יופי נחמה.

איזה קול מתוק של אחת שמוכנה לעשות הכל יש לו כשהוא מתקשר בעשר
בלילה: ג'ינגי' תעשה לי טובה, עאלאק, אתה חייב לנסוע מחר
לכיתת המחשבים שבהר אדמונית, כי מחרתיים מגיעים לשם סטודנטים
וצריך לוודא שהכל  תקין. תמיד הדויד הזה  מנחית עלי דברים ברגע
האחרון.   בשיא האיפוק אמרתי לו אני לחוץ, יש לי מבחנים
ומחרתיים יש לנועה יומולדת ותיכננתי להפתיע אותה בחופשה לאילת,
אז איך הוא מעיז להגיד לי הנאד הזה, אתה תמיד לחוץ,  וחוץ מזה
אתה אחראי על הטיפול בכיתה הזאת.  שקרן. זה  צ'יק צ'ק. בטח.
קח את הפיז'ו. טובה גדולה לסוע באוטו שלו שמסריח מסיגריות.
תאמין לי לו יכולתי הייתי עושה את זה בעצמי. יופי נחמה יופי.
אוףף עייפות.

חבל שמתבזבזת לי הדרך היפה הזאת על השקרן המניאק. למה אני לא
עוזב אותו כבר.

נידח. אין נפש חיה.

כביש מעפאן.

לפחות היה שולח את ניב שהיה חוזר מלא סיפורים משעממים על הטבע
באביב בצפון . אני בטח רק אחזור עם קוצים.

מה ציפית?  שאחרי שדויד טיפל בה היא תסחוב בעליות?
נו.
ולמה שלא תתקע לי ככה? מרפי או לא מרפי?
יופי נחמה.

מה היינו עושים בלי הסלקלום.
שיט.  
קו מת.

דווווויד! אני יהרוג אותך!

המנוע  נראה מנועי  בהחלט.
המים בסדר.
שמן בסדר.
פאק פאק. איי היד. איזה אידיוט אני.

"אפשר לעזור לך "
מאיפה זה צץ פתאום. נער יער?
"נתקעה לי המכונית אני לא מבין בזה. דלק יש. מים יש. אנא
עאראף"
"זה לא המכונית זה הבוג. יש פה בוג ( Bog) זה קורה כל הזמן
למכוניות פה".
"מה זה בוג?" מוזר הבחור. אולי מפגר קצת.
"זה ההיפך משיאן (Shian). זה אומר מקום רע. בוא אחרי. אני
יעזור לך".
"מה פתאום.  אני לא משאיר את האוטו. תגיד, יש  לך אולי
סלולרי?"
"לא. אבל זה בסדר. בוא איתי . אף אחד לא יקח את האוטו"
"לא חושב." בטח קיבוצניק זה.
"דרך אגב אני עוד אבינו חי ובקיצור עודי"
ווי.  רק לזכור. איזה קטעים.
"היי עודי. אני יואב ובקיצור יואב"
האמת איזה מניאק יבוא לפה לקחת אוטו? אפילו טיולים אי אפשר
לעשות בסבך  של הצמחים שפה. מה שיהיה יהיה. מקסימום דויד יקבל
ביטוח על הטרנטה.

טוב שבאתי בנעלי ספורט. נעה הייתה מה זה צוחקת עלי. דיר בלאק
על דויד אם אני לא יגיע בזמן חזרה.

איך הקיבוצניק המרחף הזה רוצה שאני יעבור את השיחים האלה. הוא,
אין לו בעיה, הוא  מרחף לו.
רגע הוא מרחף.
הוא מרחף!!!!
"חכה רגע. היי. איך, איך אתה עובר את השיחים האלה, תגיד, אתה
מרחף?"
"כן. רק ככה אפשר"
"אבל אני לא יודע לרחף".
"מה באמת? טוב אז חכה לי פה. אני אלך להביא את התיקון מהכפר.
עוד מעט אחזור"
"איזה כפר? אין פה שום כפר. לפי המפה עשרים קילומטר לכל כיוון
אין פה כלום"
"כפר אנוש. זה קרוב פה"
הצביטה כואבת. אני לא ישן.

תא כפפות מה אין בו.
מפה.
משנת 2001 .
שום כפר אנוש על הר אדמונית. אולי זה חדש.

