אף אחד לא יודע שאנה לא באמת קיימת.
אדם, זה שאתמול עבר פה על האופנוע השחור שלו וחיפש אותה, אמר
שהיא האהובה שלו.
כולם צחקו. אף אחד לא אוהב את אנה, בכלל.

אנה מסתכלת לפעמים על האנשים שעוברים מסביבה. רק לפעמים, כשממש
מתעורר בה הצורך לברוח. אז היא מסיטה את המבט התכול שלה
לצדדים. זה לא מרתק במיוחד, היא יודעת, אבל מדי פעם זה דווקא
מהנה. ומתחשק לה לצעוק עליהם "אתם כולכם מטומטמים". מובן שהיא
לא עושה זאת. אנה לא מדברת. לפני שנתיים וחצי, או ליתר דיוק
וארבעה חודשים, היא החליטה שבאמת לא מוכרחים לדבר.
לעיתים רחוקות האנשים מסביבה אפילו גורמים לה לחייך. בעצם, זה
לא מדויק. רק אישה אחת מבוגרת גרמה לה פעם לחייך. זה היה
בחורף, והאישה עברה עם כלבלב לבן שקיפץ לידה בחולמניות וכמעט
נדרס. אחד האנשים אמר לה, לאישה המבוגרת, "תשמרי על הכלב שלך,
גברת". אז האישה ענתה לו "הכלב שלי מסתדר לבד, וחוץ מזה הוא
בכלל לא שלי. הוא של עצמו".
אנה חייכה, ואפילו גל של צחוק עבר בה וטלטל את גופה לרגעים
ספורים. הסיכה החומה בשיערה השחור החלק השתחררה ונפלה ארצה.
השיער התפזר על גבה בחופשיות מרגיזה, אנה נלחצה ואספה אותו
במהירות.
אנה לא אוהבת שהשיער שלה מרשה לעצמו להתפזר, היא פוחדת שאם הוא
ייגע במישהו, אנשים ישימו פתאום לב שבכלל אין לו מגע. אף אחד
לא יודע שאנה לא באמת קיימת.

אדם, זה עם האופנוע השחור, מגיע לפה כמעט כל שבוע ומחפש את
אנה. אנשים אומרים לו שהיא כבר מזמן לא גרה פה, ושינסה במקומות
אחרים. אבל הוא אומר שאנה היא האהובה שלו ושהוא מכיר אותה
מספיק טוב כדי לדעת, שאם היא הסתלקה לה היא מוכרחה להיות רק
פה. אף אחד לא עונה לו, אנה לא כל כך מעניינת.

אנה יושבת על גזע עץ ומתבוננת בידיים הלבנות הארוכות שלה. היא
בוחנת אותן לעומק, ואחר כך מחליטה שהן יפות בעיניה. היא כבר לא
מרשה לאף אחד להתיישב לידה, האנשים האחרים פוגעים בשקט שלה
ואומרים דברים טיפשיים.
אנה מנסה לצייר את הבית שגרה בו פעם, עם אישה שמנמנה וצחקנית
שהיתה מכינה עוגות. אף אחד לא רואה את הציורים שלה. הם שמורים
בתיק שלה, בין מכתבים ישנים. כבר הרבה זמן שאף אחד לא כתב לה
מכתב.
אנה אוהבת מאוד להסתכל על מים, על ברבורים לבנים ושחורים ששטים
הלוך ושוב באגם. גם השמיים מעניינים אותה לפעמים, רק בבקרים
בהירים. אנה לא אוהבת גשם, היא מפחדת שהאנשים יראו שגשם לא
משפיע עליה. הוא פשוט עובר דרכה. אף אחד לא יודע שאנה לא באמת
קיימת.

אדם מגיע לפה עכשיו ברגל, ואומר שראה את אנה מסתובבת באזור
והיא ברחה לו. אף אחד כבר לא מקשיב לו יותר, האנשים שמעו שהוא
משוגע, ואף אחד לא אוהב משוגעים.

אנה בכלל לא זוכרת שאדם קיים. הזיכרון שלה קצת נחלש בזמן
האחרון, והיא שכחה גם את האישה השמנמנה שאפתה לה עוגות ואת
הגברת הזקנה עם הכלבלב. אתמול היא טיילה ליד האגם, ואיש אחד
צעק- "אנה, אנה", אבל אנה לא ענתה לו, הוא הפריע לשקט שלה והיא
חשבה שבטח גם הוא יגיד לה דברים טיפשיים. האיש ההוא רץ אחריה,
התקרב וצחק בהגזמה "אנה, איפה את, אנה?" אנה התחילה לרוץ, שלא
ייגע בה, שרק לא יתחיל לצעוק.
אף אחד לא יודע שאנה לא באמת קיימת. רק אדם, יושב בכורסה שלו
ומתבונן בה. אנה לא מסתכלת עליו, הוא לא מעניין אותה. לפעמים
היא מסיטה את המבט התכול שלה הצידה, וחושבת אם כדאי להסתכל על
הסביבה או שגם זה כבר לא מרתק בכלל, אפילו לא קצת. גם הקצת הזה
לא משכנע.

אף אחד לא יודע שאנה לא באמת קיימת. אפילו לא אדם. גם האנשים
שבאו ולקחו אותו לא יודעים, הם לא באמת מאמינים. אנה לקחה את
האופנוע השחור ונסעה. אף אחד לא ידע שהיה שם עץ מיותר באמצע
הדרך, אף אחד לא ידע שדווקא העץ הזה כן היה קיים. אף אחד לא שם
לב שאנה לא חוזרת. אפילו לא אדם.
אולי גם אדם כבר לא באמת קיים.