הבטתי על המרקע, ילדים על אופניים-מוכשרים אבל יש כאלה
שנופלים,
אמרתי לה "את רואה? אלה החיים שלי","מה את אוהבת את זה?" היא
שאלה בפליאה-"לא" עניתי, "אבל זה מתאר את היטב את החיים שלי".
המרקע הפך אדום-ואני ריקה מתוכן, כמו שהגדירו אותי מיטב חבריי
ממשיכה לבהות במסך  שהציף את פניי בצבע, עניתי לתוהים ש"אני
חיה בבועה" הם ענו ש"אני חיה בסרט".
אני לא חיה בסרט אולי איזה רומן-רומנטי שכותבת אלמונית כתבה,
משהו זניח ולא רב-מכר או לפחות לא ממכר.
הבירה נשטפה לגרוני, עשן הסיגריה נשאב לתוכי, שניהם מכסים
ומטביעים ערימות של זבל שהצטבר בחיי על שנים, על הרבה כאבים,
אני לא יפה, אני לא יפה אני מכוערת, אם אלוהים היה מחליט כי כל
בני האדם יהיו יפים או מכוערים עפ"י אופי-הייתי הגיבן
מנוטרדאם, הייתי החיה ולא היפה ואולי לא הייתי כלל.
אני ריקה כמו הכוס שהנחתי על הבאר, רק קצף פרוע זולף, משתקע אט
אט בתחתית הכוס, עוד סיגריה, עוד מבט לאדום, והם אני בבועה,
בבואה...אני הדמות במראה, השתקפות של חסרונות, אלו עובדות
מושרשות בשטח, אל תתפלאו על קיצוניותי- אני מודעת, זה מה שקורה
למודעים- אין פרס גבוה רק כאבים, זיכרונות מרים והמאיסה
בשטויות שנכתבות בדף- "אתם רואים אלה החיים שלי".