סיפור של אי (מו של צחור המזיפות)
על אף הטפילים שסרקו מעלי את האצות הרכות וגרדו את עורי תוך
כדי התרוצצות תזזיתית, היה לי בסדר גמור להיות מוטלת לי ככה
על חוף הים התיכון. הגלים היו מעסים את גופי וזחלים של בלוטי
ים אבודים היו מוצאים עלי חוף מבטחים. הייתי מתלבטת לי
בניחותא אם נכון לי להישאר על החוף הזה שאליו הושלכתי דוויה
ורצוצה לפני כמאה שנה, כשחיפשתי לי מקום המלטה במהלך סערה
קיצית גדולה ונאחזתי בו עד יעבור זעם. פה נולד בני העגלגל
וצחור המזיפות, שכבר מזמן גדל והתבגר ועושה חייל בימים הגדולים
והקרים. הייתי חושבת, אמנם אני זקנה, אך עוד כוחי במתני
ולמה שאעביר את שארית חיי ברביצה חסרת מעש. אולי עלי לצאת שוב
אל חיי הנוודות, לשטוף את עורי ומזיפותי במי מעמקים זכים,
לחזור למאבקי ההישרדות, למצוא לי אהבות מזדמנות.
אבל אז השמש הייתה מדגדגת בחומה את גווי המעוקצץ והגלים היו
מעסים אותי בהתנפצות עזוז, כצעירים נלהבים, באים אלי שוב ושוב
והייתי חושבת איפה, איפה אמצא לי בעולם פינוק שכזה. אז
נשארתי מוטלת על החוף המזרחי של הים התיכון, בחוסר מעש ורק
הטפילים רבועי הגפיים המשיכו להתרוצץ עלי ולנבור בי. בהתחלה הם
היו מעטים ונהגו בי בנימוס, במקומות מסוימים על גופי אף טיפחו
את כסות האצות ופגיעתם הייתה נסבלת. אבל בעשרים השנים האחרונות
הם כל כך התרבו שהם תפסו עלי כמעט כל חלקה ולא פסקו מלהלחם זה
בזה עד מוות. העסוק העקרי שלי לאחרונה היה לעקוב אחרי
מלחמותיהם העקובות מדם. הם היו הורגים זה את זה ברעלים שהיו
יורים באמצעות איבר נשלף בגדלים שונים. לפעמים משטחים שלמים
מעורי היו מאדימים מהדם שלהם ונדמה היה שאני זו הפצועה. במשך
כמה עשרות שנים אני עוקבת אחרי קבוצה קטנה שהתישבה לי ממש
בסמוך לעין. הצלחתי להבחין בשוני שלהם זה מזה, וקראתי להם
שמות. לאחד, כנראה נקבה קראתי נדיבה. יש לה שיער ארוך
והופיעו לידה בזה אחר זה 4 טפילים קטנטנים שקראתי להם ראשון
שני שלישי ורביעי. כנראה המליטה אותם. הם גדלו כבר. היא טיפלה
בהם יפה מאד. הייתה מחזיקה אותם והולכת איתם והם היו באים
והולכים ובאים והולכים ובינתיים ראשון ורביעי, כנראה גם נקבות
התחילו לבוא עם תינוקות טפילים קטנטנים משלהן ואילו שלישי שאבד
את שיערו לגמרי , כנראה זכר, התחיל לצלוע ושני נעלם לגמרי.
אולי מת. בכל פעם שהיו נפגשים הם התחבקו להמון זמן וכשהתאמצתי
שמעתי מהם יבבות ארוכות ומתוקות, כמו שירת האהבה של הלוויתנים.
זה רגש אותי תמיד מחדש. יש שם גם זכר גדול ושמן שאני קוראת לו
כלב ים. פעם היה הולך ובא הרבה וכעת הוא בעקר רובץ ליד הבית
ומסתובב סביב הצמחים. לפעמים הוא ונדיבה צועקים ומכים בגפיהם
הקטנות זה את זה . אולי זה סוג של חיזור אצלם. המשפחה הנחמדה
הזו נמצאת ממש ליד העין שלי ואני מרגישה שהם כמו שלי.
