[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








פרק 3
אושוויץ- בירקנאו

כל אותו יום חמישי אפור הוקדש לביקור באושוויץ-בירקנאו. הסתבר
שמחנה אושוויתץ1  נבנה עבור מגורי הצוות ואסירים פוליטיים מכל
העמים פרט ליהודים שלהם הוקדש מחנה אושוויץ2  או בשמו הידוע
בירקנאו, בכניסה לאושוויץ' מקדמת את פנינו בכתובת המפורסמת
"העבודה משחררת.", משחררת? ממה? מהחיים? מהסבל? או שמא מהחיות
הגרמניות?
מגורי ה"צוות" נבנו כמו מחנה צבאי עם נוחיות שנועדה לגרמנים,
מעבר למרפאה תנורי חימום לחורף ושאר אביזרי הנוחות שנמצאים בכל
מחנה צבאי ניתן לראות שם בריכת שחיה עבור הקצינים. בין כל
המבנים שעומדים כמו חיילים זקופים משאירם באמצע שביל צר עבור
העוברים והשבים ומקום כבוד עבור התזמורת המקומית של אושוויץ'.
המבנים בנויים משתי קומות כל אחד כמו כפר השומר על אחידות
מפחידה, כל מבנה מספר סיפור משלו, כל מבנה ראה דברים שונים וכל
מבנה שומר בתוכו סיפורים אחרים, באחד המבנים אפשר לראות
נעליים, זוגות על גבי זוגות של נעליים כל זוג איש, אישה, ילד,
ילדה, בן אדם! בחדר הסמוך ניתן לחזות במזוודות פה ושם ניתן
להבחין בשם מוכר כתוב בגיר לבן על גבי מזוודה חומה. במקום אחר
ניתן לראות תמונות על חיי המחנה שתועדו על ידי חייל נאצי
אלמוני. בחדר אחר ניתן לראות בשמיכות שמיכות והכל עשוי וממולא
בשער אדם, במקום אחר ניתן לראות קביים, פרותזות, והכל מאחורי
הזכוכית כמו סרט שמספר על כוכב לכת אחר שמוקרן על הטלוויזיה,
כוכב? סליחה, גיהנום!!!
כשאני עובר ליד מבנים אני חושב מה אוצרים בתוכם בנינים אלו
"אוזן לכותל אך פה אין לו"  , עברנו ליד מקום הניסויים
הראשונים בגז, מול המרפאה, מרפאת המוות,
באושוויץ' לצד השירותים המודרניים נמצא גם הקרמטוריום הראשון
(קרמטוריום 2,3,4,5 נמצאים בבירקנאו), זהו תנור אבן בעל פתח צר
חצי מעוגל אשר בפתחו נמצאת אלונקה שעליה היו מעמיסים את הגופה
ומכניסים פנימה, כאשר פתח ה"ניקוי" נמצא מאחור זהו פתח מרובע
קטן אשר דרכו היו מוצאים את האפר. ביציאה מהמחנה אנו עוברים
שוב על פני המשפט: "העבודה משחררת" מוציאים את ארוחת הצוהריים
ויושבים לאכול מול חנות הזכרות , איך אפשר? במצבים משונים כמעט
הכל אפשרי.
לארח ההפסקה, עלינו על האוטובוסים, ונסענו את המסלול של ארבעת
הקילומטרים של מצעד החיים, הגענו למחנה "העבודה" אושוויץ' 2 או
בשמו הידוע בירקנאו, המראה הראשון שנגלה לי במחנה היה מגבוהה
כאשר עלינו אל עמדת השמירה בשער הכניסה, ביום ביקורנו אולי זה
ככה כל הזמן,  מה שידוע זה שפעם היו אלו ביצות, "פעם" נשמע
מרוחק נכון? בעצם מתי זה פעם? לפני 50 שנה נחשב לפעם? באותו
יום הכל היה ירוק הדשא פרח בכל מקום אפשרי ופרץ אל פסי הרכבת