עכשיו ילדים נקשיב לקולות היער. אחר כך יהיה מה לספר לניב.

איזה שקט.

אולי יש פה חזירי בר? אומרים שהנקבות עם הגורים ממש אלימות
ויכולות להרוג בן אדם ועכשיו אביב. התקופה שהן ממליטות.  שמעתי
נחרה.
במכונית היא לא תתקוף אותי.  בנשיונאל ג'יאוגרפיק היה  קרנף
אחד שהפך מכונית והרג  אדם. חזיר בר זה לא פחות חזק מקרנף.
כלי נשק. משהו.
תא כפפות.
אולר כזה יכול לעשות עבודה לא רעה אם תוקעים אותו במקום הנכון.
בדיוק בתוך העין של החזירה  המטורפת. ישר לאמצע המוח.

מה נעשה? אולי נאונן?  יופי נחמה. יופי רעיונות יש לך. תתני
לילד קיבוצניק הרחפן  יופי הצגה כשימצא אותך עם זין שלוף.

נועה'לה. הייתי מתקשר אליה עכשיו רק כדי להעביר את הזמן.
להצחיק אותה קצת ושהיא תגיד יואבושבוש.
אם אני לא יגיע בזמן לארגן את היומולדת שלה אני יאכל אותה
בגדול.

כנראה נרדמתי. איזה מפחיד הפרצוף הבלונדיני של העודאבינוחי הזה
בחלון.
"נו הבאת לי תיקון?" לא הביא כלום. סתם חיכיתי.

יופי. עכשיו מפזרים אבק כוכבים וקסמים על המכונית.
"מה זה?"
"זה מבטל בוג. הבאתי מהבית שלי. זהו. תתניע"
המכונית, בת אלף, מתניעה כמו חדשה!
"רוצה טרמפ למעלה, לכיתה?"
יפיוף הנער.

"אז מה, אתה גר בכפר פה קרוב? מה, זה כפר חדש? לא מופיע
במפה".
"זה לא חדש. זה רק נחשב לא חוקי. אנחנו פה  שלושים  שנה. תבוא
לבקר. לאכול צהריים"
"תודה אבל לא. יש לי המון עבודה שם בכיתה לסדר ולתקן את
המחשבים ואני חייב לחזור עוד היום למרכז"
"הכל שם בסדר גמור. אין שם שום בעיה."
"איך אתה יודע?"
"כי אחותי מנקה שם פעם בשבוע ואני בודק את המחשבים. וגם זה
מקום של שיאן. הכל שם טוב."
"תגיד אתה באמת מאמין בכל הקשקושים האלה?"
"איזה קשקושים?"
קצת איטי זה. רק חסר שעשה נזק למחשבים.

צריך לגזום  את השיחים בקושי רואים את הכיתה.  
הדלת לא חורקת. זה  כבר סימן טוב.
נקי.
מסודר.
חשמל, מתג ראשי, אור. כל המנורות עובדות. זה עוד לא קרה לי.

הזמזום הזה של המחשבים כל כך מוזר אחרי השקט  של טבע.  

"אז מה ילד, אתה מבין במחשבים?"
"אני  לומד בבית הספר האזורי במגמת מחשבים ויש לי גם בבית"
כנראה שהוא לא מפגר. אולי מהגאונים האלה שנראים קצת כמו
מפגרים.
"אז יאללה תעזור לי לבדוק. רק לוודא שכל תוכנות האופיס ישנן
ושיש אינטנרט"

רגע. בטח יש פה קליטה.
שיט איפה זה.
כנראה שכחתי באוטו.

לא. גם באוטו לא.
כנראה נפל לי בבוג.

"רוצה לחזור איתי לבוג? אני חושב שאבדתי את הסלולרי"
"אחר כך תבוא איתי לבית שלי? לאכול צהרים וגם יש לי משהו
שעשיתי. מין תוכנה. אולי זה יענין אותך."
"נראה. קודם נגמור את העבודה"

הסלולרי הבן אלף שוכב לו כמו מת. רגע לא להתקרב עם המכונית.
מספיק בוג אחד ביום.

