הטיסות לחו"ל אף פעם לא ביטאו יותר מגעגוע. לא חיפשתי אתרי
תיירות מפוצצים בישראלים, וגם לא מזכרות טיפשיות.
בעצם, אפילו לא חיפשתי את עצמי. עוד לא הגעתי לשלב הזה.
כשמכירים מישהו בחו"ל, נגיד באנגליה, מגלים שזה סתם עוד מדינה
על האטלס. יש בה אנשים, בני אדם, שמתעסקים בבעיות הקטנות
והמטופשות שלהם. ובלי לשים לב עוברים את החיים בלי למצות
אותם.
אולי יש יותר חנויות, יותר אגמים ויותר מכוניות אדומות
ומהודרות, אבל אין גם את הביחד הזה שיש בארץ. כל אחד עסוק
בעצמו ואין מטרה משותפת. הפוליטיקה קיימת בשביל ייצוגיות,
בדיוק כמו בית המלוכה. כשאני בחו"ל כל מילה בעברית שמגיעה לי
לאוזן מעבירה מין צמרמורת בכל הגוף. כל ישראלי חצוף שנכנס
לחנות בצעקות רמות ומתחשבן על כל דבר מעורר רגשות מעורבים של
הזדהות מצד אחד ובושה מצד שני.
בלי לשים לב אני מתחילה להתווכח עם אנשים למה ישראל היא ארץ כל
כך מיוחדת.
הציונות מוחדרת לתוך המוח כמו סם, מגיל צעיר. "ארץ ישראל יפה,
ארץ ישראל פורחת", "ארץ זבת חלב ודבש", "ארצנו הקטנטונת, ארצנו
היפה" ועוד ועוד שירים שהופכים כל מלחמה וכל קרב לעוד קישוט על
עץ חג המולד שלנו.
עוד לא מצאתי מדינה מודרנית שמפתחת את כל עולם התרבות שלה
בהתבססות על הטרגדיות שלה. חוץ מצרפת, אולי.
להיות ישראלי זה לחיות ביחסי אהבה-שנאה עם המדינה שלך. להגיד
שאתה מתעב את הצבא, אבל לקלל את כל הסרבנים והעריקים.
זה ללכת בחו"ל וכל הזמן לבדוק למה אין חיילים מסביב, וזה
להדליק רדיו כל שעה, לא משנה איפה, לבדוק מה חדש.
בחו"לא אתה לא תפגוש באיזה קיוסק נידח את זאתי שישבה מאחוריך
בשעור ספרות בתיכון, או את זה שתקע אותך בשמירה בשנה הראשונה
בצבא.
בחו"ל תפגוש הרבה אנשים נהדרים, והרבה לא. אבל, אף אחד מהם לא
יצליח לקלוט מה זה להיות ישראלי וגם אף פעם לא יצליח.
כשאני טסה לחו"ל, אני מתגעגעת לארץ, ואחר כך יורדת מהמטוס ומתה
לחזור חזרה.
זו מין הרגשה כזאת, שאין לי מה לחפש במקום אחר. חייבים לחזור
הביתה בסוף.