המרקיבים, פרחים נראו פה ושם בשיא פריחת הסתיו העומד בקצו,
ואנשים בצעי כחול ולבן הסתובבו ברחבי המרחב העצום שהיה פעם
מפעל, בית החרושת הפרטי של השטן- מלאך המוות, היכול להיות שזה
היינו הך?
במרוצת השעות החולפות ואוזלות מבין החיים, הסתובבנו במחנה,
וחיפשנו, מה? לא אוכל להגיד, טיפת חיים, אנושיות באותם בתי עץ
קרים שאכלסו כל אחד 800 איש, שריד של חום אנושי באותם תנורי
אבן שנבנו למען הסוסים ולא פעלו אף פעם למען בני האדם? אינני
יכול לומר זאת בדיוק.
ברקנאו יכול היה להיות מקום מאוד יפה, אם לא היה כל כך עצוב,
המקום פורח במלוא מובן המילה, המקום נראה כמו אחו ירוק, מלווה
בפרחים שמבצבצים פה ושם בין תלי עפר קטנים, רק גדרות התיל,
ביתני העץ המשוחזרים ופסי הרכבת "מפריעים" לשלמות הטבעית לשלוט
במקום, אני לא יכול לומר שתהליך זה הוא קרוב אך הוא יקרה בסוף
כאשר הטבע ישתלט על אותם פסי רכבת שירכבו וידשנו את האדמה
האדומה הזאת, יחד עם האפר, יכול להיות שאז תגדל במקום חורשה,
סיפורים חדשים יתחילו לספר על אותה חורשה, יכול להיות על
איזשהו רצח המוני שבוצה אז אי שם בהיסטוריה הרחוקה, לא שזה
צריך להטריד את האנשים, זה כבר בטוח לא יקרה אולי כדי להפחיד
קצת את הילדים לפני השינה, אנשים יוכלו לישון יותר טוב בלילה
כשעצים יכסו את המקום הזה, יחד עם שאריות הקרמטוריום שפוצץ
בעבר, אך אני כולי תקווה שמשלחות של נוער עברי- יהודי- ואפילו
ישראלי ימשיכו להגיע לאותו מקום כל פעם מחדש לספר את אותה
ההיסטוריה, לא במתכונת של סיפור אלא איך שהיא הייתה באמת,
להיכנס אל אותה חורשה, להתייחד בלי פחד, בין אדמת הקבר הדוממת,
להקשיב לרוח ולסיפורים שהיא מספרת שם, ולחזור לארץ בתור יהודים
גאים, בעלי מורשת יהודית אמיתית. לא איזה סיפור שהוצא מקברו על
ידי כמה זקנים, שסתם מבלבלים את המוח לדור הצעיר.
בירקנאו אמור להשפיע על האדם, בהתאם לתקופה שבה הוא מגיע, ישנו
הבדל עצום בין עונה לעונה באותו מקום, בשלהי החורף, קיצו של
הסתיו, רוח פרצים שורקת מביתן לביתן, חודרת עצמות הדשא ירוק
והמקום נמצא בשיא הפריחה, כך זה היה כאשר הגענו, היה זה מצמרר
לשבת לשמוע את עדותו של דוד לייטנר, אחד מאנשי העדות שהצטרף
למשלחת שלנו, הייתה זו חוויה להתעטף בגדל ישראל, או לשאת אותו
למרום, ונקר בו את עיניהם של הגויים, ולצעוד בצעד גאה ככובש
באותו מקום עם חולצות המשלחת והשם ישראל כתוב עליהן.
אני לא יודע עד כמה אפשר לומר כובשים, כמו שאמרתי קודם, העניין
הוא בזה שאי אפשר לומר שאנחנו הכובשים כאשר אנו הולכים שפופי
ראש, מורידים את הראש למשמע העדויות, בולעים דמיעה שיורדת על
לחי למראה פסי הרכבת המרכיבים שלכאורה אין בהן כלום, חוץ
מהריקבון והזיכרונות של אותו שקשוק מתחתי של רכבות הבהמות על
גבי הפסים שהובילו את הצאן לטבח מהמערב הנאור למזרח הקטלני.
