותי ואין
לי מושג איך לפתור אותו.
לא נראה לי שהיא בכלל הבינה אותי, היא לא בחורה מבריקה. אבל
היא ממש רצתה לעזור לי, הרגישתי את זה מייד. היא גם עלתה על זה
מייד, לא אני העליתי את הנושא. היא מייד ידעה שהיחס ביני לבין
החברה הסובבת אותי אינו הדדי, אין לי מושג איך היא עלתה על זה.
היא אמרה לי להפסיק להיות קרבן, להפסיק להשקיע, להתחיל ליפול
לאחרים על הכתפיים... להפסיק לסחוב לבד את כל הזבל של כולם.
היא פשוט קלטה את זה מייד...
היא בחורה כל כך טובה. היא לא הבינה אותי בגרוש, אין סיכוי
בכלל. היא חיה במציאות חיים כל כך שונה משלי, היא חיה בזבל.
ממש בזבל.
יש לה הורים שלא ממש מסתדרים איתה, הם רבים איתה על כל שטות.
היא אוהבת בחור שקטן ממנה בשנתיים, כי הוא נראה לה נשמה כל כך
טובה... היא לא מצאה אף אחד שיאהב אותה באמת, היא סובלת מבחינה
בריאותית כך שהיא לא ממש מבלה בשעות הפנאי שלה, היא גם הולכת
בצורה לא תקינה מה שגורר יחס לא אוהד מהסביבה. היא מעולם לא
שאלה אותי איך בכלל הכרנו... תעלומה שכנראה לא מפריעה לה. היא
כל כך שמחה שנכנסתי לחייה כך שחוץ מלשאול אותי למה זה לא קרה
קודם היא לא שאלה דבר וגם על השאלה הזו היא לא חזרה מעולם.
אולי פחדה לאבד אותי אם תשאל יותר מידי.
האמת שלא קראו לה בכלל דניאל... אבל אני אוהב את השם הזה והיא
לא סובלת את השם שלה, אז הצעתי לה "דניאל", היא אמרה שנראה לה
יפה, ומאז אני ודניאל יחד.
מדברים ככה מידי פעם, אני והיא. היא מהעולם שלה, שאני קצת
מכיר. אני מהעולם שלי, שאין לה שמץ של מושג ממנו, ואני גם לא
מנסה לתת לה לטעום.
אז פשוט סיפרתי לה, כי הרגשתי שאני פשוט חייב לספר כבר למישהו,
אני צריך אוזן שתקשיב לי
וזה יצא איתה. מן התאבדות חלקית כזאת, לזרוק חלק מעצמך למישהו
שבעצם בכלל לא קשור אליך.
התחלתי לספר לה את כל העניין הזה, על הקשרים שיש לי עם אנשים.
על זה שעם כל עשרות הקשרים שהיו לי ויש לי, מעולם לא הצלחתי
להגיע פנימה. תוך כדי דיבור תפסתי את עצמי בשקר, זה לא נכון
שלא היה לי מעולם קשר עמוק ופנימי, זה קרה פעם. נכון שבדרך כלל
זה ככה, כלומר תמיד זה ככה, אבל יש בודדים שהצלחתי להגיע איתם
ליותר מזה, אבל הם בודדים מידי... הם הכי בודדים שיש, הם
מסתכמים בנפש אחת בערך, אולי שתיים...
יש לי נקודה שאני לא מסוגל לעבור אותה. לא מסוגל לתקשר ממנה.
מרגיש כמו חתולה שמגנה על הגורים שלה, מי שפולש לשם חוטף,
ושיהיה הבן אדם הכי קרוב אלי... הוא חוטף.
יש גבול, גדר חשמלית, תהום, לא יודע מה זה, זה הסוף. אף אחד לא
עבר שם... למעט...
פשוט הורס את כל הקשרים שלי, ועוד את ההכי טובים שבהם. רק הם
הרי מגיעים למקומות הללו, ואז... מתחיל תהליך ההתדרדרות ואני
מאבד אותם, הם כועסים עלי, ואני עליהם ועקרון ההדדיות פועל
לרעתי.
אני לא יודע אם זה משהו דפוק בי, אם זה קשור לגאווה, או דווקא
לענווה מעוותת, אולי לתסביך גדלות או להיפך. אני כבר לא יודע
מי אשם, אני או הם. פשוט הפסקתי לחשוב. נמאס לי. זה מעייף
מייגע ומתיש מידי, לא מסוגל - רוצה לנשום קצת אויר.
אני חייב לומר שהיא מילאה את תפקידה יפה, היא הקשיבה ואולי
אפילו ניסתה להבין. אני לא מאשים אותה שהיא לא הבינה כלום, חוץ
מזה שרע לי בגלל זה ונראה לי שהיא גם חושבת שאני סתם סגור וזה
כל העניין (כמו שכולם חושבים ולא אומרים תמיד בקול).
בכל זאת עצם זה שאמרתי לה את זה היה הישג והתגובה שלה היתה כל
כך מתוקה, תגובה סתמית שכזו, פשוטה. אבל זה בדיוק מה שהיה חסר
לי תמיד. מעולם לא דיברתי על זה עם איש, לא הוצאתי את הכאב שלי
החוצה. גם כשדיברתי על זה זה היה בקרירות, לא הבעתי אף פעם את
הכאב העמוק שיש לי מזה, לא דיברתי על זה שזה מטריד אותי כל כך.
והיא פשוט גרמה לי להפתח, היא רק הקשיבה, לא יותר.

אוי... דניאל דניאל,
אני מקווה שתסלחי לי.

המלאך שלך.
אני.