פרק א'-זאת אני
"שלום לכם אני יפעת ואין לי ביטחון עצמי". אמרתי בקול הכי חזק
שיכולתי. היה קשה להודות בזה מול קבוצה של 20 אנשים שאמורים
להבין אותי, כי הם היו במקום שלי, הם היו במצב שלי. ככה לפחות
הורים שלי אמרו לי כשהם רשמו אותי לקבוצת התמיכה הזאת. קבוצת
התמיכה היא חלק מפרוייקט נוער לנוער, כאן בעיר מגורי, הרצליה.
אבל אתם בטח לא מבינים כלום, אז אני אתחיל מההתחלה. קוראים לי
יפעת, כמו שכבר אמרתי, אני בת 15 ואני לומדת בכיתה ט'. אני
נראית רגיל. לא יפה ולא מכוערת .שיער ארוך חלק ושחור שעובר את
הכתפיים, עיניים חומות שחורות, די גבוהה, די רזה. לא מלכת
היופי אבל לא הכיעור בהתגלמותו, לא מישהו שצריך לברוח ממנו. אז
מה כן הבריח אותם? הסיפור שלי מתחיל בכיתה א' אבל הוא החמיר
למצב בלתי נסבל רק עם המעבר לחטיבה. אבל עדיין לא סיפרתי לכם
מה הסיפור שלי. הסיפור שלי הוא שכולם שונאים אותי, מתרחקים
ממני ופשוט מנדים אותי מהחברה. אז הנה ההתחלה של הסיפור שלי.
אני אלרגית לרטיבות ובגן שהלכתי אליו הייתה רטיבות והייתי
מצוננת כל הזמן. כשהגעתי לכיתה א' בביה"ס שבו לא הכרתי אף אחד,
(עברנו דירה כשסיימתי את הגן), ילדים חשבו שאני מוזרה, כל הזמן
מצוננת. הילדים התחילו לצחוק עלי, לא לרצות להיות חברים שלי.
עם השנים זה החמיר והחמיר ובסוף יצא שהייתי מנותקת לגמרי
מהחברה. עד כיתה ו' כל ביה"ס ידע שאסור להתקרב ליפעת. הסיבות
שאסור היה להתקרב אלי היו מגוונות. כל אחד המציא סיבה דמיונית
סתם מהראש שלו, אבל ככל שהסיבה נשמעה יותר דמיונית ככה הילדים
האמינו לה יותר. לא יכולתי להלחם בהם אז פשוט קיבלתי את זה. מה
לעשות, התרגלתי לזה שלי כבר לא יהיו חברות אמיתיות, אולי לא
יהיו לי חברות בכלל. נקשרתי למשפחה שלי יותר. הייתי מאושרת עד
כמה שיכולתי. מה לעשות זאת אני, אם אני לא אקבל את עצמי, אחרים
בטח שלא יקבלו אותי. אבל בחטיבה זה החמיר. בתור פתיחה נכנסתי
לכיתה שבה לא קיבלתי אף אחד מהילדים שהיו איתי בכיתה הקודמת
(מה שהתברר לי בסוף בתור מזימה מתוכננת של החברות שלי).אבל
הסתכלתי על חצי הכוס המלאה. אולי הילדים האלו, שלא מכירים
אותי, אולי הם, יסכימו להיות חברים שלי. לא תארתי לעצמי
שהשמועות עלי ידועות גם בחטיבה. לא ידעתי שעד כדי כך שונאים
אותי. בהמשך השנה כשראיתי שבכיתה הזאת שונאים אותי, החלטתי
לעבור כיתה. אבל בכיתה שאליה עברתי התלמידים הציקו לי בחכמה
בלי שהמורים ירגישו. והנה אני תקועה כאן בכיתה בסוף כיתה ט',
כולם מאושרים. "שרפנו עוד 3 שנים" כולם ביחד ורק אני לבד. 9
שנים אני רק עם עצמי, לבד. ונמאס לי, אני רוצה לשנות את זה אבל
איך???
פרק ב'- כמעט חטיבה
מחר אני הולכת למכינת השילוב ואני מאוד מתרגשת. זאת תהיה
ההזדמנות הראשונה שלי לפגוש המון חברים חדשים, המון ילדים שלא
מכירים אותי ואת הסיפורים עלי. מכיוון שאני רוצה רושם ראשוני
טוב בחרתי בגדים מהממים; מכנסי קטיפה שחורות וחולצת טריקו עם
שרוולים קצרים בצבע אדום. אני יודעת שזה חגיגי מדי, אבל הרושם
הראשוני בונה את מערכת היחסים שלי עם כל אחד מהילדים למשך כל
שנותי בחטיבה הזאת. אני כל-כך מקווה שתהיה לי כיתה טובה, עם
הרבה חברות שלי משנה שעברה ומורה נחמדה. אבל אני הכי מקווה
שמחר כבר יגיע. מחר יפעת החדשה תראה להם מה זה לא להיות חברים
שלי. מחר אני אהפוך לילדה הכי מקובלת בשכבה. ואתם תראו את זה!
בבוקר המכינה קמתי בשעה 7:00 כדי להספיק לצאת מהבית בשעה 8:00.
ב 8:10 הייתי בתחנת האוטובוס הקרובה לביתי, בה התאספו הרבה
חברות שלי ועוד הרבה ילדים מהשכבה. כולם היו נרגשים ודיברו
בקבוצות קטנות על איך תהיה החטיבה. ניגשתי אל קבוצת הבנות
שלמדה איתי בשנה שעברה ביסודי כדי להגיד הי. "הי! מה שלומכן?"
"יפעת אנחנו מדברות את לא רואה?" "כן רק רציתי להגיד הי
ולהצטרף לשיחות אתכן. אתן יודעות גם אני הולכת לחטיבה השנה וגם
לי יש מה להגיד בקשר לחטיבה. אז אפשר להצטרף?" "תראי יפעת זה
די אישי ואנחנו לא רוצות שעוד מישהו ידע". הן אמרו לי ככה.
ברגע שעזבתי כל הבנות פרצו בצחוק גדול. הבנתי שהן לא בדיוק
רוצות להיות איתי, אבל זה עדיין פגע בי, זה עדיין פגע בי מאוד.
אבל אני לא וותרנית. אחרי שנים שאני סובלת את הלחשושים
והצחקוקים מאחורי הגב אני לא מוותרת בקלות. הלכתי לחבורה אחרת
של בנות ובנים שלא הכרתי, אבל ראיתי אותם כמה פעמים מסתובבים
במסדרונות ביסודי. "הי!" הצגתי את עצמי. "קוראים לי יפעת".
