בהתחלה שמתי אותם במגירה. חשבתי שזה מקום טוב לשמור אותם. הרי
במגירה אפשר תמיד לשמור דברים קטנים כל כך. וכשמתחשק או צריך
להיזכר פותחים אותה ובוחנים אותם.
אז כן בהתחלה שמתי אותם שם, במגירה שיהיו קרובים אליי. כי
חשבתי שאם הם יהיו קרובים אליי אולי תהיי מרוצה. לאט לאט
המגירה שלי התחילה להתמלא.כי נתת לי מהם עוד ועוד. ולא רק שהם
הלכו והתרבו הם גם הלכו וגדלו. הלכו ותפחו. אז שמתי אותם גם
בשתי המגירות האחרות של השידה שלי...

הייתי צריך להוציא משם את כל הדברים שהיו שם: תמונות של חברים
שלי שאני במילא לא צריך, את סדרת הספרים האהובה עליי, את אוסף
הקלפים הגדול שלי שאספתי מאז כיתה אלף... הרבה הרבה דברים
הוצאתי בשביל לפנות מקום...

אבל כמה שלא הוצאתי לא היה מספיק מקום. אז הורדתי גם את כל
הדברים מהמדפים. המורים שלי קצת התעצבנו שהפסקתי להביא ספרים
ומחברות לכיתה אבל מה אני יכול לעשות? אין לי מקום על המדפים
כי שמתי את הדברים שנתת לי שם.

אחר כך גם רוקנתי את הארון, משאיר לי חולצה ומכנס ליד המיטה
שאני אוכל לצאת החוצה לפעמים, למרות שעכשיו תמיד היה לי מה
לעשות כי תמיד הבאת לי עוד. כל יום מחדש. אמא שלי נכנסה פעם
לחדר ואמרה שזה לא יכול להיות ככה יותר וכבר אי אפשר לראות
יותר רצפה בחדר. אמרתי לה שהיא צודקת ושאלתי אותה אם אני יכול
להעביר חלק מהם מהרצפה לארון שלה. היא הסכימה בהתחלה וכמה ימים
אחרי זה כשגם שם נגמר המקום היא הציאה שנפנה מקום בחצר.  אז
עשינו את זה והתחלנו לאסוף אותם בחצר. זה כבר היה טקס שהיית כל
יום באה ומביאה אותם.

אבל אז גם המקום  בחצר נגמר. מזל שהיו לנו קשרים עם העירייה.
הם נתנו לנו שטח ענק בפאתי העיר וחבר של אבא גם הביא משאית.
התחלנו לשלוח את כל מה שהבאת לשם. כי אצלי כבר לא היה מקום.
עכשיו כבר יש לנו צי של עשרים משאיות שעובדות 24 שעות ביום כדי
להספיק להעביר את הכל לשטח הזה. בעירייה כבר הזהירו אותנו
שאנחנו קצת חורגים מתקנות האיחסון של השטח אבל הבטחנו להם
שנאכסן לגובה.  ככה בעצם הגענו לזה... להר גדול של שקרים בגובה
86 מטר.

את בטח תוהה אם אני עדיין זוכר את כולם בשם. ברור שכן. אחד
אחד. מהראשון עד זה שנתת לי לפני חמש דקות. זוכר אותם כי אני
אוהב אותך וכל אחד כזה שנתת לי פצע קצת וכאב קצת. ושמרתי אותו
כי נתת לי. עכשיו אנחנו מנסים להיכנס לספר השיאים של גינס עם
ההר שלי. ההר שלי ושלך, שלנו. מחר יבואו העורכי דין לבדוק אז
תבואי גם טוב?