טוב קצת להזיע את הגפיים כמו שהיה אומר ההוא, המורה להתעמלות
בתיכון. שיט, איך קראו לו?
מוזר. זו ירידה  וזה  מרגיש כמו עליה. כמו בכביש שפעם הראו לנו
בטיול שנתי שמתדרדרים בעליה.  אה. זה היה בעצם להיפך.

איזה עייפות.
מתי אני ילמד למבחן הארור הזה ?
חוצפן הדויד הזה.
ונועה. כזאת שתלטנית ואני כמו איזה פיון שרוקד לחליל שלה.
איזה לוזר אני. למה אני חייב בכל יומולדת שלה לעשות כאלה
מאמצים? איך הייתי מת לקצת שקט עכשיו שיעזבו אותי כולם.
איך אני מפחד ממנה. אפשר לחשוב, מה יקרה?
היא תעזוב אותי. זה יהיה רע.

"יאללה ילד. נחזור לכיתה"
כיף להיכנס לכיתה הזאת.
יששש! קליטה!
איך אני  פתאום שמח.
יופי נחמה. יש לך היום  מצבי רוח כמו לנקבה מבייצת. כמו לנועה.
רגע  שמחה בטירוף ורגע בדכאון.  

"היי נועוש. לא תאמיני איפה אני.  באמצע השום מקום עם איזה
קיבוצניק  בלונדיני בשם שחבל לך על הזמן. מה את עושה?"
"חבל שלא חיכית לי? באיזה צבע?"
"יופי."
אוךך איך אני אוהב לראות איך שהיא שמה לק על הציפורניים של
הרגליים הקטנות שלה. איך רגליים כאלה קטנות מחזיקות את כל הגוף
המפואר שלה. שמה צמר גפן בין האצבעות ומורחת בזהירות לק בצבע
בורדו.  איזה כיף לעצבן אותה כשהיא שמה לק ואחר כך לנשוף לה על
האצבעות הקטנות ולדגדג אותה ואז לדגדג ולדגדג עד שהיא נהרסת
ממש.
"היי סקסית שלי, את לא צריכה לעבוד היום?"
"נו. אז בואי אלי לפה."
"באוטובוס,  מה יש? אני יאסוף אותך. נשאר פה לישון באיזה צימר.
נחגוג את היומולדת שלך"
איך זאת אף פעם לא מפתיעה.
"לא.  אין פה מסעדת צ'ימיצ'נגה ואין טלוויזיה ולא תוכלי לראות
את סקס והעיר הגדולה. לדעתי בקושי יש פה ברזים"
"או קיי. הבנתי"
"לא שכחתי. למה את לא נותנת קרדיט? תני למישהו להפתיע אותך
פעם"
"טוב ברור. אז ביי. נתראה בערב."

בחיים לא גמרתי עבודה כל כך מהר. הכל  פיקס. הכיתה הזאת יש בה
תחושה כל כך... נקיה. הפעם כנראה יצא לדויד, בלי שהתכוון,
לעשות מעשה טוב ששלח אותי לכאן. איך אני מבסוט שהכרתי את המקום
הזה והילד הרחפן הזה גם משהו.
זה נותן לי רעיון  לשיטת עבודה אחרת, יותר יעילה. לנצל כוחות
מקומיים.
הייתי נשאר פה  ללמוד למבחן. זה מרגיש בדיוק המקום הנכון. חבל
שמגיעים שהסטודנטים האלה מחר.
"תגיד אפשר לנסוע במכונית לכפר שלך או רק לרחף לשם?" יכול
להיות שחלמתי או שהוא באמת ריחף קודם.
"אני אכוון אותך. סע"

שוב אנחנו נכנסים לבוג. שרק לא נתקע.

אני עייף.
הבחינה הזו מטריפה אותי. בטוח שאכשל. אני לא לומד.
ממש חוצפן הדויד הזה לעשות לי דבר כזה ועוד באמצע הבחינות.
רגע. מה קורה פה.
"תגיד , עודי, הבוג  והשיאן האלה משפיעים גם על המצב רוח של
הבנאדם?"
"בטח. גם על הבריאות. בוג עושה מחלות"

ווי.

