כך היא מבקשת כל פעם כשאנו נפגשים. לפעמים מבקשת זאת באמירה,
לפעמים אני מבחין בזה מקולה המתוח ומגופה הנוקשה ומהאין-חיוך
בעיניה.

ואז אני, בלא מילה, ניגש אליה ומחבק. רק מחבק. עוד מחבק. מחכה
לה. ואני מרגיש את נשימותיה משתנות לקלות יותר, ואת המתח
המתפוגג מגופה ומחכה לאמירה שתראה לי שעכשיו הכל בסדר, ועכשיו
אנו יכולים להתחיל את פגישתנו.

מרגיש את ידיה עולות אל גבי ומרגיש את חיבוקה, מרגיש את פניה,
שהיו אמנם על כתפי, אבל מופנות ממני והלאה, פונות אלי. חש את
שפתיה על צווארי ושומע את לחישתה: "חזק. חבק אותי חזק" ואני
מחבק חזק. "עוד, יותר חזק" ואני מעצים את חיבוקי, עד ששומע
אותה צוחקת "אתה מפרק אותי" היא צוחקת אל צווארי.

עכשיו היא שונה. היא שוב עליזה ושמחה כהרגלה.

מרגע זה הכל חידה בעיני. אני מפשיט אותה לאיטי, בעדינות, והיא
אומרת: "מהר" ואם אפשיט מהר היא תאמר "לאט", אם אסיר את כל
בגדיה, היא תאמר "תשאיר את תחתוני עלי" ואם אשאיר אותם, היא
תשאל "אתה בשביתה?". כל פעם היא עושה לי הפתעה, כל פעם אני
צריך לנחש מה היא רוצה ואיך היא רוצה. אם אסיר את בגדי היא
תאמר "אני" וכשהיא תפרום את הכפתור הראשון היא תאמר "מהר, רוצה
שתהיה כבר ערום, רוצה לגעת". הדקות הראשונות איתה מבלבלות אותי
כל פעם מחדש. אבל אני אוהב את הבלבול הזה.

מעבר לזה היא כבר לא מבלבלת אותי, היא פתוחה וכנה ואוהבת עם כל
הלב ומקבלת את אהבתי עם כל הלב.

אני עושה איתה אהבה בפראות, והיא מחזירה לי באותה מטבע. היא
משגעת את גופי, ואני מקבל הכל בשמחה. היא מביטה בעיני ואני
מרגיש כמו צף על גלי ים מענגים, היא צועקת אל תוך פי ואני חש
את לבי המאיץ פעימותיו, היא אוחזת בגופי ואני מרגיש את גופי
נמס במקומות אחיזתה.  וכשהיא מגיעה אל שיאה אני מרגיש התרוממות
רוח אדירה, היא מעמיקה מבטה בי, אומרת לי כמה היא קרובה,
מכוונת אותי לענג אותה. לאחר מכן, כשנשימתה נרגעת, היא מתחילה
לצחוק. צוחקת את צחוקה המתגלגל ועיניה דומעות, וזרועותיה
מאמצות אותי חזק אליה.

וכשהכל חולף ואנו פונים כל אחד לדרכו, ריחה באפי ונשימתה וקולה
באוזניי, אני חש בגעגוע עצום  אל הרגע בו תאמר לי: "תן לי דקה
להתרגל אליך שוב".