הוא הכניס אותי לאוטו כבולה מחבלים ומכאב. לפחות עכשיו ישבתי
על כיסא מרופד ולא על הרצפה. הקרה. הוא כבר התחיל לנסוע. אם
הייתי יכולה הייתי שואלת לאן. אבל לא יכלתי. לא יכלתי לפתוח את
הפה. אני חושבת שבשלב הזה התעלפתי או משהו. כשפתחתי את העיניים
הייתי שכובה על חול מלא אבנים, נגררת בכוח על ידו. בשקט. בשקט.
השמיים היו יפים, זרועים בכוכבים שמחייכים אליי. ניסיתי לחייך
אליהם בחזרה. הוא תפס אותי והרים אותי. השכיב אותי על מיטה.
היא הייתה  כ"כ נוחה ונעימה. נוחות מקסימלית. אבל רק לשנייה.
שנייה אחרי שאני קלטתי עד כמה נוח לי לשכב ככה, הוא קרע לי את
החולצה. בכוח. אבל זה עוד לא הפחיד אותי. החיוך על פני עוד לא
נמחק לחלוטין. הוא הוריד לי את המכנסיים והתחתונים. ואני עוד
נטולת כאב, מנסה לא לחשוב על העתיד הקרוב. הוא התחיל לגעת לי
בשדיים. ליטף אותם. ואח"כ הוריד לעצמו את התחתונים וניסה בכוח
להיכנס לתוכי. לזה כבר לא יכלתי להיות אדישה.
זה כאב. כאב מאוד. אפילו שזאת לא הפעם הראשונה , כל פעם זה
כואב מחדש. הוא דוחף ודוחף ואני נאבקת עם הכאב. נראה לי ששוב
התעלפתי. אני לא זוכרת כלום עד השלב שאני לבד, שכובה על המיטה
ערומה וידי משוחררות מהחבלים. נשארתי שם לכמה דקות כי זה מקום
ממש יפה.  עצים גבוהים, ריח של טבע, שקט של יער. הוא איש נורא
מצחיק. ממש משקיע במעשים שלו. שם מיטה באמצע יער ורק בשביל שלי
יהיה נוח. יפה מצידו לא?
אני מודה לו על זה כל יום. אחרת- לא היה לי כ"כ נוח.