דמעתך השקופה הייתה מלאת הסערה, שהזיזה את
היטל האור על גופך ממקומו.
חיבוקך האמיתי הביע את כל מה שהרגשת, אך
מילים לא רצו לבטא. היו עקרות הן וסתומות.
במבט אחד, כמטה קסמים, הייתי משנה הכל,
לו רק יכלתי.
במילה אחת, כאבק שריפה, הייתי מצית ומדליק את
חומת האש סביבך- אשר תחזק אותך כלפי חוץ
ותחמם אותך ולא תהיה סגורה בפני אחרים.
בקרחת היער הייתי צועק לך והיית שומעת,
שלו רק יכולתי,
הייתי מוחה לך את הדמעה השקופה המתאלצת
ומתאמצת, מתעמתת ונעצרת.
ומוחק את שבילה כדרך לאחרות לבוא.
מחבק ותומך בך לאורך כל הדרך, אוהב.
זה כל מה שיכולתי להציע.
מנחת סליחה.