[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ב. איילת
/
אל תגעו לי בבובה

יש לי בובה.
בובה זה דבר יפה. בעיקר אם היא כחולת עיניים וזהובת שיער, כמו
שלי.
יש לה שמלה אדומה והיא אומרת אימא. כשמשכיבים אותה היא עוצמת
עיניים. גם אני עוצמת עיניים כשמשכיבים אותי.

לבובה שלי יש חיוך מונה ליזה תמידי. קטן כזה. כל מי שעובר
בסביבה נכנס כי הוא מרגיש שהוא חייב לבוא ולראות את החיוך.
אנשים אומרים שחיוך כזה משרה בטחון, מרגיע ונוסך שלווה. חיוך
שאומר שהכל יהיה בסדר כי אין מצב שלא יהיה.
כשאני יוצאת איתה לרחוב כולם מסובבים ראשים. מתהפנטים. מעולם,
לשום אדם לא היתה בובה יפה כל כך. העיניים שלה עגולות ופעורות.
צלולות צלולות ומוקפות ריסים ארוכים ארוכים ומתעגלים מתעגלים.
ככה זה בובה.

אני משחקת איתה. זה הרי מה שעושים עם בובות. מכינה לה תה ועושה
מסיבה. מגישה עוגיות עם ריבה אדומה ומתבוננת בחיוך המונה ליזה
שלה.
"..הבובה שלי יפה.. שם יפה קראתי לה..."
בני קורא לי מהחלון. אני מתעלמת. ממשיכה לשחק עם הבובה שלי. לא
רוצה לשחק עם בני. אימא אומרת שבני ילד רע. הוא נמצא בחוץ
מהרגע שהוא חוזר הביתה מבית הספר ועד שיש כבר חושך. הוא גם לא
שוטף ידיים אחרי שהוא עושה פיפי ותמיד יש לו ריח כזה מוזר. אבא
אומר שבני ילד מסכן. אימא שלו דואגת שהוא יהיה למטה כי הוא
מפריע לה ואבא שלו מגיע הביתה רק פעם בכמה ימים וישן על הספה
בסלון. אבל בני קורא לי. אני מציצה מאחורי הוילון ורואה אותו
מחזיק מקל ארוך וצועק: דנה, דנהההה, דנההההההה. אני חוזרת חזרה
לחדר שלי ולבובה שלי. מתעלמת מהקריאות. גם בני מתעלם מהקריאות.
הן כבר יוצאות לו בלי שהוא בכלל שם לב. אחרי כמה דקות הוא
הולך.





אחרי ארוחת הצהריים אני יורדת למטה. על הברזלים יושב בני, עם
עוד כמה ילדים רעים. דווקא להם יש הורים. אני מרימה את האף
וממשיכה ללכת. עושה כאילו אני לא רואה אותם. מישהו שורק הפוך
כשאני עוברת. בלי להתייחס, אני והבובה הולכות לדשא הגדול. אני
מושיבה אותה יפה על הדשא והיא מחייכת. אני מתרחקת רק קצת. שותה
מהברזיה הגדולה וניגשת לארגז החול. אני כל הזמן משגיחה על
הבובה מרחוק ובודקת שהשמלה שלה לא מתרוממת מהרוח ושאף אחד לא
מעיף עליה קקי של כלבים תוך כדי ריצה.
מימין, קבוצת בנות קופצות בחבל: "...עגבניה, צומחת בגינה, בא
הילד וקטף אותה...". משמאל, תינוק יושב בנדנדה ואמו דוחפת תוך
כדי מלמול נ-אד-נד נ-אד-נד, רד עלה, עלה ורד..."

אחרי שאני ממלאה את הדלי בחול ומרטיבה אותו בדיוק במידה הרצויה
אני חוזרת לדשא. מרחוק מנפנפת לי הגר שבדיוק חזרה מהחוג. אני
רצה אליה לשמוע חוויות.

כשהגר ואני חוזרות לחלקת הדשא, אני רואה שהבובה שלי נפלה.
לא הספקתי אפילו לראות מה קרה ולמה, אבל היא מוטלת על צידה.
פניה בדלי החול, רגליה משוכלות באוויר. שוכבת שם דוממת ונבוכה
מהתנוחה שנכפתה עליה. החיוך המונה-ליזי קפוא על פניה ונראה
משורטט יותר מתמיד.
אני מושיבה אותה, מחליקה ומיישרת את השמלה האדומה, מסרקת את
התלתלים, מוחה את החול מהלחיים הוורודות שלה. העגלגלות.

