"תודה רבה, אני מקווה שנהניתם." זה תמיד המשפט האחרון שלי. כל
השנים האלה לא הצלחתי לחשוב על מילים יותר מוצלחות לסיים בהן
את ההצגה. האורות כבים מעלי, ואני נשאר לשבת. מסומר לכסא,
והדממה בשניות הראשונות, והפחד הזה שלא עובר לי אף פעם, שהדממה
הזאת תישאר  לתמיד, כמו המוות. מחיאות הכפים שבאות אחר-כך
מפתיעות אותי בכל ערב מחדש, הרבה פעמים אני בוכה מהתרגשות כשהן
מגיעות, בחושך שלי על הבמה.
ואז הן נגמרות. מהר מדי. תמיד מהר מדי. והאנשים קמים ומתחילים
לעזוב את האולם, כבר שקועים בשיחות שלהם, באהבות שלהם, בחיים
שלהם. גם אני קם ברגעים האלה, מסתכל עליהם עוזבים את האולם,
עוזבים אותי. ואני רוצה לצעוק להם רגע, חכו. רק לפני דקה הייתי
בשבילכם משהו, ריגשתי אתכם, הצחקתי אתכם, הייתם הקהל שלי. שבו
אתי עוד רגע. ובכל ערב אני שותק, ובכל ערב הם נוטשים אותי
מחדש, לבד. מפנים לי את הגב, ומהדלתות דרכן הם יוצאים מתחילה
להיכנס לאולם הריקנות הזאת, הדמומה, המעיקה. נכנסת מהדלתות
ודרך החלונות הסגורים, עוברת דרך האנשים כאילו הם אויר, כאילו
הם לא קיימים. הריקנות הזאת, מטפטפת על הקירות, זוחלת לעברי על
השטיחים הרכים שמסתמרים למגעה. דרך צלליות אנשים מטושטשות,
שקופות, עוברת ומגיעה אלי, אל הבמה, מצמידה את הרגליים שלי אל
הרצפה.
האולם חשוך עכשיו, חושך כבד, מחוספס. אני שולח יד אחת לפנים
והיא נתקלת במגע הדוקרני, המלוכלך, של החושך. הקולות שבתוכי
לועגים לי. הם לא יבואו יותר, אתה יודע, הם אומרים לי.  מחר
בשמונה בערב תעלה על הבמה ותמצא מולך אולם ריק, מאובק. אף אחד
לא יבוא יותר.
הריקנות עוטפת אותי עכשיו, שורטת את כולי כמו שמיכה של קוצים.
אם רק הייתי מסוגל לקום עכשיו וללכת, לצאת מהאולם הזה שכל
השדים משתוללים בו ברגע שהקהל עוזב. יש תקופות שאני לא עובר את
זה בלי כדור שינה, לוקח אותו כאן על הבמה ונרדם על הכסא
שבפינה. הפסיכולוג שלי אומר שאני חייב להלחם בזה, להלחם בפחדים
שלי, אולי לדמיין לעצמי משהו נחמד, למשל להיזכר במחיאות
הכפיים. הפחדים שלי!  מהמשרד המואר והגדול שלו, על כורסת העור
היקרה שלו, הוא יודע על הרבה דרכים רגועות להלחם בפחדים של
אנשים אחרים. אבל נראה אותו פה, עומד במקומי ערב אחד בחושך
הזה, כשהריקנות הזו מצמידה אותו לרצפה, חותכת לו את הגוף
בסכינים, בזמן שהשדים מתחילים להשתולל סביבו. נראה אם גם להלחם
עם הפחדים שלו הוא ידע כל-כך טוב.
פתאום מרפרפת איזו תנועה בתוך החושך, כמו גל שעובר באולם. זה
לא שקט, מה שמסביבי, זו דממה רוחשת, מלאת חיים,  כמו דממה של
בית קברות. משענות הכיסאות נראות לי פתאום כמו מצבות. דשא עדין
ומחודד, שורשיו יונקים את מזונם מגופות מרקיבות, צומח בפינות.
הכתובות על המצבות זוהרות  באור חלש, ואני עוצם עיניים בכוח,
מנסה שלא לקרוא את שמי שכתוב עליהן, על כולן. מתחת לכל המצבות
האלה, הסדורות כמו חיילים שעומדים על המשמר, אני קבור, גופתי
המתפוררת מזינה גבעולי דשא צמאים שמוצצים אותי בתאווה, בהנאה
לא מוסתרת, וחיוך ערפדי על פניהם. פרחים נבולים פזורים פה ושם,
מנסים להסתיר את שמי שזועק אלי מכל פינה, חרוט באבנים הלבנות
האלה, בבית הקברות הפרטי שלי שבו אני נקבר בכל ערב מחדש.
הריקנות מכניסה לי אצבע ארוכה ודקה לתוך הגרון, מגרדת לי את
הלב בקצה הציפורן. הלשון משתוללת בפה, מנסה להתחמק מהמגע
המחוספס, המקומט הזה של האצבע שתקועה לי עמוק בפנים, ואני רק
מחכה למוות שיבוא סוף-סוף וייקח אותי, או לקרני השמש הראשונות
שיפרצו דרך החלונות ויבואו להציל אותי. הם לא יבואו, הקולות
האלה ממשיכים בתוכי, אתה תישאר בתוך הדממה הזו לנצח. זה הגהנום
שלך. ובכל לילה הם צודקים מחדש, ובכל לילה אני נשאר בתוך
הריקנות הזו לנצח.