דברים באים,
דברים הולכים.
אך כל מה שחשוב,
נשאר שם בפנים.
משפטים חכמים,
מיוצרים והוגים.
אבל למה באמת,
הדברים כך קורים.

יושב לי בחדר,
מבואס מהחיים.
יושב וחושב,
על מה הם מדברים.
למה זה קורה?
ולמה זה כך?
ולמה בסוף,
הכל נזרק לפח?

אני לא מבין,
מה הם רוצים.
איך הם יודעים,
ולמה הם שמחים?
לדעת לא קל,
ולחשוב מטרף,
ולחיות ככה סתם,
זה נורא מעייף.

יש מלחמות,
שאין להן סוף.
יש ימים,
שאין להם חוף.
יש אנשים,
ששמחים בחיים.
אך איכשהו בסוף,
הדברים מסתדרים.

אני לא מבין,
מה הם רוצים.
למה הם יודעים?
ואיך הם שמחים?
לדעת לא קל,
ולחשוב מעייף.
ולחיות ככה סתם,
זה פשוט מטרף.



פגשתי כבר איש,
שיודע הכל.
הוא אמר לי פשוט,
"תיקח אקמול".
זה לא פתרון,
וזאת לא התשובה,
ואולי זה אפילו,
לא משפט של חוכמה.

אך אותו הבחור,
הוא אדם מאומן.
פסיכולוג קליני,
מהסוג הישן.

הוא פותר בעיות,
ויוצר חדשות,
אבל יש לו תואר,
ומשקפיים גדולות.
הוא עונה לדרישות,
לכל הדעות,
להורים ומורים,
וילדות עם צמות.

יושב לי בחדר,
חושב על החיים.
פותר בעיות,
של אנשים אחרים.
"מה הטעם?"
אנשים שואלים,
"החיים זה כמו סרט,
הם בסוף נגמרים..."