פתאום מתחילה רוח חזקה לנשוב. רוח מקפיאה. הכל מחשיך מסביבי.
כאילו אמצע הלילה, כאילו זה בכלל לא שתיים וחצי בצהריים ביום
שני. זמן ללכת הביתה. ללא ספק. אני מושיטה את היד כדי להרים את
הבובה שלי. מגששת בעלטה. מחפשת שוב. לא, זה לא יכול להיות.
אני סורקת את הדשא באצבעות. עיוורת לגמרי. כלום. היא לא שם.
אני מתרחקת עוד כמה מטרים, חושבת אולי הרוח סחפה אותי ממנה. על
ארבע, אני מתקדמת ומחפשת. קוראת לה, בובה, בובתי. היא לא עונה
לי.
אחרי נצח של יאוש מוחלט אני מרימה את הראש. אלומת אור לפני
מקדמת אותי לצריף שבקצה הדשא הגדול. בצריף הזה, מחזיקה העירייה
את כלי הגינון לדשא ולכן תמיד הוא נעול. אני זוחלת אליו. הדלת
פתוחה ומתוך הצריף נשמעים קולות צחוק ונהמות.
לפתע הם נפסקים. האור בצריף מתגבר ולי לא נותר אלא לכסות את
עיני מפני הסינוור. אני משפשפת את העיניים ואז, משהו מכה בי.



כשאני מתעוררת, אני מוצאת את עצמי שוכבת בתוך הצריף. על שלד של
מיטת שדה מצחינה. בחוץ שוב אור יום והראש כואב לי. אני עוצמת
עיניים ופוקחת אותן שוב. כשהראייה מתבהרת, אני רואה את בני עם
החבורה שלו. הם מבחינים בי וניגשים אלי.
"הלו דנהההה" אומר בני ואני מריחה את הריח שלו. המוזר. המסריח.
לידו עומד אחד החברים שלו. ביד אחת הוא מחזיק בדל סיגריה מעשן
ובשניה מעדר. כל כלי הדם שלי הולמים כמאיימים להתפקע. אני לא
עונה לו ורק לוטשת מבט. משהו בין עיני צפרדע מתגלגלות לנמיה
מבוהלת שקפואה אחוזת הלם מול אורות משאית.
ואז, מבט מהיר ולא מתוכנן אל מעבר לכתפיהם מגלה לי את התמונה
הנוראה.

שם, על שולחן מאולתר שמורכב מדיקט על ארגזים שוכבת הבובה שלי.
כלומר, מה שהיה הבובה שלי.
כעת, קרחות מכסות את ראשה ובמקומות בהם נותרו תלתלים הם פרועים
דלילים ומכוסים בבוץ. עיניה הכחולות נעות בחוסר רצון. מפלבלות
נפקחות ונעצמות חליפין.

לא. אני ממלמלת.
לאאאאא.... והקול נבלע בשאון הכביש.
גוש גדול חוסם לי את הגרון. אני לא נשמעת, לא נושמת, אוטובוס
צופר אמבולנס נוסע. אורות המכוניות ספק קורצים ספק לועגים לי.
אני מנסה לקום אבל איבריי לא נשמעים לי.
מערבולת של מילים מסתחררת אצלי בראש. הפתרון הכי טוב הוא לעצום
עיניים, לא לשמוע, לא לראות, לא להיות....נ-אד-נד נ-אד-נד...
בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת... רד עלה עלה ורד...
רד..רד...רד... רדדדדדד... אבל היא כל כך קטנה הבובה שלי. כל
כך חסרת אונים. תעצור! תעצור! תעצורעצורעצורעצור! אני כל כך
צריכה אותה והיא אותי... תעזבו לי את הבובה... אל תגעו לי
בבובה אל תקמטו לה את השמלה אל תפשיטו אותה אל תחבקו אותה אל
תנשקו אותה היא שלי שלי שלי אל תגעו לי בבובה היא כל כך קטנה
הכל כל כך קטן אצלה השפתיים שלה אדומות מדם. דם שלי דם שלה אל
תגעו לי בבובה...

עיניים נעצמות נפקחות, ריסים נגזרים שמלה מתרוממת, מורדת,
נקרעת. דם בכל מקום. רק חיוך המונה ליזה נשאר. חרוט כלא מבין,
מתבייש בערוותו.
"זהו. היא גמורה" אני שומעת את הקול של בני.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
Trying is the
first step to
failure


homer simpson


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/3/02 15:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ב. איילת

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה