כשהרמתי את מבטי מהרצפה עליה שכבתי נוכחתי לדעת שהייתי מחוסרת
הכרה לא מעט זמן מכיוון שכעת התחנה היתה מוצפת בבני אדם.
צרחות, בכי ונהמות היסטריות מילאו את האוויר.
בקושי רב קמתי וניערתי מעצמי את הלכלוך. היה לי קר והמעיל
שלבשתי היה כולו קרוע ובלוי, אך החלטתי לא לתת דעתי בכך.
"אני חייבת למצוא את המזוודה שלי" מלמלתי לעצמי תוך כדי
שהתחלתי להתקדם במהירות לעבר המון האדם.
כשהגעתי לרציף המטען, אור הפרוז'קטור הלבן סינוור אותי. הצעקות
התחזקו אך נמהלו ברעש המחריש של הגנרטור.
הטירוף היה מוחלט לחלוטין. נדחפתי הצידה על ידי אישה גדולה,
ורגע לפני שכמעט פגעתי בעמוד חשמל הצלחתי לייצב את עמידתי.
אנשים דרכו על אנשים שהתגלגלו על הקרקע, מזוודות נזרקו באוויר
ונקרעו, ארגזים כבדים נחתו על אנשים ומחצו אותם. החלטתי שזה
עכשיו או לעולם לא- אני חייבת למצוא את המזוודה שלי! אני לא
יודעת אם היו אלה אנשים או ארגזים שדרכתי עליהם, אך לבסוף
מצאתי את עצמי בקצה השני של הרציף, ומפה יכולתי לראות את
המזוודה שלי. רצתי ככלבה מטורפת והסתערתי עליה, לפני שתידרס על
ידי האנשים מסביב. מעדתי עוד מספר פעמים, עד שהגעתי לקצה השני
של התחנה, רחוק מההמולה, והנחתי את המזוודה שלי.
"כולם לעלות!" נשמע הקול המוכר, הנוקשה, מהרמקולים. אנשים
מיהרו להידחס לתוך הקרונות, בני המזל זכו להפרד מאהוביהם,
ואולי אף לקחת חלק ממטענם, אחריםנדחפו בכוח, נגד רצונם.
דישדשתי עם המזוודה שלי לפינה חשוכה בקצה התחנה, הנחתי אותה
והתיישבתי עליה.
גשם החל לרדת וההיסטריה גברה, כל זכר לסדר שאי פעם היה נעלם.
אנשים רצו כאחוזי טרוף לכל עבר, מנסים להמלט רחוק ככל האפשר מן
הרציפים, אך לשווא- הם מצאו עצמם נדחפים חזרה, נשאבים לתוך
הרכבת. ואני פשוט ישבתי לי שם, חיבקתי את עצמי בתקווה נואשת
להתחמם, והבטתי על המתרחש. "הכל כל כך מגוחך" חשבתי לעצמי, "אם
הם רק היו יודעים שלא משנה עד כמה הם יתאמצו, הם תמיד יגיעו
לאותו מקום. אי אפשר להמלט מן הרכבת..."

כשנגררתי לעבר הקרונות אחזתי במזוודה בכל כוחי. חייכתי לעצמי
ונאחזתי באנשים שניכרו בדרכי, מושכת אותם אחריי, לאותו מקום
שאני הלכתי.
"זוהי מכונה משומנת היטב" חשבתי, "אדם בודד נדחף לקרונות
ואחריו נשאבים כל השאר".

זוהי הרגשה משונה. עד כמה שחשתי חסרת אונים ומדוכאת להסחף נגד
רצוני, חשתי נחמה ואף שמחה במידת מה לאור העובדה שאני הולכת עם
כולם, כמו כולם. זה היה העיקר ורק על זה חשבתי- סוף כל סוף אני
בדיוק כמו כולם.