כאשר אני הולך ברחבי בירקנאו המחשבות דוהרות כמו רכבת, דעות
משתנות רגשות נוצרים, ומחסומים נשברים, אם הייתי שם לבד אני
חושב, היה לי יותר קל להתייחד עם עצמי , עם כל אותם ילדים
גברים ונשים בצורה יותר טובה יכול להיות שהייתי יכול להבין
הרבה יותר עם הייתי לבדי ובלי האבטחה הצמודה, אך סיכוי סביר
שהייתי הולך לאיבוד בתוך המישור הירוק הזה , ולאו דווקא באפן
פיזי, סבך של רגשות עטף אותי כאשר נכנסתי לשם, מעבר למגדל
התצפית של ההסבר ההתחלתי על מבנה המחנה שבו התוודעתי מעבר
לתמונות של ספרי הלימוד אל התמונות הקודרות שהיו למציאות. אותן
פסי רכבת שמגיעות אל הרמפה, של פריקת ה"מטען" והסלקציה
הראשונה, בניצוחו של מנגלה על הדנובה הכחולה, בנפנופי השרביט
לימין ולשמאל ותקיעתו לשיניהם של האנשים כמו בדיקת גילו של
הסוס. עשן שעולה מאי שם בין העצים, מדורה של אש בוערת ואוכלת
ביום ובלילה, ללא הפסק, כלבים על שתיים ועל ארבע רצים בין
השורות דוחפים אנשים צמאים חזרה לתוך הטור, שומרים בקור רוח
אכזרי על הסדר הישר וכל היוצא מבין השורה אחת דינו.
הרבה אנשים דנו בשאלה האם יצר האדם רע מנעוריו? יאנוש קורצ'אק
טען שלא כאשר ויליאם גודינג טוען כנגדו ומביא תחזית יותר
פסימית על עתידו של האדם וכל שכן על נעוריו, אין זה המקום לדון
בנושא זה ואולי נקדיש לו פרק לדיון, אך ברגע זה פנה היו
להאפיר, ומאבטח מודאג בא ומסר לראש המשלחת על אוזנו שהשמש
שוקעת ושומה עלינו לזוז, דבריו של דוד לייטנר נקטעו באמצעם,
ועברנו סיור חפוז במחנה גלשנו על גחוננו למחנה הצוענים אותו
מחנה שעליו סיפר לנו דוד לייטנר, התפללנו מנחה בזריזות שכמוה
לא ראיתי בארץ, ליד הבונקר שפוצץ בידי המחתרת שהתארגנה בתוך
המחנה, ופנינו חזרה תוך כדי סיור מהיר במחנה לכיוון
האוטובוסים.


לכאורה פרק זה היה צריך להיגמר בשורה הקודמת, אך אני ברצוני
להביע התרעמות על כך שאנשים יכולים להגיע לאוטובוס, להיכנס בלי
להעיף מבט לאחור, ולנסוע הלאה, אני לא הייתי מסוגל לכך, וזמן
רב ביליתי בבהייה לאחור אל תוך אותו גוש שהלך והשחיר לאורה של
השמש השוקעת, בירקנאו המחנה והמציאות, קשה במיוחד היה לי לאורך
כל המסע לעבור ממחנה למחנה, גם פיזית וגם רגשית, הלב הלך
והכביד ממקום למקום, הרגלים נעו לאט יותר במהלך המסע אבל מה
שהכי הכי הכביד היה הלב, הלב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בת כמה שלי? כי
אם היא קטינה,
אני מכירה עורך
דין ממש טוב...




אחת שעורך דין
ממש טוב משלם לה
בשביל שתמצא לו
עבודה


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/3/02 11:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
א. י. ל.

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה