"אתה רוצה להיות אביר, אבל כל הזמן מסתובב עם גמדים.". "מה אתה
אומר, שכדאי שלא אסתובב אתך יותר?" הוא הביט בי לרגע, מחייך.
"אתה רומז שאני גמד?". אני, הגובה שלי מטר ועוד שמונים ושבעה
סנטימטרים. "אני לא רומז לכלום, זה אתה אמרת שאני מסתובב עם
גמדים. אני מסתובב אתך, אז יוצא...". כשהוא עומד לידי, ראשו
מגיע לי בדיוק עד לכתפי, ומה לעשות, שאני מסתכל גם עליו
מלמעלה. אבל איך שלא מסתכלים על זה, תמיד אני יוצא הגמד בסוף.

ככה יצאתי גם עם החברה שלי. האחרונה, אני מתכוון. למעשה אפשר
לומר שעם כולן. בסוף גם היא זרקה אותי. הלכתי. מאיפה שזורקים
אותי אני הולך, בורח, כדי לא לצאת עוד יותר, נו, גמד. אבל זה
אף פעם לא עזר לי. נו, לברוח. כי איך אפשר לברוח מגמד. הוא
תמיד מוצא אותך, בסוף הוא תמיד מופיע. תמיד עם אותו חיוך דבילי
מרוח על כל הפנים.

אז החבר שלי, האביר, גם הוא הלך. למה לו להסתובב עם גמדים,
במיוחד עם גמד כמוני. גמד שאומר לו לא להסתובב עם גמדים, כלומר
איתי. אז הוא הלך. וכמו אביר אמיתי, הוא מצא, נו, נסיכה. הוא
עשה את כל מעשי האבירות, וניצח בשבילה בקרבות, עם אקדח צעצוע,
וזכה גם בתחרויות, אלו של הלונה-פארק, והביא לה את דגל
הניצחון, כלומר דובי שעולה חמישה שקלים. והיא, הנסיכה, היא
כמובן התאהבה בו מייד, אבל כיאות לנסיכה היא שיחקה אתו משחקים
של קשה להשגה. אמרתי כבר שהחבר שלי אביר אמיתי, לא? הנסיכה
התאהבה בו קשות, ועכשיו הם ביחד, גרים בארמון, כלומר אצל
ההורים שלה, ורוכבים יחד אל השקיעה, רק במכונית שכורה.

ככה שנשארתי לבד. "טוב, יש לי הרי עוד הרבה חברים. אמנם לא
אבירים, חלקם אפילו לא בני אצולה, אבל... לפחות הם אינם
גמדים!" אז הרמתי כמה שיחות מהסלולרי הגמדי מאד שלי, שאני מאד
גאה בו, במיוחד אחרי כל הזהב שהשקעתי בו, אבל ענו לי רק קולות
מכניים של מזכירות אלקטרוניות משועממות, שביקשו קצת יחס ממני,
אבל רק אחרי הצפצוף. נהניתי מאד לנתק להן בפרצוף. החברים בטח
עסוקים עכשיו, ובכלל, כבר אמצע הלילה, הם בטח עושים עכשיו
גמדים קטנים משלהם, או לפחות הם עסוקים בלחלום על זה.

כשאני לבד, אני תמיד הולך להסתובב באיזה קניון. לא כזה, שמשני
צדדיו הרים גבוהים ויפים, והוא שרוע ביניהם, כולו ירוק. כזה,
שקירותיו עשויים זכוכית, ובשעריו עומדים דמויי-אבירים בשריון
נוצץ. והם שומרים על שעריו, שלא יכנסו גמדים, או גרוע מכך,
מפלצות. אבל הם רק דמויי-אבירים. אני יודע, כי אני תמיד מצליח
להיכנס. ובפנים, תמיד יש הרבה רעש, וכל מיני יצורים, חיים
ולא-חיים, נעים ממקום למקום, לפעמים עם מטרה, אם אפשר לקרוא
לחמישים אחוז הנחה מטרה, ולפעמים סתם.
אני, אני תמיד עולה במעלית השקופה, הדומה לארון מתים עם מכסה
מזכוכית, עולה לקומה העליונה, ומשקיף מטה. ותמיד אני רואה את
אותו המראה מול עיניי - תל-נמלים ענק, כמו שראיתי בילדותי
בשדה, ובתוכו, מהומת אלוהים.