כבר חודשיים שאני דוחה את זה .
כבר חודשיים שאני משקרת ואומרת את שלושת המילים האלה , אני
אוהבת אותך.
שקר? אולי קצת מוגזם.
אמת? בטוח שלא.
שוכבת במיטה, הכל חשוך, בונה בראש עשרות שיחות שעוד לא
התקיימו, מאות מונולוגים שעוד לא נאמרו, אלפי פעמים שוברת לו
את הלב, ומיד מפסיקה ואוספת את החתיכות לפאזל אחד שלם, מוחקת
את כל מה שנאמר ואת מה שעוד לא, מתכופפת מתחת למיטה כדי לבדוק
שלא נשארה שם אף חתיכה כדי שבבוקר לא יתכופף ללבוש את הנעלים
וימצא שם חתיכה מהלב שלו, הלב שעוד לא יודע שישבר.
מעולם לא אהבו אותי כך. איש לא אהב אותי כמוהו. הראשון שאיתו
חלקתי חיים. גרה ביחד, ישנה קמה אוכלת קוראת, הכל ביחד איתו.
אבל מעולם לא אהבתי חזרה מישהו כל כך מעט כמוהו.
היחיד שאמר לי שהוא רוצה לחיות איתי כל חייו. היחיד שלא שבר לי
את הלב. ואולי דווקא בגלל זה.
טוב, אז עוד קצת, אולי זה ישתנה, אני מנסה לשכנע את עצמי. לתת
לזה סיכוי אבל מודה כי הפחד להיות לבד הוא זה שמנסה לשכנע.
הפחד לחזור לסטאטוס הפנויה, לשבת כל סופשבוע עם העיתון בדירה
הריקה, ובערב עם החברים המסודרים זוגות זוגות כמו בתבת נוח
כאילו שלבד זה לא בסדר, שלבד זה נגד החוק. אלה שאומרים תתקשרי
אליה שתבוא מסכנה, בטח היא נורא עצובה. שבלב אומרים, הנה
הזדמנות להרגיש כמה החיים שלי טובים , הרי תמיד צריך להחזיק
בצד איזה מישהו שפחות ממך כדי שתרגיש טוב. להתקל שוב ושוב במבט
של החברות המהולים בו רחמים על המסכנה ששוב פעם לבד, ומעט
התנשאות של תראו אותה היא לבד ואני לא.
להרגיש את ההתכווצות בבטן בכל פעם שזוג מאוהב עובר מולי, או
משפחה צעירה עם תינוק.
מסתובבת במיטה, קמה שוכבת מתיישבת, מכינה כוס קפה.
תחשבי שוב, אני שומעת בתוכי את הקול, (נדמה לי שהוא נשמע יותר
ויותר כמו של אמא שלי) הוא אוהב אותך, הוא רוצה להיות איתך
לנצח, הוא יהיה בעל מושלם, אבא לילדים שלך, מאהב, חבר,
פסיכולוג ...
לבד! זה מה שאת רוצה?
כן.