קמתי  סוף סוף, זה לקח הרבה זמן. מה אני אומר לכם, לא פשוט
לחזור לכל המציאות הזאת.
הם העירו אותי בצהריים, אולי בעצם זה היה בוקר, הרגשתי ממש ממש
עייף. מוזר למדי להרגיש עייף אחרי עשרים וארבע שנות שינה, אבל
זה מה שהרגשתי בכל אופן. התחלתי להזכר בהכל, בתאונה ובמתילדה
שישבה לצידי. לא היו זכרונות נעימים אז פשוט ניסיתי להתרכז רק
במה שיהיה מפה והלאה.
התחלתי לחשוב איך אני חוזר לחיים, ניסיתי להזכר במשפחה בחברים,
אט אט עלו הזכרונות מאליהם כאילו היו אתמול, זכרתי הכל לפרטי
פרטים. לצערי עד מהרה הבנתי שגם אם אזכר בכל אין בכך כבר כמעט
ערך, הרי עברו יותר מעשרים שנה, אני צריך להיות בן ארבעים
ושמונה בערך, הייתי מחסר הכרה מחצית מחיי.
לא רציתי לחשוב על זה. כל חברי כבר נישאו והקימו משפחה, הולידו
בנים. בטח הם כבר שכחו אותי. אמרו לי שיתחילו להגיע המון אנשים
בכדי לראות את הנס הרפואי הזה, הרגשתי ממש לא שייך לסיפור,
רציתי רק שישחררו אותי, הרגשתי מצוין ורציתי להמשיך או יותר
נכון להתחיל את חיי.
הבנתי שלא אוכל ליצור קשר עם כל אותם אנשים, הרגשתי גם מנותק
מכל מה שקורה סביבי, דיברו על בחירות ועל עוד כל מיני לכלוכים
דומים. רציתי להתחבר חזרה למדינה, לעם שלי. חשבתי איך לעשות את
זה. ביקשתי שיקנו לי עיתון. התחלתי לקרוא אבל הכל היה נראה לי
כל כך טכני, מלא פרטים שלא אומרים לי שום דבר על המדינה הזאת
חוץ מעוד הסכם נשק, הבנות עם החיזבאללה, כמה בחורים שנפצעו
בתאונת דרכים ועוד כמה מינויים של שר הפנים ועוד ועוד. אבל כל
זה לא אמר לי כלום על מה שקורה בעם שלי, על הלך הרוח במדינה
הזאת. זה רק אמר לי מה מוכר היום עיתון, קצת לכלוך על נבחרי
ציבור עידכונים קלים על המצב של המדינה שלנו מבחינה כלכלית
בטחונית ועוד כל מיני כאלה והרבה תמונות יפות.
התאכזבתי, חשבתי מה לעשות. כל כך רציתי להתחבר לאנשים סביבי,
להבין במה השתנה העולם בזמן שלא הייתי פה, עניין אותי אם אנשים
התפקחו קצת, אם נעשו יותר רגישים, יותר מודעים לעצמם. חשבתי
וחשבתי וחשבתי ולבסוף מצאתי.
זכרתי שכאשר הייתי צעיר יותר, זה התחיל בערך בזמן שרותי הצבאי
היה לי חבר שממש אהב ספרות. הוא תמיד דיבר על כך שספרים מבטאים
את נפשו של הכותב, ושירים הם מחשוף של רובדי הנפש העמוקים
ביותר. הוא ממש אהב את הספרות ואת הספרות העברית במיוחד. הוא
השפיע עלי אז, זה התחיל באיזו שבת שנשארנו בבסיס, הייתי מדוכא
כל כך, רציתי לראות את אחי הקטנים ואת הורי, ולא יצאתי לבסוף
שבת. הוא ניגש אלי וביקש ממני לקרוא אז איזה שיר של מישהו, אני
אפילו לא זוכר מי זה היה. אמרתי לו שיעזוב אותי עם עצמי קצת,
הוא הניח את הספר פתוח לידי והלך תוך כדי שהוא לוחש לי
"סליחה". אחרי שהוא נעלם מזוית עיני, פזלתי לכיוון הספר
והתחלתי לקרוא, הוא פשוט קלע בול. זה כל כך דיבר אלי, השיר
הזה, היו שם כמה מילים ששיננתי לעצמי במשך שבוע שלם עד שהגעתי
הביתה.