פעם בשנה בערך, בתקופה שהשמש חמה היה מגיע בני צחור המזיפות
לבקר אותי. בכל פעם היה אומר לי אני לא מבין מה את עושה כאן,
זה חיים של כלב ים לא של לוויתן. את מתנוונת. תראי, אפילו אם
תרצי לזוז לא תוכלי בגלל כל החול שהצטבר עליך. את שקועה עמוק.
אחר כך הוא היה שואל, תסבירי לי מה את עושה כל היום? מה יש לך
לעשות כל היום. הייתי מסבירה לו שאני נהנית מהשמש. רוב הזמן
אני ישנה. עד כדי כך שלפעמים, כשבא אחד מהניסימים ממכולת נסים
עם האוכל, אני אומרת לו תשאיר, תשאיר אתן לך טיפ בהזדמנות,
ואפילו אין לי כוח להכניס את האוכל למזווה מרוב שאני ממוסטלת
וכבדה מהשמש ואז כשהשמש קצת עוברת ואני מתעוררת חצי מהאוכל
כבר נעלם בגלל חתולי וכלבי הים. הייתי מקשיבה למוסיקה שנוצרת
מצלצולי חבלי הסירות על התרנים וצריחות השחפים ונהם הרוח
בפסגות ההרים והקולות המגוונים שעולים מהטפילים התזזיתיים.
לפעמים הייתי קולטת את קולות הלווינתים הרחוקים ומתעדכנת
ומשגרת להם דרך צליחה. לאחר יום יומיים של שאלות חוזרות
ונשנות היה מאבד צחורי את סבלנותו וגם אני, ואז היה מבצע סבוב
בעוצמה כזו, שלמשך חצי שעה אחר כך הייתי מקבלת עיסוי גלים גם
במקומות נידחים, תוך שאני בוהה בטפילים המסכנים שנופלים לים
וצווחים בקולותיהם הדקים, חלקם טובעים וחלקם שוחים ומטפסים עלי
חזרה, נעזרים בבלוטי הים ובגף הסנפירית שלי שהייתי פורשת
מתחתם מבלי שידעו. אחר כך היה מוציא צחורי נשיפה עמוקה תוך
שהיה פולט מזרקת מים מרשימה ובתנועת זנב קלה היה מזניק את
עצמו אל הים.
לפני כשלושה חודשים, באביב, הוא בא לבקור השנתי ואחריו שחתה
בצנעה צעירה, דווקא די נאת מזיפות וביניהם, לא להאמין,
נושנושון קטן ומתוק הכי הכי מקסים שבעולם. הם נשארו שבועיים.
נושנושון אהב לרבוץ על החול ליד הבטן שלי ולעקוב מוקסם אחרי
הטפילים שהתרוצצו עלי. הוא הושיט גף סנפירית עדינה אליהם כדי
שיעלו והצטער כשהם ברחו. אמרתי לו שלא נורא, כשתהיה גדול תוכל
לבוא לשכב על ידי. צחורי כעס ואמר לי אל תכניסי לו רעיונות
לראש, את.
אחרי שהם עזבו החיים שלי כבר לא היו אותו הדבר. כבר לא נהניתי
להסתלבט בשמש, והמוסיקה שיעממה אותי. הייתי חסרת מנוח. גם
הטפילים הפכו יותר תזזיתיים והתרוצצו בטירוף.
שיגרתי למרחב שאלות. חזרו אלי קולות עידוד ושירי געגועים
מהימים הרחוקים. זה לא עזר. ניסיתי לזוז, להוציא את עצמי
מהחול והצלחתי רק לזעזע ולהבהיל כל כך את הטפילים שהם השמיעו
כזאת יללה שאפילו הלוויתנים שמעו. לבסוף, בלי בושה, השמעתי
קולות מצוקה וצחורי הגיע.
שאלתי אותו "למה באת בלי נושנושון ?"
הוא אמר "את יודעת באיזו מהירות שטתי אליך?"