"שלום" הם ענו "אפשר להצטרף" "לא אי אפשר!" הייתי בטוחה שהם
מתבדחים איתי, הרי אף אחד לא יענה לי בכזאת גסות נכון? "נו אז
על מה אתם מדברים?" "יפעת" אמרה לי בחורה אחת גבוהה ממני בראש
שלבשה טייטס קצרים שחורים וחולצת בטן כתומה. "אני חושבת שאמרנו
לך שאת לא יכולה להצטרף". "סליחה", אמרתי וברחתי משם. היו שם
כל-כך הרבה אנשים אז זו לא היתה בעיה לברוח מהם ולגשת לקבוצה
אחרת, שאולי תקבל אותי בברכה. "אני לא ותרנית, אני לא ותרנית"
עכשיו כבר הייתי צריכה לשכנע את עצמי בזה. אחרי שפעמיים סילקו
אותי, לא כל-כך בעדינות, כבר לא הייתי בטוחה אם כדאי לי
להמשיך. רציתי לרוץ הביתה, לבכות, אבל לא יכולתי. לא רציתי
לעשות לעצמי בושות, לא ביום הראשון של החטיבה. הרי אני רוצה
להיות הילדה הכי מקובלת בשכבה. אם אני אהיה תינוקת אף אחד לא
יאהב אותי. אף אחד לא אוהב תינוקות! אז ניגשתי לקבוצת בנות. הן
היו 4 בנות די נחמדות, הן לא נראו כמו בנות של חטיבה וראיתי
שגם הן די מרוחקות משאר הקבוצות. זה בדיוק מה שמתאים לי עכשיו
4 חברות טובות, טובות, שלא יעזבו אותי לעולם. נהיה קבוצה כזאת,
תמיד נהיה ביחד. "הי! אני יפעת". "הי יפעת" הן חייכו אלי. זהו
חשבתי זאת תהיה חברות נהדרת. "אז אתן גם הולכות למכינת שילוב?"
"כן" "איך אתן חושבות שיהיה בחטיבה?" "נחמד". אוף, השיחה הזאת
לא מתנהלת טוב, הן כאילו מסלקות אותי. רק שהן לא רוצות להגיד
לי את זה. "יפעת", אחת מהבנות,בשם שירן אמרה לי. "אנחנו די
צריכות לדבר לבד". "טוב אז אני אקשיב לכן." "לא. זה די סודי".
"אה, טוב היה נחמד להכיר אתכן". ברגע שסיימנו את השיחה הגיעו
שלושה אוטובוסים. כולם נדחפו לפתחים מנסים להגיע ראשונים.
כשעליתי סוף סוף לאוטובוס כל הספסלים היו תפוסים. אבל לא
תפוסים לגמרי, רוב הספסלים נתפסו ע"י תיקים או מקומות שמורים.
חשבתי שאולי אני אזהה מישהו ששמר לי מקום, אבל לא זיהיתי אף
אחד כזה. האוטובוס היה רועש וכל מי ששמרו לו מקום כבר ישב
במקומו. עברתי ספסל ספסל ושאלתי "אפשר לשבת כאן?" בכל מקום
התקבלה תשובה שלילית. לא רציתי להתחיל לריב עם אנשים. הרי אני
רוצה להיות הכי מקובלת, לא הכי שנואה, אז עמדתי.
סוף סוף הגענו לביה"ס. "הגב שלי כואב לגמרי" חשבתי לעצמי. אבל
לא אמרתי כלום לאף אחד. לא רציתי להיות המצוברחת היחידה. כולם
שם התחבקו והחליפו בהתרגשות חוויות מהחופש הגדול. מי שנסע
לחו"ל חילק את המתנות הקטנות שלו. לא ידעתי לאן ללכת. הרבה
ילדים הסתכלו עלי, הייתי היחידה שלא עמדה עם מישהו הייתי לבד.
כשראיתי שאין לי לאן ללכת החלטתי ללכת לרשימת הכיתות ולראות
לאיזו כיתה שובצתי. חיפשתי את עצמי בכל הרשימות עד שבסוף מצאתי
את עצמי בכיתה ז.2. הי, רגע, חשבתי, אני לא מכירה אף אחד בכיתה
הזאת. הרי המורה הבטיחה שכל אחד יקבל לפחות מישהו אחד מהרשימה.
החלטתי ללכת מיד לרכזת השכבה. אבל איפה אני אמצא אותה? לאחר
חיפוש ארוך וממושך הגעתי לחדרה של הרכזת. "שלום" אמרתי, "אני
יפעת". "כן יפעת", אמרה הרכזת בקול קשוח. "אה שיבצו אותי בכיתה
שאין בה אף אחד שבחרתי". "כן". "ואני רוצה לעבור כיתה. אם זה
אפשרי, כמובן." "בלתי אפשרי עכשיו, רק אחרי סוכות. תגשי לדבר
עם היועצת שהיא תרשום לאיזה כיתה את רוצה לעבור. אבל תעשי את
זה בהפסקה כי עוד דקה מתחיל השיעור שלכם". "תודה" אמרתי
מאוכזבת. מיהרתי לכיתה שלי. את השיעור הראשון בביה"ס ממש לא בא
לי להפסיד. אבל כמובן שכולם כבר תפסו מקומות ישיבה עד שהגעתי,
אני לא הספקתי להתחבר עם אף אחד. אז נאלצתי לתפוס שולחן ליד
המורה, לבד.
גם בהפסקה לא היה לי נחמד במיוחד. הרי לא הכרתי אף אחד. רוב
הילדים עוד הסתובבו עם החברים שלהם מיסודי. אבל החברות שלי
מיסודי כבר אמרו לי שהן לא רוצות אותי. אז מה אני אעשה? דבר
ראשון הלכתי לבניין השני כדי לקנות לי סנדוויץ'. אז הלכתי לחדר
היועצת דיברתי איתה, הסברתי לה למה אני רוצה לעבור. היא רשמה
אותי. לפחות מזה נפטרתי, חשבתי לעצמי. בהפסקה ניגשתי לכיתה.
ראיתי שהבנות מתחילות להתחבר אחת עם השנייה.
אז החלטתי להצטרף, אולי בכל זאת עדיף שאני אשאר בכיתה הזאת.
כאן אף אחד לא מכיר אותי. אף אחד לא יודע את הסיפורים
הדמיוניים ביותר בעולם שהמציאו עלי. הרי "החברות" שלי כבר דחו
אותי אז מה יש לי להפסיד? "הי מה שלומכן?" "בסדר". ענו לי
כולן. "הי למה אתן כאלה עצובות?" "אנחנו לא עצובות רק עיפות".
"אז בואו נעשה משהו לא מעייף". "יפעת", אמרה לי אחת מ 4 הבנות
שבהן נתקלתי הבוקר. "אנחנו רוצות להכיר אחת את השנייה ולא שום
דבר חוץ מזה אז בבקשה תניחי לנו"
"בסדר תרגעי" עניתי לה. הלכתי לשבת במקום שלי וכעבור כמה שניות
הצלצול הגיע. יופי חשבתי לעצמי גם בהפסקה לא הצלחתי להתקרב לאף
אחד, באמת בראבו לי. אבל התנחמתי בזה שעוד שני שעורים תיגמר
מכינת השילוב ואני אוכל לחזור באוטו של אמא שלי הביתה, למשפחה
שלי.
שני השעורים עברו לי מאוד בקלות. אחרי השעורים רצתי ליציאה.
כל-כך רציתי להגיע הביתה. לא יכולתי לסבול עוד רגע אחד של
דחייה. וזה בדיוק מה שהרגשתי באותו רגע.
