דן ועידו הלכו לתפוס גלים בים, הלכו ככה, כמעט לפנות בוקר,
לבושים בחליפות גלישה הדוקות שחשפו גופים מסוקסים ופסי שיזוף
חריפים, מצויידים בגלשן מקושקש.
הלכו לחוף הזה, מלא בכוסיות בדרך כלל, אבל שומם בשעה כל כך
מוקדמת, שקיות מתחת לעיניים כתוצאה ממחסור חמור בשעות שינה
וגלישה מוגזמת. אבל ניצוץ מלהיב בעיניים שחיפה על כל זה. ריח
של ים בשיער המטונף מהג'ל של אתמול במסיבה, חטאים נשטפים במי
המלח. הם בפנים.
גלים גדולים היו באותו הבוקר, חלקן מפוספסים וחלקם סיפקו חווית
גלישה אדירה.

דן ועידו אינם. גלשנים צפים נישאים הנה והנה. זרים מחפשים
חיפוש שווא אחר הבנים האובדים. אך הים סוער מדי, דגל שחור,
אבל. רוח חזקה ושורקת, והגלים מתרוממים לשיאים חדשים, קור
מקפיא וזדון.
דן ועידו אינם. הבנות עימן היו ליל אמש לא יודעות אפילו, גם לא
מאיפה הבנים במקור. הבריון הקטן שכמעט הלך עם עידו מכות בקיוסק
גם הוא אינו יודע. לאמהות מודאגות יוודא הדבר רק כיום לאחר
דיווח הנעדרות. ים אכזר, בבלי משים, חוטף וקוטף נפש צעירה,
סוררת מעט, שהתמסרה לחסדיו בנאמנות אין קץ, נאמנות עיוורת,
נערית וטהורה.

דן ועידו היו איתי בכיתה. ישבו שולחן מלפני, צחקו כל שיעור,
ספרו בדיחות, עשו שמייח. רבו איתי על עפרון והעבירו לי פתקים
עם 'מה נשמע' וציורים גסים. שנה הבאה, הם לא יהיו איתי שם.
שולחן ריק, יתום, יישאר מולי. ואני בכלל לא הכרתי אותם טוב-
סטייליסטים עם בטחון עצמי, חוש הומור מפותח, שמחת חיים, והמון
המון כוונות טובות.



זמן דממה.