היא תלשה עלי כותרת, אחד אחרי השני, אוהבת-לא אוהבת.
יש את המתחכמים האלה שרוצים שתמיד יצא להם אוהבת, אז הם סופרים
את הגבעול, אבל היא לא כזו, היא מאמינה במזל, ובזמן האחרון,
המזל לא בדיוק הראה את פניו היפות.
היא עצמה את העיניים לפני שהיא קטפה את החרצית, רצתה שזה יהיה
תלוי במזל.
"איזה מזל" חשבה "שיש לי ממש ליד הבית שדה של חרציות, צהוב
כזה, צהוב גדול.
פעם הוא סיפר לה על שדות גדולים שנעלמו, נעלמו בבטון, אבל היא
האמינה בכל ליבה שהשדה הזה ישאר שם לנצח, או לפחות 50 שנה.
היה ממש שקט, הכביש ליד השדה היה ריק, ולא הייתה כמעט רוח.
היא ראתה כמה ילדים משחקים במגרש ליד, צרחות כעס ושמחה נשמעו
מדי פעם, אבל היא ממש לא שמה לב,
היא ספרה עלי כותרת.
אוהבת-לא אוהבת.
היא רצתה לקחת אותו לשם, לשדה הזה, אבל החליטה שהוא לא יבין,
וישתעמם, אז החליטה שלא, וזהו.
נשארו ממש מעט עלי כותרת.
עוד כמה, והיא תדע, מה המזל החליט.
אוהבת-לא אוהבת.
טרקטור גדול עבר, אבל לה זה ממש לא שינה, היא כבר סיימה לתלוש
עלי כותרת.
היא הלכה הביתה בשקט, כמו תמיד, סולידית, נהדרת.
הוא אוהב.
היא אוהבת-לא אוהבת.
או שאולי המזל פשוט לא יודע
רק היא.
אבל היא לא בטוחה, אז אולי המזל יחליט בשבילה
או שלא.
אוהבת-לא אוהבת, הוא רוצה שתאהב, אבל כדי לא לקחת אחריות, היא
הולכת על המזל.
שתמלא לוטו, הוא חשב כשנתקה את הטלפון, היא בטוח תזכה,
ואז היא אולי תוכל להחליט,
אם היא אוהבת-לא אוהבת.
אבל ממש אולי.

(נכתב בלהט הרגע)