פרק ג'- תתייחסו אלי
היום הוא היום השישי ללימודים. בינתיים החטיבה לא כל-כך קשה,
אבל אני מרגישה כאילו שאני אוויר. אף אחד לא מתייחס אלי. יש
כאן כל-כך הרבה תלמידים ולכל אחד יש את קבוצת החברים מהיסודי,
ועוד קבוצה של חברים, שהם מהכיתה החדשה. איתם הוא בינתיים מנסה
ליצור קשרי ידידות. אבל לכל אחד יש עם מי להסתובב בהפסקות, עם
מי לשבת על הדשא ולאכול, למי לרוץ שמשהו נורא מרגש קורה
ובעיקר, עם מי להיות כל הזמן. לכל אחד יש את החבר הכי טוב שלו,
שהוא רק שלו וכל הזמן הם נמצאים ביחד. לא משנה מה קורה. אבל לי
אין עם מי להסתובב ועם מי להיות אני די בודדה כאן. אל תחשבו
שלא ניסיתי ליצור קשרים. ניסיתי ועוד איך, אבל מכל השכבה הזאת,
של קרוב ל- 200 תלמידים אף אחד לא מוכן להיות איתי. לא בנים,
לא בנות, לא מקובלים ולא לא מקובלים, אף אחד וזה נורא בודד. כל
אחד מנסה למצוא תירוצים להתרחק ממני. אנשים מתחילים להמציא עלי
סיפורים כמו ביסודי. אני חשבתי שכשאני עוזבת את היסודי אני
עוזבת גם את כל הבעיות החברתיות שלי. אבל העניין פה החמיר. כבר
לא יורדים עלי, טוב יש עוד כמה שיורדים עלי ומדברים עלי מאחורי
הגב. אבל הרוב פשוט אומרים לי "לכי" או מתעלמים ממני. אני לא
יודעת מה לחשוב אולי יחס גרוע עדיף על אי יחס. אני ממש צריכה
מישהו שיעזור לי, כי כל אחד צריך חברים. במיוחד בגיל הזה צריך
מישהו בגילך שתופס את הראש שלך. במיוחד אני חושבת שצריך חברים
כדי להשאר יציב על דרך הישר, כדי לא ליפול, כדי ששום דבר רע,
ממש רע, לא יקרה לך. כי הם עוזרים לך. והורים זה בכלל משהו
אחר. הורים תופסים הכל מגובה העיניים שלהם. הם לא יכולים להבין
איך אני מרגישה. לכן הם לא יכולים לעזור לי. כשאני קצת נופלת,
או כשאני רוצה לעשות משהו שיכול די להזיק לי, או להזיק לעתיד
שלי. אבל איפה אני אמצא אנשים שרוצים להיות איתי? הרי כבר
ניסיתי הכל. וכלום לא עזר!!!
"הי יפעת'י, רוצה לעבור דרך הקיר". קראו כמה בנים שחושבים את
עצמם לפחות למלכי העולם, כי הם מקובלים. רק בגלל זה הם חושבים
שיש להם את הזכות לרדת על אנשים פחות מושלמים מהם. או ככה
לפחות הם חושבים. הם בטוחים שהם מושלמים ושעליהם אי אפשר לרדת.
רק שתבינו, אותם בנים חושבים שאני רוח רפאים. זה מה שהשמועה
האחרונה עלי אומרת. רוח רפאים, זה מגוחך. מי יאמין לזה? נכון
זה בדיוק מה שאתם חושבים. טוב גם אני חשבתי ככה עד
שראיתי שאף אחד לא מתקשה להאמין לעניין. אבל הילדים האלו ממש
מקוריים.
פרק ד'- חברות אמיתיות
"הי, תוש תוש, בא לך לצאת איתנו היום בערב?" זאת הייתה אחת
הבנות שלמדה איתי ביסודי. באמת שלא הבנתי מה היא רוצה ממני,
אבל היא נראתה די רצינית והיא לא צחקה עלי. "נו את מתכוונת
לענות?" "אה לאן אתן יוצאות?" "לאיזשהו דיסקוטק". "נו אז את
באה או לא?" אמרה ילדה שנייה. גם אותה הכרתי מהיסודי "אה אני
צריכה לשאול את הורים שלי". "נו איזה תינוקת. מה ההורים שלך
קובעים לך את החיים?" "לא אבל אני אולי צריכה לעשות ביביסיטר
לאחים שלי". שיקרתי. סוף סוף יש לי חברות. לא רציתי להרוס את
זה. מכיוון שהן החברות היחידות שיש לי. "נו אבל תוש-תוש ,
אנחנו צריכות לדעת". בדיוק או שכן או שלא!" "אמרתי לכן אני
צריכה לשאול את הורים שלי". "תקשיבי יפעת, או שאת מודיעה לנו
עכשיו שכן או שאת לא באה איתנו." טוב תבואו איתי לטלפון
הציבורי ואני אצלצל להורים שלי." "תלכי אנחנו מחכות." "לא,
שמישהי מכן תבוא איתי." "נו מה הבעיה שלך? תלכי לבד." "טוב אבל
אל תצפו שהורים שלי יסכימו." "אה, אם זה תלוי בזה אז אני אבוא
איתך." "כן לכי איתה" אמרה הילדה השניה. "אנחנו נורא רוצים
שתוש-תוש תצא איתנו." היא אמרה וחייכה. ואז אני ועדי הלכנו
לטלפונים. אותן בנות נורא רצו שאני אבוא איתן. לא יכולתי לאכזב
אותן. זה הרי גם ההזדמנות שלי להשתלב סוף סוף.
"נו אמא, זאת ההזדמנות שלי לחברות. אני לא מאמינה שאת הורסת לי
את זה." "את לא יוצאת לשום דיסקוטק!" "אבל כולם יהיו שם!" "אם
הן רוצות לכו לסרט, כאן בהרצליה. את רק בכיתה ז', את לא יוצאת
לדיסקוטקים!" "אבל זה דיסקוטק לכיתות ז-ט. מה הבעיה?" "את לא
הולכת ודי!" "אני אלך לשם אם תסכימי לי ואם לא. את לא יכולה
לכלוא אותי בבית." "אנחנו נלך ברגל אם אתם לא תתנו לי לצאת. אז
אם ייקרה לי משהו זה יהיה על המצפון שלכם!" זה מה שאמרתי
וטרקתי את דלת חדרי. ידעתי שהם לא יכולים לנעול אותי בבית. אבל
לא הייתי רגילה לעשות דברים בלי רשותם.
בשעה 9 בערב הייתי מוכנה לצאת. הודעתי לחברות שלי שאני יוצאת.
לא אמרתי להן שהורים שלי לא יחזירו ולא ייקחו. אני אחזור איתן,
איך שהן יחזרו. באותו יום יצאתי לעיר וקניתי לי בגדים של
דיסקוטקים. חצאית ורודה קצרה, חולצת בטן תכלת ומגפי ברך תכלת.
קניתי מסקרה לשער ורודה שאיתה אני עשיתי שני פסים ורודים
שיוצאים מהקוקו הגבוה שלי. ולכה בכחול זוהר. את האיפור הלכתי
לקחת מחברתי עדי, שהשאילה לי צללית תכלת עם נצנצים כחולים,
מסקרה נצנצים ורודה ואודם כמובן עם נצנצים ורדרד. בבית מצאתי
כמה כוכבים קטנים של פורים בצבע תכלת וגם אותם הדבקתי על
הפנים. ועכשיו אני נראית ממש כמו ילדה גדולה. אני גבוהה מאוד
בעזרת מגפי הברך התכלת שלי שהעקבים שלהם הם 10 ס"מ מה שמוביל
אותי לגובה 1.70 . והאיפור מבגר אותי מאוד. אני כבר בחטיבה
והורים שלי חייבים להבין את זה ולתת לי להתאפר ולהתלבש כמו
ילדה בחטיבה. לא?
"את לא יוצאת מהבית ככה". צעק אבי. "את לא יוצאת מהבית בכלל".
הודיעה אימי. "תראו כמה שאני כן". פתחתי את הדלת ויצאתי. חשבתי
שהם יירדפו אחרי עד למטה אבל הם לא עשו את זה. חשבתי בניצחון
כנראה הם ויתרו, הם הבינו שמותר לי לעשות דברים בדרך שבה עושים
אותם בחטיבה. קבעתי עם החברות ב9- ורבע ליד הבית שלי אבל הן
עוד לא כאן. טוב אני אלך לטלפון ציבורי לצלצל לאחת מהן. הנה
הטלפון ממש כאן, אני יכולה להסתכל על הבית כדי שאני לא אפספס
אותן ולחייג באותו זמן לעדי. אבל איפה הארנק שלי? אוי לא! התיק
שלי לא כאן. אין לי מפתח, ארנק, כסף, כלום. טוב כשחברות שלי
יבואו אני אעלה. כשהן יהיו כאן להורים שלי כבר לא יהיה נעים
להגיד לי לא.
"הי לכולן!" "הי יפעת!" "אכפת לכן לחכות לי רגע אני עולה להביא
את הארנק שלי." "אל תשכחי לקרוא להורים שלך שיסיעו אותנו" "אה
הם לא מסיעים בסוף. הם בכלל לא הרשו לי לצאת אבל רבתי איתם והם
הרי לא יכולים לכלוא אותי בבית אז הם וויתרו." "טוב תעלי."
"טוב עוד שנייה אני יורדת". נכנסתי הביתה הדלת הייתה פתוחה. עד
כה לא הייתי צריכה להתעמת עם הורים שלי. אבל זה לא הצליח לאורך
זמן. הורים שלי ישבו בסלון כשנכנסתי. הם כבר לא ניסו לעצור
אותי הם ידעו שזה לא ילך להם. נכנסתי לחדר לקחתי את התיק שלי
ויצאתי. אני מקווה שזה לא לקח לי יותר מדי זמן, בטח קר להן
בחוץ. הייתי צריכה להזמין אותן לחדר מדרגות לפחות. "הי! אני
מקווה שלא חיכיתן יותר מדי זמן." קראתי. אין תשובה. מעניין,
חשבתי לעצמי. אני מקווה שלא קרה להן משהו. טוב מה כבר יכול
לקרות להן. הן בטח עושות לי את זה בכוונה. חיפשתי אותן בכל
הסביבה אבל הן לא היו שם. מחשבה התחילה להתגנב למוחי, לא רציתי
לחשוב אותה, אבל הייתי חייבת. אולי הן הלכו כשנודע להן שהורים
שלי לא יסיעו או יחזירו. אולי הן הזמינו אותי ליציאה הזאת רק
כדי שאני אסיע אותן. כן זה בטוחה מה שקרה. בשביל זה רבתי עם
הורי? בשביל זה קניתי בגדים שבחיים לא אצא אתם מהבית? מה שהכי
פגע בי זה שהן פשוט רצו לנצל אותי ואני ברוב תמימותי לא קלטתי
את כוונתן. חשבתי שהן חברות שלי, באמת!
פרק ה'- לעבור כיתה- לעבור חברה
עכשיו תחילת כיתה ח, אבל אני לא נכנסת דרך הדלת הירקרקה שכתוב
עליה ח.2. אני חולפת עלייה ומגיעה לדלת עלייה כתוב ח.5. אני
מפוחדת, נרגשת, ומצפה לטוב. אני פותחת את הדלת היום זה היום
הראשון שלי בכיתה הזאת כאן יש לי הרבה חברות מיסודי, (עד כמה
שאני יכולה לקרוא להן חברות), זה יותר טוב ממה שהיה לי בכיתה
הקודמת. שם בכלל לא התייחסו אלי. ישר כשנכנסתי הציגה אותי
המחנכת בפני כל הכיתה. "ילדים זאת יפעת. יפעת עוברת אלינו
מכיתה ח.2. אני מבקשת שתתייחסו אלי יפה ותעזרו לה להשתלב בחברה
ובלימודים." "איפה לשבת?" שאלתי. "איפה שאת רוצה". "הי, שירן
אפשר לשבת לידך" "לא, אורי יושב כאן" "טוב, אמרה המחנכת כדי
לקצר את התהליך" "מי רוצה שיפעת תשב לידו?" ציפיתי שכל החברות
שלי ירימו את הידיים שלהן הרי היא אמרה מי רוצה לא מי יכול אבל
אף יד לא הורמה האם זה היה צעד נכון לעבור לכיתה הזאת הרי כאן
לא אוהבים אותי יותר מבכיתה שעברה "טוב אני חושבת שתשבי לבד
יפעת, ככה גם תוכלי להתרכז יותר בלימודים". ממש להתרכז
בלימודים כשכולם שונאים אותי,
איך אפשר לחיות ככה? איך הגעתי למצב כזה? פתאום אני שומעת
מישהי קוראת בשמי מי זאת יכולה להיות? מי תרצה בכלל לקרוא בשם
שלי הרי זה כבר ידוע בכל השיכבה שאני רוח רפאים ושאסור להתקרב
אלי. הסתובבתי אחורה לראות מי קראה לי ולא תאמינו מי זאת
הייתה. זאת הייתה ורד הילדה הכי, הכי, הכי מקובלת בשיכבה.
התקדמתי אליה קרוב קרוב כדי שכולם יראו אותנו יחד, ושאלתי
אותה" הי ורד למה קראת לי מה את רוצה" ואז היא התחילה לצחוק
עלי עם כל חברותיה ולרדת עלי כל ירידה אפשרית עלי אדמות. ברחתי
משם בריצה וירדתי בבכי אל השרותים כדי שלא יראו אותי בוכה
וירדו עלי עוד יותר. שטפתי את הפנים אבל זה לא עזר לי, מה
שהרגשתי בפנים היה הרבה יותר גרוע מאשר מה ששטיפת פנים יכולה
לעזור. יצאתי החוצה ופתאום ראיתי אסיפת ילדים מחוץ לשירותים,
כמעט כל הילדים שבשכבה עמדו בחוץ והתחילו לצחוק עלי. אז ראיתי
כמה בנות מהכיתה שלי שקראו לי לבוא אליהם. לא רציתי לבוא אליהן
כי פחדתי שהם יעשו לי את אותו הדבר שורד וחברותיה עשו לי, אבל
בלית ברירה באתי אליהן ושאלתי אותן מה הן רוצות ממני.
הן התחילו לדבר ומפה לשם הם החליטו שהן רוצות להזמין אותי
למסיבה שהן מארגנות לכבוד בואי לכיתתם החדשה. פתאום כל דמעותי
ירדו והתחלתי לחייך בפעם הראשונה מאז בואי לחטיבה. סוף סוף.
מארגנים משהו לכבודי ואוו איזה כבוד נפל בחלקי.
נגמר השיעור האחרון והגיע הזמן לחזור הביתה, "ניתן לך את
הפרטים בקשר למסיבה מחר בבוקר" "בסדר" עניתי "אז באי"
הגיע יום שישי ואני התלבשתי חגיגי לקראת המסיבה שלי. חברותי
כבר נתנו לי את הכתובת המדויקת, ואני כבר נתתי הוראות מדוייקות
לאבא שלי איך להגיע לשם. "אבא! כבר שמונה בערב" צעקתי "למה
לוקח לך כל כך הרבה זמן להתארגן קח אותי למסיבה ואז תחזור
הביתה להתארגן". הגענו לכתובת המדויקת שחברותי נתנו לי. ירדתי
מהאוטו ונופפתי לאבי לשלום, אבל אבי לא עזב, הוא לא הרשה לי
לעזוב את האוטו בלי שהוא ילווה אותי ויראה לאיזה בית אני
נכנסת. התחלתי להתווכח איתו ולנסות להסביר לו שזה לא מקובל
בכיתה ח' שהורים מלווים את ילדיהם למסיבות והוא התחיל להבין
ולבסוף נתן לי נשיקה ונסע במהירות הביתה כדי להתארגן ליציאה עם
אימי. נופפתי לו לשלום והתחלתי ללכת במהירות אל מקום המסיבה.
היה חשוך והיה קשה למצוא את המקום במהירות. המשכתי ללכת בשביל
שאמור להוביל אל הבית, אך ככל שהתקדמתי הרגשתי יותר כאילו אני
נכנסת לשביל נטוש ללא בניינים, שרק עשבים נבולים נמצאים בתוכו.
הבנתי שעבדו עלי התחלתי לחזור לעבר הכביש הראשי כדי לחפש טלפון
ציבורי שבו אוכל לטלפן להורי שיבואו לקחתי. כאשר הגעתי לכביש
הראשי גיליתי שני דברים: הראשון היה שזה לא אותו כביש בו ירדתי
ממכוניתי, והדבר השני היה שגיליתי שלט שאומר ל"אזור התעשייה"
והחץ הצביע על המקום ממנו באתי. אני אבודה זה אזור התעשייה?
הם עד כדי כך שונאים אותי? אין לי מאיפה לטלפן להורים שלי. איך
אני אגיע הבייתה אני לא מכירה את האזור הזה מה אני אעשה? האם
הם באמת כל-כך שונאים אותי? מה הם רוצים שירצחו אותי? שיאנסו
אותי? מה? בעצם אם הם כל-כך רוצים שאני אמות אולי אני פשוט
אתאבד במצב שאני עכשיו בו זה גם ככה לא ישנה הרבה לאף אחד וזה
יהיה לי מאוד קל לעשות את זה הרי יש כאן כל מיני מקומות ממש
מסוכנים אני בטוח יכולה להיתקל במישהו שיהרוג אותי.
השאלה אם זה באמת מה שאני רוצה . . .
פרק ו'- מסיבת פיג'מות
לא תאמינו מה עומד לקרות בדיוק בעוד 6 שעות. אני אפילו לא אתן
לכם לנסות לנחש אני פשוט אגיד את זה, יש לי יומולדת ואני עושה
מסיבת פיג'מות לכל השיכבה. טוב לא כל השכבה, כל המקובלים
בשיכבה. אני חושבת שאם אני אבלה איתם לילה שלם בדיבורים על הא
ועל דא אני אוכל לפתח איתם מערכת יחסים ולהיכנס לחברה שלהם.
לכן אני כל-כך מתרגשת, אם אני אגיד או אעשה משהו לא נכון במשך
הערב הזה אני אהרוס לעצמי את הסיכוי היחיד להתקבל לחבורה
הזאת. אני לא רוצה להרוס אותו. לכן סילקתי את הורים שלי ואת
אחי מהבית. זה היה קשה אבל אני בטוחה שזה שווה. הרי אנחנו לא
נוכל להיפתח עד הסוף כשההורים יהיו כאן, מחשש שהם ישמעו משהו
ואז זה כבר לא יהיה כיף. את האחים סילקתי סתם כי אני לא רוצה
שיעבור עליהם לילה של נדודי שינה. אז עכשיו אני לבד בבית ואני
מארגנת כאן. הפכתי את הבית שלי למקום ריק לחלוטין. את כל
הרהיטים בכל החדרים הזזתי הצידה ואת הסלון פיניתי מהכורסאות
והשולחן וכו'. החדרים הם בעיקר אם מישהו ירצה לדבר עם מישהו
לבד או זוגות שרוצים להיות יחד לבד. "אנשים צריכים פרטיות!"
ובסלון נפרוש את כל שקי השינה ונשב ונדבר במעגל גדול. כל אחד
יספר דברים אישיים וכולם יגיבו וייתנו עצה. יהיה נורא כיף וככה
נהפוך לחברים טובים. ואני אהפוך לילדה הכי מקובלת בשיכבה. הרי
זה החלום שלי לא?
עכשיו החבר'ה הגיעו ומתחילה להתפתח כאן מסיבה עשר. ריקודים,
שירים, זה שפיניתי את החדרים זה ממש טוב כי הרבה אנשים ננעלו
בחדרים האלו ומי יודע אולי עד סוף הערב גם לי יהיה חבר ואני
אוכל לדבר איתו מאחורי דלת נעולה. ואולי יהיו לי הרבה חברות
טובות שלא ירדו עלי לעולם ותמיד יהיו לצידי, לא משנה מה. הדבר
היחיד שמדאיג אותי הוא שהמסיבה מתחילה להתפצל. בחדר שלי יושבים
ילדים ומדברים ובסלון אני ועוד ילדים רואים סרט. אופס, שמעתי
קול ניפוץ מכיוון החדר שלי. אני הולכת לבדוק מה העניין. "הי
תוש-תוש." "מה קרה? שמעתי קול של ניפוץ." "שום דבר רציני רק
נשברה המנורה!" זה נקרא לא רציני, חשבתי לעצמי, אז מה כן
רציני? אם מישהו ייפול מהחלון? אבל כמובן שלא אמרתי לילדים את
זה. רציתי שהם יחשבו שאני בדיוק כמוהם קלילת דעת. אז אמרתי:
"באמת זה לא נורא זה לא משהו רציני." "אז על מה אתם מדברים?"
סתם על שום דבר מיוחד." "טוב אז אם לא אכפת לכם אני אלך לשאר
האורחים בסלון ואסיים לצפות בסרט יחד איתם." "כן זה בסדר, לכי,
אנחנו נסתדר כאן." אז הלכתי וסגרתי אחרי את הדלת, כי הם התחילו
לעשות רעש ולא רציתי שהם יפריעו לאורחים שניסו לצפות בסרט
בשקט.
"אז חבר'ה רוצים לעבור לשאר הילדים שבחדר שלי?" "כן! בואו נלך
לראות מה קורה שם." "הי חבר'ה". "הי יפעת זה נכון שרצית
להתאבד?" "איך אתה יודע?" "יומנים לא יודעים לשמור סודות, את
מה שכתוב אי אפשר להכחיש . לא לימדו אותך את זה?" "כן אבל
באיזה רשות אתם קוראים ביומן שלי? מי הסכים לכם? אתם יודעים
שכתובים שם דברים אישיים?" "כן! קראנו הכל ועכשיו יהיה לנו
מלאי ירידות יותר גדול עלייך. אבל למה רצית להתאבד? מה אנחנו
באמת שווים את זה?" "אתה ניסית פעם לחיות בעולם שכולם שונאים
אותך, יורדים עלייך ומתעלמים ממך, חוץ מהמשפחה שלך?" "את האמת
לא". "אז אתה לעולם לא תבין עד כמה זה נורא." "אולי לא, אבל
באמת שאנחנו לא שווים את זה. אנחנו עושים את עצמנו כאילו יש
לנו המון כוח וביטחון עצמי, כאילו אנחנו מושלמים ואנחנו יורדים
על כל העולם. אני לא חושב שאני מושלם אני חושב שמה שעושה אותי
בן אדם רע זה שאני נכנע למה שחברים שלי רוצים לעשות, אבל אין
לי ברירה כדי להישאר חבר שלהם, כדי להישאר מקובל זה מה שאני
צריך לעשות. אני יודע שאנחנו נוהגים כלפייך בחוסר כבוד נורא
אבל לי אין מילה בעניין הזה חברים שלי מחליטים ואני חלש מדי
כדי להגיד לא, אני באמת מצטער שאני עושה את זה, אבל זה מה שאני
חייב לעשות. לחץ חברתי כמו שאומרים. אז אני באמת מצטער על כל
הפעמים בהן פגעתי בך ועל כל הפעמים בהן אני עוד אפגע בך.
תיזכרי שאנחנו כל כך חסרי ביטחון שאנחנו מנסים להראות כאילו
אנחנו מושלמים, אבל אנחנו לא ואנחנו יודעים את זה.
המסיבה הזאת היא סיוט! אני רק מחכה שהיא תיגמר. כולם יורדים
עלי על כל דבר שהיה כתוב ביומן שלי ולא חסר על מה לרדת. אני לא
מבינה איך הם יכלו להרוס ככה את החדר שלי. המנורה שבורה, הדלת
יצאה מהמקום ומי יודע מה עוד הם עוללו לבית שלי בכלל ולחדר שלי
בפרט. אני רק מחכה שהם יעזבו. עכשיו אני בטוחה שהם שונאים
אותי.
השעה 6 בבוקר וסוף סוף הם הלכו לא האמנתי שהרגע הזה שהם יעזבו
את הבית שלי יגיע. הם הרסו את הסלון, שברו שני חלונות, הוציאו
את הדלת של החדר שלי מהמקום, שברו את המנורת תיקרה שלי, פתחו
לי את הארון והמגירות, חיטטו בדברים שלי, שפכו את אוסף החול
הצבעוני שלי ושברו את כל עבודות האומנות שלי. אני לא מפסיקה
לחשוב על מה ששי אמר לי. על זה שהוא נכנע להם שהוא לא באמת
רוצה לרדת על אחרים, על אנשים שיותר חלשים ממנו, שהוא לא נהנה
מזה. לפי המונח שלו זה לחץ חברתי שהוא לא מסוגל לעמוד בו.
ובמיוחד זה שהמקובלים לא באמת חושבים שהם מושלמים. אני לא
יודעת מה אני אעשה. זה לא משנה כמה שי מצטער, אם מישהו לא ישנה
את המצב בקרוב אני אשקול ברצינות להתאבד.
פרק ז'- מחשבות
אני חושבת שהזמן האמיתי הגיע עכשיו. כבר אין לי ברירה אני
חייבת להתאבד. רוב הימים אני יושבת בבית לבד בחדר אני כבר לא
בוכה על זה שיורדים עלי, על זה שמתעלמים ממני, על זה שמרביצים
לי כבר נגמרו לי הדמעות. אני פשוט יושבת ליד החלון שלי שאינו
מסורג מכיוון שאנחנו גרים בקומה חמישית ומסתכלת על הכביש, על
המכוניות שעוברות מהר ועל הגובה ופוחדת לקפוץ, פוחדת שאולי אני
לא עושה את הצעד הנכון, אבל הרי החיים שלי כבר לא שווים, הרי
אני לא הולכת לחוגים או מדברת בטלפון או נהנית אני עסוקה כל
הזמן בלרחם על עצמי ולחשוב עד כמה החיים שלי נוראיים. אני
יודעת שזה לא טוב, שאני צריכה לצאת מהמחשבות האלו, לצאת מהדלת
של החדר ולבלות קצת. אולי לשנות את האופי שלי. אני בטוחה שאני
יכולה לעבוד על זה ובסוף אני אהיה כמו כולם. כמה קשה זה כבר
יכול להיות; לעשות מה שמכתיבים לך, לבחור את החיים שלך ע"פ
המודה הזמנית. אתה לא צריך לעשות כלום, לא לחשוב, לא להתאמץ.
להסתכל ולעשות, כל כך פשוט, ועם זאת כל כך עצוב. האם זה מה
שצריך לעשות בימינו על מנת להתקבל לחברה? להיות כמו כולם?
מה עם שיקול הדעת העצמי שלי? מה שאני חושבת. מה שאני מרגישה
שנכון לעשות. מה לאנשים כבר אין ערכים משלהם? לי יש ערכים משלי
ורק בגלל שאני מביעה אותם אנשים שונאים אותי. או שזה גם בגלל
הסיפור מיסודי עם הנזלת. אני זוכרת המון דברים שקרו לי ביסודי,
דברים רעים, אבל זה לא היה רע כמו עכשיו, בחטיבה. אני זוכרת
שפעם בכיתה א' יצא לי מלא נזלת על השולחן וכל הילדים צחקו עלי
ולא רצו להתקרב אלי. התחלתי לבכות. בהפסקה אף אחד לא הסכים
לשחק איתי. זה בעצם מה שהתחיל את כל שרשרת הירידות הזאת
שהתפתחה עם השנים לדברים יותר נוראים, יותר כואבים, יותר קשים.
דברים שגורמים לי לרצות להתאבד, לשנות את עצמי לוותר על מה
שאני חושבת ולהיות כמו שי להיכנע לחברה. הורים שלי מאוד
מודאגים בקשר אלי וזה לא פלא גם אני הייתי מודאגת אם אני הייתי
הם. אבל אני לא יכולה לספר להם כי הם עוד יימנעו ממני להתאבד
אם זה מה שאני אחליט לעשות. הם לא ייתנו לי להיות לבד בחדר עד
שאני אצא מהדיכאון השאלה אם זה אי פעם ייקרה. אז עכשיו בעצם
יש לי שתי ברירות, או לשנות את החיים שלי לגמרי: לעבור דירה
למקום רחוק שלא יכירו אותי ולהתחיל שם בתור ילדה נחמדה שפשוט
נסחפת אחרי כולם. או להתאבד. אני כבר לא יודעת מה יותר גרוע,
כי שתי האפשרויות נוראיות לגבי.
פרק ח'- טלפונים שגויים
קרה לכם פעם שצלצלו אליכם מספר פעמים וניתקו, או שסתם אמרו לכם
שם שאינכם מכירים? לי בכל מקרה זה קורה המון בשבועות האחרונים
ואני לא יודעת כבר מה לעשות. זה משגע אותי. עד שאני מצליחה
לפנות ראש ללימודים צלצול טורדני מוציא אותי מהריכוז. אולי
עובדים עלי הרבה בטלפון כי חושבים שאני מאמינה? אני ממש לא
מאמינה לרוב הדברים. אוף! שוב הטלפון מצלצל, זה בטח יהיה שוב
ניתוק. אין טעם לנסות להתעלם, חשבתי לעצמי. אם אני לא אענה הוא
יצלצל שוב ושוב עד שיוציא אותי מדעתי. "הלו!" "שלום." ענה לי
קול לא מוכר. "זה רונן." רונן הוא ילד מהכיתה שלי. אף פעם לא
דיברתי איתו בטלפון והרי טלפון משנה קולות, יכול להיות שזה
משהו אמיתי, לא סתם עובדים עלי. איזה יופי, חשבתי לעצמי.
"יפעת! את על הקו?" "כן, מה רצית?" "רציתי להציע לך חברות."
"לי?" "כן. יש בעיה?" "לא אין שום בעיה אבל אני ממש לא מכירה
אותך. אולי נהיה קודם ידידים?" "נו, אז תכירי אותי בזמן שנהיה
חברים. זה כל הקטע." "תן לי לחשוב על זה ואני אחזיר לך תשובה
בערב." "חכי אני אתן לך את הטלפון שלי." "יש לי את זה ברשימה."
"אבל לא הייתה בכיתה שלנו שנה שעברה, אני אתן לך." "זה מהשנה."
"טוב אל תשכחי להחזיר לי תשובה. אני מקווה שתגידי כן." "אז
רוצה לדבר בינתיים?" "אני לא רוצה להפריע לך בשיעורי הבית."
"אתה לא מפריע!" "אז מתי תכיני שעורים?" "כשנסיים לדבר."
"עזבי, תכיני עכשיו. שיהיה לך זמן לחשוב ולהחזיר לי תשובה הכי
מהר." "אז נסיים לדבר?" " "כן." "חבל רציתי להכיר אותך לפני
שאני מחליטה." "לא נורא תחליטי בלי להכיר אותי. אני חייב לרוץ
לאימון כדורגל." "לא ידעתי שאתה משחק כדורגל." "עכשיו את
יודעת." " טוב אז באי." "באי." סוף כל סוף מישהו צלצל אלי
באמת. לא ניחשתי שלרונן יש רגשות כלפי. אני לא מכירה אותו בכלל
וגם הוא לא מכיר אותי, קרוב לודאי. סביר להניח שהוא ילד נחמד.
אחרי הכל הוא מה'מקובלים'. מה שעוד יותר גורם לי לתהות למה?
הרי כל השכבה יורדת עלי ואנחנו כבר בכיתה ט'. שנתיים הספיקו לי
כדי להבין שאין כאן אנשים שרוצים להתחבר איתי. אז איך הוא
נזכרת בפתאומיות שכזאת שאני קיימת? חבל שלקח לו זמן רב כל כך
להיזכר בי, חלפה המחשבה במוחי. אם הוא היה חבר שלי מתחילת ח'
עד עכשיו הייתי כבר ממש מקובלת. מחשבה אחרת חצתה באותו רגע
למרות שהוא יכול להיות ממש נחמד הוא מחליף חברות כמו גרביים
למה שאותי הוא לא יחליף? אני גם ככה בדיכאון פרידה ממנו עלולה
לשבור אותי מה גם שאחריה יהיו עוד יותר אנשים שימצאו לנכון
לרדת עלי. למרות זאת, אם אני אהיה חברה שלו אני אסתובב עם
חברים שלו ואולי בזמן שכן נהיה יחד אני אהפוך לחברה של אותן
בנות, אולי יהיה בינינו קשר אמיתי שלא יסתיים כשאני ורונן
נפרד. אולי חברים שלו יאהבו אותי כל כך עד שהם ימצאו לנכון
ללחוץ על רונן להיות בסדר לשם שינוי ולא לעזוב אותי. יש בעניין
הזה המון סימני שאלה והגדול שבהם הוא למה מישהו כמו רונן, הילד
המקובל ביותר בשכבה ירצה להיות חבר שלי. משהו פה נשמע לא בסדר,
לא הגיוני.
אבל הוא בעצמו צלצל, אפילו ניסה לשכנע. נראה לי שהוא לא יקבל
לא בתור תשובה. הוא ילחץ עד שאני אשבר ואסכים. אני מתכוונת
להגיד כן. מה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות? אם הוא יהיה מגעיל
אני תמיד יכולה לזרוק אותו. אני בטח אקבל תמיכה מלאה מהרבה
בנות, לא נראה לי שרונן רגיל שזורקים אותו. אם אני אהיה
הראשונה שהעיזה להכניס לו את מה שקרוב לודאי מגיע לו, המון
בנות יעריצו אותי, אף אחד לא ירד עלי יותר. אין לי מה להפסיד.
אני לא מרגישה כלפיו כלום, אפילו אם נפרד זה לא יכאב.
זהו, החלטתי, הכי טוב שאני אגיד כן. הרמתי את הטלפון בחדרי,
מישהו מדבר. סגרתי מיד. אני לא אוהבת שמצותתים לשיחות הטלפון
שלי ולכן אני נוהגת ככה לשאר בני המשפחה. מעניין כמה זמן ייקח
לי להשיג קו בבית הזה. פעם בשנה אני צריכה לצלצל לאנשהו וגם אז
אני לא יכולה לעשות זאת. בזמן שחיכיתי לקו השתעשעתי ברעיון של
קו פרטי. אם יהיו לי הרבה חברים אני אבקש מהורי קו פרטי לחדר
שלי עם מזכירה אלקטרונית. כך אף אחד לא יוכל להקשיב לשיחותיי.
אבל החיים שלי יוכלו להשתנות רק אם מישהו יפנה את הקו מהר.
ניסיתי להרים את הטלפון שנית. יש קו! חייגתי את המספר של רונן
שהיה כתוב לי ברשימת הכיתה בידיים רועדות. "הלו, שלום, אפשר
לדבר עם רונן?" "רק רגע. מי מדברת?" "יפעת מהכיתה שלו." "רונן
יפעת מחפשת אותך." שמעתי צעקה שאחריה עלה רונן לקו. "שלום
יפעת. מה רצית?" "רציתי להודיע לך את התשובה שלי." "התשובה שלך
למה?" "להצעת חברות שלך." "אני הצעתי לך חברות? מתי? בגלגול
הקודם?! את מאמינה בגלגולים קודמים, לא יפעת?" הוא לגלג. "לא!
היום אחר הצוהריים." "אני רואה שבאמת יש לך דמיון מפותח. לא
סתם אנשים מלכלכים." "תקשיב לי ותקשיב לי טוב, רונן-" אמרתי
בכעס -" אתה הילד הכי מניאק שהכרתי ומחר על הבוקר כל השכבה תדע
את זה אז כדאי שתעבוד על גרסא טובה יותר מהדמיון שלי." "למי את
חושבת שיאמינו? לי או לך?" "אחרי שהם ישמעו מה עשית, אני
משערת שהם לא יאמינו לך לעולם." "אל תסמכי על זה. הם בד"כ לא
מאמינים לילדות משוגעות שבכיתה ט' עדיין בטוחות שהן רוח
רפאים." "אל תגיד לי מה הם בד"כ עושים ומה לא, הפעם זה יהיה
מקרה חריג. חוץ מזה אתם אלו שמאמינים שאני רוח רפאים לא אני.
מכאן שאתם המשוגעים בינינו." אמרתי בשיא העצבים. הם לא נבעו
מהתנהגותו המרגיזה של רונן בלבד אלא גם כי ידעתי שהוא צודק.
"את לא רק משוגעת את גם שקרנית. עכשיו אני מבין למה אף אחד לא
אוהב אותך. חשבתי שאנחנו סתם רעים, שאסור לי להיסחף אחרי כולם.
עכשיו אני שונא אותך יפעת, לא בגלל כולם בגלל שהכרתי אותך ואני
מצטער על זה." "אתה באמת תצטער מחר בבוקר כשכולם ישמעו מה
עשית." "שלום לך יפעת, או שמא אני אגיד רוח רפאים, שלום ולא
להתראות." "שלום גם לך רונן, או שמא אפשר להחליף את שמך למחליף
הבנות כמו גרביים. נו אז מי הבאה בתור?"
מעניין מה זה היה. אולי רונן באמת משקר? אולי מישהו עבד עלי
בטלפון והתחזה לרונן? אותו אדם שעבד עלי צריך להיות ממש מרושע.
התחלתי לתכנן את חיי עם רונן. תכננתי הכל, חבל שזה לא ייקרה.
