ואני יכלתי להיות שם.. אני יכלתי להיות זו שצועקת בחרדה, בפחד,
בכאב. זו שאני שומעת עכשיו מהצד השני.

גם עלי פתאום יכל כל העולם שהכרתי להתמוטט, גם אני פתאום יכלתי
להיות מלאת דאגה, עם צלצולים באוזניים, עם שחזור של המראה שוב
ושוב במוח שלי, בהבזקים. גם אני הייתי יכולה להיות מונשמת
עכשיו במכונות, מחוסרת הכרה, בניתוח.
אולי הייתי שם במסעדה, או מחכה לאוטובוס, אולי סתם רציתי לקנות
מתנה לחברה, אולי רק נכנסתי בשביל לשאול מה השעה, אולי סתם
טיילתי עם הכלב.
הוא ירה באקדח, אך הקת לא משנה. שניהם פוגעים. מראים את הכדור
המוזהב, מונח על הרצפה. קטן כל כך. ובגדול, גדול כל כך.

שוב מראים את סדרת התמונות מההתחלה, כמו בסרט שראו הרבה פעמים,
רק שהפעם, יש הזדהות.. זה לא רחוק ממני.

ואני שוב מנסה לדמיין, כי רק כך אוכל להיות שם איתכם, להשתתף.

אולי לשחזר את האירועים שוב ושוב לכולם
לא להיות שם, להיות בבית החולים
ולטבוע בחלוקים לבנים,  
    בחלוקים לבנים, כה לבן פה..
ועם זאת
כה שחור.








17.3.02