השעה הייתה כבר מאוחרת, רוב האורות בבניין המשרדים היו כבר
כבויים. ג'ו שכמעט איבד את עצמו שוב בעבודה, חייך כאשר הבחין
בשעון על שולחנו: הדרך לסוף השבוע הייתה פתוחה. הוא אסף את
עצמו, כיבה את המחשב והאור והלך לכיוון המעלית. צלצולה המוכר,
כאומר "ברוך הבא וצאתך לשלום", הדהד בקומה הריקה. ג'ו נכנס
למעלית וירד את שתים עשרה הקומות, בלובי חיכה השומר ליד
שולחנו. "ערב טוב," פנה אליו ג'ו והוסיף "שיהיה לך סופשבוע
מצוין." השומר רק חייך. לקראת היציאה הוא הבחין בבחור צעיר
במעיל גדול היושב בפינת הלובי, הפנים נראו לו מוכרות. הוא ניסה
להתרכז, אך כשעלה באפו ניחוח עז של קפה הוא הבין שהוא בוהה
באדם. ג'ו מחק מראשו כל מחשבה על עיכוב סוף השבוע, ופנה לצאת
מהבניין. לפני צאתו זרק לשומר "תהנה מהקפה," ויצא מהדלת
הראשית. רק לאחר שכבר היה ברחוב ולא שמע מה קורה בפנים, ענה לו
השומר בשאלה "איזה קפה?"

ג'ו שאף מלוא ריאותיו מאוויר העיר, השתעל קלות וחייך: שלושה
ימים של שקט ומנוחה לפניו. ג'ו מלמל לעצמו, כמנסה לדחות את
העייפות שהחלה להשתלט עליו "לפני שאצא לי להפסקה לה זכיתי,
מגיעה לי כוס בירה, אחת לפחות." הטיעון נשמע לו משכנע, ובהתחשב
בעובדה שלא הועלה טיעון נגדי החליט לשים פעמיו אל  "בירה בי",
הבאר הקרוב והמוכר.
כשנכנס ראה ליד אחד השולחנות מספר חברים שלו. ג'ו עבר דרך
הבארמן, הזמין כוס בירה והמשיך אל השולחן. זמן לא רב אחר כך
צחוקם שלו ושל חבריו הדהד באולם הגדול. כוסות ריקות הוחלפו
במלאות, בקבוקים פתוחים הוחלפו בחתומים. ככל שהערב נמשך,
הזמזום בחדר נחלש: חלק מהלקוחות עזבו, עובדי המקום החלו לנקות
וחבריו של ג'ו עברו למצבי שכיבה, שינה ודידוי החוצה. ג'ו ידע
שיכל לשתות יותר מהם, הוא היה שיכור אך עדיין הצליח לחשוב
בבהירות, ולכן החליט שזה זמן טוב להתחיל בצעידה לדירתו הלא
רחוקה. הוא אסף את תיקו אשר חיכה בנחת מתחת לשולחן, אמר שלום
לחבריו וקבע אתם שידברו למחרת היום. הוא לא חשב שיזכרו, אך
להזיק זה לא יכל. בדרכו החוצה ראה בחור במעיל גדול יושב ליד
הבאר כשלידו כוס בירה מלאה עד לחציה. ג'ו שם לב שזה אותו בחור
שראה מוקדם יותר באותו הערב, ולא יכל למנוע את ההרגשה שהכיר
אותו. "אני זוכר אותך מאיפשהו," מלמל ונשמע קצת שיכור. הבחור
הפנה אליו את מבטו, חייך ולאחר עצירה של שניה חזר למשקהו. ג'ו
הניח כי הבחור חשב אותו לשיכור, ועל כן בחר לצאת מהבאר ללא
לחכות לתשובה וללכת הביתה. ריח מוזר מילא את אפו כריחם של ביצה
עם קטלי חזיר, הוא גם חשב ששמע צליל של משאית, אולי משאית זבל.
ג'ו הסתכל סביבו וראה רחוב ריק, הוא הניח שזה מוחו והאלכוהול
עושים יד על מנת לתעתע בו, ולכן גמר בדעתו להגביר את מהירות
הליכתו המתוכננת ולהגיע הביתה במהרה. על מנת לעשות זאת גם בחר
בכמה קיצורי דרך, דרך כמה סמטאות.
באחת הסמטאות, כאשר היה כבר במרחק מאות מטרים ספורות מביתו חסם
את דרכו בחור צעיר במעיל גדול. אותו הבחור. ג'ו ניסה לעקוף
אותו, אך הבחור רק סגר את המרחק ביניהם, ומנע ממנו לעבור. ג'ו
הרים מבטו מהרצפה והביט בפני הבחור. רק אז הבחין כי השפם שהיה
לבחור היה מודבק, ושיערו לא היה אלא פיאה. עכשיו הוא הבין
מאיפה זיהה את הבחור זה היה... "מהעיתון של הבוקר," אמר הבחור
כעונה למחשבתו של ג'ו ולאמירתו בבאר. חיוכו של הבחור היה רחב
מדיי, כמעט התאים לגודל הפחד שהציף את ג'ו ושנפרש על פניו. ג'ו
החל לצעוד לאחור אך מהר מאוד מעד, שכן היה עוד שיכור. תיקו
נשמט מידו ושכב בשלולית שכנה, כאילו מנסה להתחבא בתוכה. הבחור
הוציא מכיס מעילו השמאלי משהו שחור, וקרב לג'ו השוכב. כשהיו
מספיק קרובים הדבר השחור עלה לאוויר ונחת בעוצמה על ראשו של
ג'ו מספר פעמים, בעזרתו האדיבה של הבחור. כאשר ג'ו איבד את
הכרתו הוציא הבחור סכין קטנה מכיס פנימי במעילו. ג'ו באותו רגע
כבר חלם על העיתון של אותו הבוקר ומספר שורות עברו מול עיניו
העצומות: "נוהג לעקוב אחרי קורבנותיו;" "עושה זאת למען שעשוע;"
"אין קשר בין הקורבנות;" "זהירות בימי חמישי." שורה אחת שבה
להבהב מול עיניו. בכל פעם שראה אותה החסיר פעימה ורצה להתעורר
בצעקה: "נוהג לאסוף את פניי הנפגעים."

הבחור הצעיר סיים את מלאכתו, שלף שקית ניילון מכיסו הימני של
המעיל והכניס אליה בעדינות את שללו. חיוך נפרש על פניו, כאילו
זכה בפרס מיוחד. הוא הסתכל על ג'ו שותת הדם שעדיין שכב על
ריצפת הסמטא, קם והחל ללכת. לאחר כמה צעדים הסתובב לכיוון
הגופה החיה וסינן "אני אף פעם לא שוכח פרצוף." הבחור יצא
מהסמטא והחל ללכת כאשר צחוק חלש וציני מלווה אותו בדרכו.