ניסיתי להתחיל להרגיש כלפי משהו, אבל זה לא אמיתי. מה שפגע בי
היה הצורה בה רונן דיבר אלי; משוגעת, שקרנית. אני לא כזאת. אני
יכולה להיות נחמדה כשנחמדים אלי. אני לא זאת שטוענת שהיא רוח
רפאים. הם אילו שהמציאו את זה עלי. אבל כנראה שכולם ימשיכו
לחשוב שאני המצאתי את זה והבנאדם שהמציא את זה לא מתכוון
לגלות. נמאס לי כבר מבי"ס נמאס לי מהילדים האלו. אני אמורה
להיות שמחה, בלי יותר מדי דאגות, אני רק בת חמש עשרה.
ההתלבטויות שלי אמורות להיות בין השמלה השחורה לאדומה. בין
מישהו אחד לאחר. אז למה דווקא אני צריכה להתלבט אם להתאבד או
לא. זה לא פייר! למה דווקא אני?
פרק ט'- הסוף של הסוף
עכשיו סוף כיתה ט' וכשאני מסתכלת לאחור היה נורא, אבל טוב
שהיה. בגלל שלמרות כל המצבים הקשים בהם הייתי, אני עדיין בחיים
ולא התאבדתי. למרות שרציתי, למרות שהיה קשה, שהייתי לבד. עכשיו
לפחות למדתי שהחיים שלי הם הדבר הכי חשוב שיש ולא משנה מה, אני
חייבת לשמור עליהם. לאכול ארוחות ערב אפילו שמעליבים אותי, לא
לבכות, להמשיך להתרכז בלימודים. עכשיו יש עוד יומיים של
לימודים ואז חופש. בחופש הזה אולי אני אמצא דרך אמיתית וטובה
לתקן את הנזק לביטחון העצמי שלי ולשנות את האופי שלי, ככה שאני
אוכל ליצור חברויות יותר בקלות. אני לא אומרת שאני בן אדם שמח.
אני מאוד עצובה שאני לבד. כולם יחד במסיבות, חופש, צחוקים,
כיופים ורק אני לבד. כולם מצלמים חברים למזכרת ורק אותי אף לא
מצלם וזה עצוב. אני זוכרת איך לפני שהתחלתי את כיתה ז' חשבתי
שאני אהיה הילדה הכי מקובלת בשכבה. איך תמיד הייתי תמימה ותמיד
דרכו עלי, אבל אף פעם לא איבדתי את התמימות המאולצת הזאת. תמיד
חשבתי למה זה מגיע לי. רק בגלל הנזלת ביסודי? אם הייתי יודעת
שזה מה שייקרה אני בטוחה שהייתי מצליחה לשכנע את הורים שלי שלא
ישלחו אותי לגן ההוא. אם רק הרופא היה מגלה קודם את האלרגיה
הזאת שלי אז ישר היינו יודעים מה זה ובמשך הקיץ זה היה עובר לי
ולכיתה א' הייתי נכנסת כמו ילדה רגילה. אני חושבת שהגישה שלי
שלא כולם אוהבים אותה פיתחתי בגלל שאף אחד לא היה חבר שלי אז
פיתחתי גישה של מבוגרים. אני עושה מה שלדעתי הכי טוב הכל רק
לפי הדעה שלי. אני לא נסחפת אחרי הזרם. לי לא אכפת מה אחרים
חושבים עלי שיחשבו. אני בוגרת אני לא מתלבשת, מתאפרת, ונהנית
כמו כולם אלא כמו שאני רוצה. עכשיו הבנתי שזו רק הדרך שלי
להסוות את כל הבעיות האמיתיות. שאני לא כמו "כולם" לכן אני לא
יכולה לעשות דברים כמוהם. אני לא כמו כולם. אני אפילו לא מכירה
באמת אף אחד מה"כולם" האלה, אז איך אני יכולה להיות כמוהם,
שאני אפילו לא יודעת מה עובר להם בראש. הדבר היחיד שמשותף לנו
הוא הגיל וזה לא הרבה. אני רואה איך אחים שלי שמסיימים עכשיו
כיתה ז' מתנהגים. הם חלק מכולם הם כן יודעים מה עובר לאחרים
בראש, להם לא יהיו בעיות כאלו, אבל גם להם יהיו בעיות, אולי
יותר קשות אולי בעיות של לחץ חברתי, שלי מעולם לא היו, כי אני
לא הייתי חלק מהחברה, אבל לפחות אותם יכבדו. יכבדו את הזכות
שלהם לחיות בשקט בלי שיציקו להם כל הזמן. אני בטוחה שמה שהם
יעברו יהיה יותר דומה לגיל התבגרות מאשר מה שאני עברתי, אבל
אני לא מומחית כי אני רק בכיתה ט' ויש לי עוד חיים שלמים לעבור
ואני חייבת לשנות את עצמי כי אחרת אני תמיד ארגיש בודדה וזה לא
מה שאני מחפשת בחיים שלי.
"אולי נשלח אותך לאיזה קבוצת תמיכה או תכנית או משהו כזה. אני
בטוחה שנוכל למצוא משהו כזה ואז כשתגיעי לתיכון יהיה לך הרבה
יותר קל." באותו רגע דיברתי עם איזה מישהי מנוער לנוער שזה
פרוייקט של נוער שעוזר לנוער. "יש לכם איזושהי תוכנית כזו?"
"אני צריכה לברר אבל אני חושבת שכן." "אם תתני לי את הטלפון
שלך בבית אני אוכל להודיע לך ולבקש ממישהו מבוגר לדבר עם הורים
שלך." "בסדר. יש משהו שאני יכולה לעשות עד שתמצאי לי קבוצת
תמיכה מתאימה?" "בעיקרון לא. אבל זה לא ייקח הרבה זמן. יפעת
תזכרי שהדבר הזה יעבוד רק אם תעזרי לזה לעבוד. קודם כל את
חייבת להודות שיש לך בעיה. זה השלב הראשון לפני כל טיפול."
יצאתי מהבניין ההוא. אני מודעת לכך שיש לי בעיה אבל אני לא
רואה את עצמי עומדת מול 20 ילדים זרים ואומרת: "לי יש בעיה אין
לי ביטחון עצמי." אני לא מסוגלת לזה. כמה שהם במצב שלי הם
לעולם לא יבינו, הם לא אני, הם לא עברו את מה שאני עברתי. בדרך
הביתה עברתי ליד יד-לבנים השעה הייתה 10 בלילה וראיתי שיש
מסיבה. כמעט כל השכבה שלי הייתה. נכנסתי, ניסיתי להתערבב בין
הקהל. רק לזמן קצר עד שמישהו יראה אותי. כולם דיברו על איזה
כיף שהם שרפו עוד 3 שנים של לימודים ועכשיו נשאר להם רק תיכון
ואז הם חופשיים לעשות מה שבא להם. אני הרגשתי שהשלוש שנים האלו
עברו כל-כך לאט. בלי כל הכיף שאמור להיות בחטיבה. שוב שאלתי את
עצמי למה דווקא אני? איך אני אשנה את עצמי? האם אי פעם אני
אחיה כמו ילדה רגילה?
אני חושבת שאחרי הסיפור הזה מן המתבקש הסבר קצר. אז ככה אני
רק רוצה להגיד לכולם שבכל כיתה ובכל שכבה ובכל בי"ס יש את הילד
שכולם שונאים. אם תודו ביניכם לבין עצמכם הילד הזה הוא דווקא
בסדר. אז תהיו אלו שקמים ומתחילים להיות חברים שלו, אנשים
יבואו אחריכם. תעשו את הדבר הנכון, אני יכולתי לעשות אותו ולא
ניצלתי את ההזדמנות, אתם תרגישו אשמה נוראית אם לא תנסו. תתקנו
את הטעות שלי. את הטעות שרבים משלמים עליה. | 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.