אני פוסעת לאורך המסדרון בצעד מהיר. חם בחוץ ואני עטופה בעליון
שחור שגדול עלי בשלוש מידות. המכנס הרחב משנה שעברה נופל ממני
ואני אוחזת בו ומושכת אותו על מותניי. במסדרון המוצל אנשים
צוחקים צועקים ברוח עצלה. אני עוקפת פינה והסנדלים הפשוטים
לרגלי משמיעים קולות תיפוף על הפורמייקה. התיק הענק על גבי
חובר עם כוח המשיכה להפילני מטה והכתף החלה כבר לכאוב. רגלי
מכוסות סימני חבורות ישנות, כל הזמן נופלת. יש האומרים היא
ילדה ילד, אחלה גבר. אבל היא לא, לא באמת. הם מתלוצצים על
גובהה  ואומרים אבל שהיא מה זה חמודה ושיש לה אף מלא אופי.
אופי, אז ככה קוראים לזה... היא הרהרה באפה בזמן שישרה את תיקה
בשנית. ואז, באופן בלתי מודע מיששה שוב את בליטת הסחוס העקומה
בו, בליטה שרק היא נראית הייתה להבחין בה. תראי עסוקה- אז לא
יציקו לך. לא המורים, לא הטיפשים... גם לא הלוזרים. לא, אין לי
העדפות, היא שבה ומזכירה לעצמה, אני לא שופטת אנשים. ובמיוחד
לא את הלוז... ביישנים. גם את אחת, היא אומרת לעצמה,
לא את לא ואת יודעת את זה. יותר קל להיות ביישן. קדימה,
תתחבאי! נראה אם אכפת לך! לי לא אכפת. אני לא צריכה להסתיר מה
ששתינו יודעות שאין שום סיבה להסתיר.
תשתקי, לא שאלו אותך.
והיא שתקה. שקט שוב, אני נאנחת בהקלה. החום כבר ממש מתחיל
להציק לי ואני חוצה עוד פינה, מביטה קדימה, לא רואה כלום,
וכמעט מתנגשת בו. החולצה הכתומה הענקית שלו מזכירה לי מי סטה
מדרכי זה הרגע ואני מסתובבת לומר משהו. יוצא לי הי קטן ועלוב
ואני רוצה לקבור עצמי מאחורי החיוך הענקי. אבל הוא רק מחכה לי
שם בגיחוך מתוק רוצה שאספר לו משהו מעניין. ככה השיחות שלנו
בד"כ. הוא מתחיל לדבר בדיוק כשאני, ואז אני שוכחת מה רציתי
לומר. אופייני. אז אני פונה לאסף שלרב בושתי עסוק בשיחה עם
קרן. הוא מתחיל לחבב אותה, באמת, הוא אמר לי בתור חברה טובה,
בתור אחות... (הוא לא הרגיש כך קודם. אני מרגישה צביטה בלב.)
עומר נראה מופתע על שזנחתי אותו (עוד צביטה קטנה) ואסף לא
מקשיב לי, או לא מוכן להקשיב... (עכשיו הצביטות באות בלהק) קרן
מסתובבת אלי ומברכת אותי לשלום. אסף סופסוף מקשיב לי. אני
חייבת לצאת מזה, אני חושבת. איני מעזה להביט בעומר שענה לי
במקום. ואסף, יש לו מבט קר, כועס עלי. אני מנופפת לו לשלום, יש
להם עוד שעה עכשיו. לעומר לא. הוא מחייך אלי ואני מתעלמת ממנו.
אני יודעת כיצד נראים הפנים הפגועים שלו מאחורי גבי ועתה
הצביטות הפכו למכות רצח. לי כואב יותר, אין לך מושג.
בעזבי את השלושה בטני עודה מתהפכת ומותר מציקה לי שוב.
את ממש מפגרת, את יודעת את זה? הוא לגמרי דלוק עליך ואת גורמת
לו לחשוב שאת מאוהבת באסף!
את לא יודעת את זה. שתינו ראינו את הנסיכה הקטנה שמלווה אותו
הביתה.
אז למה הוא פונה אליך בכלל?
לא יודעת.
את כל הזמן עושה את זה- פוגעת בו!
תדרכי על הפצעים.
טיפשה!
תסתמי!
לא.
אז אל תסתמי. רק תהיי בשקט.
רק בגלל שכואב לנו עכשיו. ולא נשכח באשמת מי.
מותר? את שם?
...היא לא עונה. לפחות זה. אבל עכשיו אני בודדה יותר מתמיד
ובתוך העליון השחור אני רועדת למרות הכבשן הנורא שמרתיח עורי.
אני עוצרת לרגע ומורידה את העליון. אני מרגישה עירומה בגופיה
הלבנה שלגופי והמכנס נוטה להשמט מעט ולחשוף קו תחתון שחור שאני
מותחת עליו את הגופייה במרץ. כמה מהבנים לוטשים בי עיניים. זה
לא כאילו זאת הפעם הראשונה שהם רואים נקבה בבגדי קיץ.
זאת הפעם הראשונה שהם רואים אותך בבגדי קיץ.
מותר?
...
טוב, אל תעני. עדיף כך.
אני מרגישה מושפלת אך מותחת את צווארי בגאווה מזויפת. תראי
עסוקה- אז לא יציקו לך. הרוח מנחמת אותי בליטוף, חמימה, פורעת
את השיער המשוגע שלי, נותנת לו חיים. לפעמים זו רק היא ואני,
ואני לא לבד כי יש לי אותה.