מאז נעשיתי אט אט חובב שירה, גם ספרים באופן כללי, אך בעיקר
שירה. תמיד הייתי מחובר אל אנשי העוז והרוח וקראתי ממכתבים
ששלחו לבני ביתם, או מקטעי יומן שכתבו לעצמם, השירים שם היו
הכי חזקים. ממש התמכרתי לזה. זה נעשה תחביב די מבורך.
הרגשתי תמיד שזה מה שנתן להם את העוז והכח לשרוד ברגעים הקשים
ביותר. זה מה שחיבר אותם לעמם, לאמונתם. זה מה שהחזיק אותם
בחלומם על משפחתם הרחוקה המחכה לבואם. זה היה המחשוף לנפשם,
הביטוי של רוחם. שירת חייהם.
החלטתי שיהיה הכי חכם ללכת ולמצוא איזה ספר שירים של הדור
החדש, של אנשי הרוח שעוד אינני מכירם. הייתה לי הרגשה שזה יעשה
את המלאכה, כך אוכל להתחבר עם נגינת ליבם של המשוררים
והמלחינים ושל העם כולו. כך אוכל להתחבר שוב אל האנשים הסובבים
אותי. כך אשלים את הפער.
השתחררתי ביום שני מבית החולים, היה לי בית משלי, הייתי לבד.
ביררתי היכן נמצאת הספריה העירונית הקרובה, ושמתי פעמי
לכיוונה, כשכולי מלא שמחה, ביודעי כי אשלים את כל החסר על ידי
קריאת השירים הללו.
נכנסתי אל הספריה העירונית, שהפתיעה אותי במימדיה הענקיים.
נכנסתי ובכדי למנוע בזבוז זמן מיותר, שהרי כבר ביזבזתי מספיק,
ניגשתי אל הפקידה האחראית ושאלתי אותה לספר שירים מהשנה שנתיים
האחרונות. היא הביטה בי בצורה קצת מוזרה, חשבה מעט ואמרה לי
שלא נראה לי שיש כזה דבר, אולי משהו לילדים או ספרים של קבצי
שירים ישנים, אבל לא שירים מהזמן האחרון. ואני שכבר הייתי
מודאג מהזמן שאצטרך להשקיע בקריאת כל השירים התחלתי להיות
מודאג ממשהו אחר. לבסוף היא מצאה לי ספרים בודדים של שירים,
בתוכם היו קבצים של שירים רבים, רובם משנים עברו וחלקם הקטן
מהזמן האחרון.
לקחתי אותם לביתי וחשבתי לי מה אעשה, זה הרי לא הגיוני שזה כל
מה שכתבו פה במדינה בשנים האחרונות. איפה כל השירים, האם נדמו
כל הרוחות.
דיברתי על כך עם אדם מסוים שבא לתקן לי את הטלויזיה, הוא
השתומם למדי לשאלתי אך לבסוף גילה הבנה ואמר שיש מוסיקה טובה
ברדיו לפעמים והוא מאזין לה בנסיעותיו מבית לבית.
קיבלתי את דבריו, היה לי רדיו בבית, די מיושן. נזכרתי מייד איך
משתמשים בו והתחלתי להאזין לו.
עברו כמה ימים, שבועות, בכל זמן פנוי שהיה לי שמעתי את תכניות
הרדיו, היו גם פרסומות וראיונות אך אט אט למדתי את השעות של
השירים. כמובן ששמעתי גם את הראיונות ושאר הכתבות אך זה היה
דליל מידי בשבילי, רציתי לשמוע את הנפש במלא עצמתה.