"תכיר.  זה כפר אנוש"
נועה הייתה מתלהבת. כל בית בצבע אחר. כמו בסרט הזה שראתה
בוידאו עשרות פעמים, המספריים של אדוארדס.  
רחוב אחד עם הרבה אנשים וילדים.
חייכנים.
מרחפים.
אי כואב. אני ער, ער.
מה זה הבטן הנפוחה הזאת לכל כך הרבה אנשים.
נראה כמו הריון.
גברים בהריון.  
מה? גבר מניק?!
איי איי אני ער!
"תגיד, עודי, זה גברים בהריון?"
"כן. אצלנו גם גברים הרים ומניקים"
"איך איך?"
"עושים טיפול. אמא שלי עובדת בקליניקה. זה טיפול פשוט"
"ואתה. ממי נולדת?"
" מאמא. אבל אחותי מאבא".

"תשמעי, נועה, את חייבת לבוא. בתור אחת שרוצה ללמוד רפואה את
לא תאמיני מה שקורה פה. גברים בהריון, גברים מניקים. לא. זה לא
נשים גבריות. זה ממש גברים. אני רואה להם את הבליטה של הזין
במכנסיים, אני אומר לך"
"ווי נועה מתי תהיי קצת בלתי צפויה. מת עליך. ביי".

"ניב. אתה חייב לקחת את האוטו עכשיו ולבוא לכפר הזה שיש בהר
אדמונית. יש פה תופעות שבחיים לא ראית. אני חייב שמישהו יבוא
לראות. שיוכיח לי שאני לא חולם. גברים בהריון. ב ה ר יון וכולם
מרחפים.
לא לקחתי כלום נשבע לך.  
גם אני בבחינות.
יאללה, גם כן חבר. תזכור את זה. ביי"
יופי נחמה. בטח, בשבוע הבא. עד אז לא אמצא בכלל את הכפר הזה.
מרפי תמיד עושה אצלי שעות נוספות.

בית בצבע אפרסק? נועה הייתה נטרפת.
"תכירי  אמא זה יואב. חבר חדש שלי"
"שלום  יואב . אני  גלומה,  אמא של עודי"
אשה. אשה.
"שלום. נעים להכיר. שמעתי שאת רופאה. גם חברה שלי רוצה ללמוד
רפואה"
"אני לא בדיוק רופאה. יש לי קליניקה לפריון .למדתי את זה"
"כן. ראיתי פה גברים בהריון. זה בלתי רגיל. והריחופים. אני כל
הזמן צובט את עצמי"

"אתה גם יכול"
"לא. לא תודה."
"התכוונתי יכול לרחף".  איזה צחוק יש לה.  כמו שמש.  
"אם אתה רוצה אעשה לך שיעור ריחוף קטן אחרי ארוחת צהרים"
"כל עוד שלא תכניסי אותי להריון בכיף.  תהיה לי בדיוק חצי שעה
כי אני חייב לחזור למרכז".

איזה חדר נעים וריח מיוחד. מהמם.  
מזרון משהו. איך הייתי משגל את אשה הזאת כאן.
להתנהג! לחשוב על מחשבים.
זהו.
להירגע.
"תשכב כאן על המזרן תעצום עיניים."

מוסיקה. כמו זרזיף גשם עם קשת.  
אני הולך אל עבר הקשת.
מטפס במדרגות.
מרכז את הבטן שולח מבט רחוק מקפל את ברכי ומרחף.
זה קליל.
אני יכול מרחקים שלמים לדלג בריחוף.  

"תתעורר ותישאר בעיניים עצומות. תזכור את תחושת הרחיפה"
היד שלה על המצח שלי.  זה הדבר הכי חמים ורך וענוג בעולם.
השפתיים שלה על שלי? לא לפקוח עיניים.
השפתיים שלה על הגוף שלי? להשאר ככה. אולי זה חלום. שלא יברח.
שלא ייגמר לעולם.

מה?  
מה קרה?  איך קרה?
ויי
שש. צריך לרוץ.
רגע. אור בחוץ
זה בוקר. בוקר!
יופי נחמה. ישנת. מאתמול אחר הצהריים.
רגע.
היה או לא היה?
בואי נירגע נחמה.
נשכב עוד רגע להרהר בזה .
תגיד לי מתי בן אדם הרגשת ככה, כמו עכשיו, בחיים שלך?
קח את הזמן.
מה כבר יכול עליך? לא נועה, לא דויד לא הבחינות ולא בוג.
רחף קצת.