בכיתי. "אני רוצה לחזור לשוט אבל אני לא יכולה."
"למה? אני יעזור לך לצאת מהחול. אני יביא עוד זכרים צעירים
שיעזרו. אני רוצה שתבואי כדי לעזור בשמירה על נושי".
בכיתי. "אני רוצה אבל אני לא יכולה" והחוויתי על הטפילים.
"מה? בגללם? את מטורפת!"
"אני יודעת. אבל אם אני אשוט הם כולם ימותו. הם לא יצורי מים"
"מטורפת זקנה שכמוך, מה זה משנה. הם טפילים. הם מציקים לך.
תראי מה שהם עשו לך. את לא יכולה לראות, אבל הם כיסו לך
אזורים שלמים במבני אבן ואספלט ופסולת וזיהום. את מלאה פצעים
מהם. הם הורגים זה את זה כל הזמן וממלאים אותך בדם שלהם וחוץ
מזה הם ממש מכוערים. אני לא מבין אותך!".
נאנחתי. גם אני לא הבנתי אבל ידעתי שהטפילים האלה סמכו עלי
תקופה ארוכה להיות להם לסלע היסוד שעליו הם השתכנו ואינני רוצה
לפגוע בהם. צחורי נחר נשיפה כועסת ובתנופת זנב הסתובב והזניק
את עצמו חזרה לים. הגלים שהגביה חלפו את כל גובהי מצד לצד
וניקו את כל מאורות הטפילים ולפי הצווחות גם גרמו למהומה
גדולה.
הוא לא החזיר לי תשובה לשדרים הארוכים ששלחתי. הצטערתי מאד
וכבר התחלתי לחשוב שאולי הוא צודק. לראשונה חשתי כלפי הטפילים
כעס ועוינות, אם כי ידעתי, מה הם אשמים?
לפני חודש, ללא הודעה, הוא הגיע עם עוד שני זכרי לוויתן
בוגרים, מרשימים ביותר, שהציתו בי ביישנות סמוקה שכבר שכחתי
שיכולה להיות בי. רק אחרי שצחורי הבטיח לי בכל מה שחשוב לו,
בנושי שלו, שהוא דואג שאני לא אשקע בים הסכמתי. צחורי ניצח על
המלאכה בזמן ששני הזכרים בכוח רב אך בעדינות הסירו את החול
מסביבי ודחפו אותי פעם ועוד פעם עד שנחלצתי ואז הגלישו אותי על
מרחב עצום של מדוזות תכולות שנדבקו בקצה קדקדן אל בטני והציפו
אותי כך שגבי ועליו הטפילים המבוהלים נותר מחוץ למים ואז השיטו
אותי ביניהם בעדינות אל הימים הקרים. מסביבנו ומעלינו ליוו
אותנו אניות וסירות וכלי מעוף קטנים של הטפילים. הרגשתי כמו
מלכה.
כעת אנחנו כבר שלושה שבועות בים הצפוני. המדוזות הצייתניות
משייטות אותי ומידי פעם מתנפצות עלי אניות שאני כנראה תקועה
להן בנתיב ואז אני שולחת את גפי הסנפירית להציל טפילים מבוהלים
מטביעה. רוב הזמן אני עם נושנוש שכבר למד לאכול לבד וכמעט
אינו יונק ואנחנו משחקים. כשאני נחה ורק קצת מתגעגעת אל השמש
של הים התיכון, הוא משתעשע עם הטפילים שהפכו להיות הרבה יותר
רגועים והפסיקו להמית אלה את אלה . נדיבה וכלב ים רק מתחבקים
כל היום ומביטים לעבר השמש הקרה שלא שוקעת. הטפילים התחילו
להשיט סירות קטנות לים הלוך וחזור והם גם שומרים עלינו מפני
הטפילים מלוכסני העיניים שמנסים בעקיצתם הרעה להרוג אותנו.
אנחנו כעת מתכוננים לשיט הסתיו לים הדרומי שיתחיל עוד כמה
שבועות. |