הייתי המום. לא ידעתי מה לעשות, לא הבנתי מה קורה כאן.
כמעט כל השירים עסקו באהבה, אהבה בין גבר לאישה.
ולמען האמת אפילו בזה הם לא ממש עסקו, הם עסקו במשיכה בין גבר
לאישה ובין אישה לגבר. בין אם הזמר היה גבר או אישה. תמיד היו
שם צלילים של רצון לקשר, מילים כמו: אוהב/ת אותך, רוצה אותך,
למה הלכת, מתי נפגש, למה עזבת אותי, את/ה כל כך יפה, אני לא
מסוגל בלעדייך ועוד ועוד, כל זמר לפי כשרון ביטויו שלו ולפי
אוצר המילים שרכש.
תמיד נלווה להם גם איזו תחושת אכזבה: אהבה היא שקר, אין אהבת
אמת, ממילא זה לא יחזיק, עדיף להתפס לחלומות, רק להשאר ולחלום,
לא לחזור למציאות, ממילא זה שוב יכאב, אנשים מחפשים אהבה
ומוצאים סיבות טובות להיות לבד, ועוד.
בערך שמונים אחוז מהשירים עסקו באהבה, רובם באהבה נכזבת, אהבה
דועכת וכדומה.
מה קורה כאן, מילא תכתבו שירים על אהבה זה נושא חשוב ועמוק
מאוד, אבל זה הנושא היחיד שבראש שלכם. בזה מסתכמים חייכם? אין
לכם עוד מאווי נפש? אין לכם עוד דאגות? עוד רצונות? מה עם שאר
החיים, אהבה זה לא הכל. זה חסר פרופורציות... איפה הצרות
הפוקדות אתכם בחיים, איפה הדאגה על תאונות הדרכים, על הרוגי
המלחמות, על נשים מוכות, על רעבים ללחם, על ילדים סובלים, על
ימים קשים, על אהבה לאבא, על מחשבה שפגה, על עזרה לחבר, על
המצב המתדרדר, על התקווה לטוב, על אחוות אחים, על עזרה ברחוב,
על הדת ועל האמונה, או על ריק מתוכנה. דברו על משהו מהלב, אתם
בכלל לא מרגישים אותו, הוא מת לכם מזמן... נעצבתי.
ויותר מכך דאגתי על כך שאנשים לא מסוגלים לחיות ביחד, האהבה אף
פעם לא הדדית: כל  פעם מישהו אחד אוהב יותר, את/ה לא מגיב/ה,
ועוד. אתם רק בוכים על כך שלא אוהבים אתכם, חשבתם פעם אם אתם
אוהבים את הצד השני? לא אם אתם נמשכים... אם אתם אוהבים? חשבתם
פעם מה אתם נותנים לצד השני, תפסיקון לחשוב מה אתם מקבלים
ממנו, מה אתם נותנים לו. מי אתם?
חשבתם קצת על עצמכם? על לתקן אותכם, לשפר קצת את עצמכם, זו הרי
המתנה הכי גדולה לתת לבני/ות זוגכם/תכם. תסתכלו על עצמכם.
נשכתי את שפתי...
בתוך העשרים אחוז שנשארו אנשים שרים על אכזבה, כבר לא מאהבה,
למרות שלפעמים זה עוד קשור. הם מדברים על אכזבה מהחיים, על
יאוש, על דכאון, הרגשת חוסר אונים. רע להם. חלקם מקבלים את
המציאות כרעה וממשיכים לחיות בבוץ וחלקם רוצים מפלט אך לא
עושים דבר. לא מחפשים אותו. התאכזבתי שוב.
אני חייב להודות שהיו פה ושם כמה הצצות אל האור, כמה יצירות
שרציתי לשמור.
היו השתפכויות נפש אמיתיות, וביטויים נעלים של רגשות נכבדות.
סגרתי הכל, חשבתי לחזור שוב לחרופ.
אך לבסוף החלטתי רק לכתוב לכם מונולוג...