16.3.02

אני רואה אותם, עומדים בשורה
לבושים במדים, ידיהם כבולות
לחלק מכוסות העיניים, אי אפשר לראות
מחכים בחדר קטן לבן ועצוב
ואז נכנס המלאך השחור והתחיל לירות,
לרצוח, לנסות להרוג אותם... אחד אחד
חלק ניסו לברוח
חלק כלל לא ידעו שזה מה שהם צריכים לעשות
חלק ישר נפלו.
אדום עז ניתז על הקיר הלבן, היפה, הטהור...

התקרבתי, הסתכלתי לפרצופים
הבעות פנים שניסו לנחם
"עומר, אל תבכי, לפחות מתתי על איזה עקרון
עדיף מאשר לפול בתהומות"
"עומר, תראי אני לא האחרון
כולנו פה עכשיו קבורים בתוך ארון"

כן גם ברגעים האחרונים
כל מה ששינה להם היה
שאנחנו לא נסבול, לא נבכה
לא נתאבל עליהם בצער.

אני עדיין רואה אותם
הפעם - סיטואציה שונה, אנשים אחרים
אבל הנשמות הן אותו הדבר
הם חזרו כדי להגיד לי משהו
להעביר לי מסר מהעולם הנסתר
"אל תבכי בדמעות של צער
יום אחד כולנו נמות
נפגוש אותך שם, נפתח לך את השער
אוהבים אותך לנצח
            מתי המשמעות..."