סירטאקי

עם שחר נכנסה היאכטה למפרץ הצפון מזרחי של האי פלגוס שנמצא
בצפון מזרח האיים הספורדיים בים האגאי. ישבתי על הסיפון מביט
בכניסה לפיורד המרהיב הזה, יער ברוש ים תיכוני מכוסה בערפילי
בוקר אחרונים מול זריחה מהממת. המראה הרענן  ממש משגע. המים
היו די רדודים בחלק הזה של המפרץ וים חלק ומזמין, חלק מהחברים
היו בשלבי התעוררות וחלק עדיין ישנו. על היאכטה ממול עמדה אישה
בחלוק ובאחת השילה אותו וקפצה למים בעירום. חשבתי לעצמי, " מה
יכול להיות יותר מרענן מרחצת בוקר עם חתיכה עירומה" חשבתי,
וקפצתי מהסיפון למים. המים הקרירים היו נעימים מאוד ומרעננים.
תמיד נהגנו לרחוץ כך, אלה שהפעם אולי לא פעלתי באחריות שכן על
הסיפון לא הייתה נפש חיה.
שחיתי כך, נהנתי מהמים ומהרוגע השקט, לרגע התהפכתי ושחיתי שחית
גב כשאני מקציף ברגלי  בכיף ואז, לפתע חשתי מכה עזה בעורפי
ומגע בעור חלקלק וקר. "פרדון " אמרתי, בטוח כי נתקלתי באישה אך
מייד התחוור לי שהמגע הזה אינו עם אדם.
התכווצתי והתחלתי לשחות לכיוון הנגדי, עדיין לא העזתי להסב פני
לאחור, המחשבות שרצו במוחי כל אותה עת היו איך אני נמלט מהיצור
הזה. לפתע שוב מכה עזה ומגע בגוף החלקלק הזה, "כריש!" אמרתי
לעצמי, מכין את אגרופי על מנת להלום בו, ובו בזמן מנסה לכווץ
את רגלי תוך שאני ניזכר בסרטי האימה. לא הייתי מאמין שניתן
להזיע במים. לצעוק לא יכולתי, הייתי משותק מחד ומאידך מרוכז רק
בהגנה עצמית, ואז הוא יוצא מהמים מולי ומביט בי בשתי עיניים
נוגות ואף מעוטר שפם. לרגע רציתי לצרוח, ולרגע אחר הבנתי כי זה
לא כריש, אלא מדובר ביצור ענק אחר. נדרכתי לצעדו הבא של היצור
וזה לא אחר לבוא. היצור צלל  והיכה בי שוב מאחור. הפעם הדפתי
אותו וניסיתי בכל כוחי לשחות לעבר הסירה. אלא שאז חשתי כאב עז
ברגל וצריבה מהמים המלוחים, הבנתי כי היצור תוקף ונושך אותי.
נאבקתי עם היצור האפור החלקלק, אחזתי בצווארו ותוך כדי מאבק
עמו הגעתי לספינה. היצור צלל, ואני עליתי בסולם, משתרע על
הסיפון באפיסת כוחות.

"יוסי, יוסי" קראתי אך איש לא הבחין בי. כנראה כולם היו
במטבחון שותים את קפה הבוקר שלהם או ישנים. נחתי קמעה ואזרתי
כוחות, דם כיסה את רגלי, נבהלתי, ובדיוק הופיע יוסי.  "יוסי
יצור ימי תקף אותי "  אמרתי תוך שאני מצביע על רגלי המדממת.
"מה קרה? כריש?"
"כלב ים או משהו דומה תקף אותי" אמרתי,
"קשקוש", ענה יוסי תוך הבעה של אי אימון "קשקוש מקושקש, אין פה
כלבי ים ויצורים כאלו בכלל, אולי דולפין, אבל אלו לא תוקפים
אנשים".
"יוסי", אני אומר לו בשקט, "תקף אותי כלב ים ! "
יוסי בכלל לא שוכנע. "בטח החלקת מהסולם לירכתים או משהו כזה.
הסיפור שלך ממש מצוץ מהאצבע".
הוא החליט לבדוק את הסיפור שלי והחל לרדת בסולם למים תוך שהוא
מעיף בי מבט מזלזל של אי אמון. באותו רגע בו הדף עצמו למים
השתנה המבט הזה למבט של אימה ופחד. חלחלה אחזה בי  לשמע
צריחותיו. ניכר היה על פי המערבולות כי הוא מותקף ונאבק עם כלב
הים. כלב הים השתולל ויוסי צרח, מעיר בצרחותיו את כל יושבי
היאכטה.
"יש כלב ים ענק במים ויוסי נאבק עמו" אמרתי להם.
כעבור דקה או שתיים יוסי הגיע לסולם באפיסת כוחות, נותן בי מבט
אומלל של הסכמה, רגליו שרוטות ומדממות.

כלב הים המשיך ושחה סביבנו מרים את ראשו המשופם ונותן קריאה
תוך שהוא מביט בנו במבטו הנוגה, כאילו הוא מתחנן לעלות לסיפון.
ירדנו לדינגי (סירת גומי) והבטנו בו. כלב ים אפור יפיפה.
החלטנו להעלות אותו לדינגי וזה נענה כחיה מאולפת. כולם ניגשו
בהתרגשות ללטף את החיה, ממש חומד של כלב ים. לחשוב שקודם הוא
היה אויבי המפחיד. גיחכתי לי בשקט.
מדובר בכלב ים ששוקל כמאה קילו וגודלו כמטר ושמונים, ראש חמוד
ומבט נוגה כזה האומר, לטפו אותי, שחקו איתי.
שטנו אל מחוץ לפיורד כאשר אנחנו מחליטים לשחררו בלב ים.
אם חשבנו שהוא יקפוץ למים בשמחה, טעינו. היינו צריכים בכוח
להפוך אותו מהדינגי אל למים,
בעוד הוא נאחז ונאבק וגם כשהצלחנו הוא המשיך לשחות בעיקבותנו
מביט בנו במבטו העצוב. כאילו מאשים אותנו בנטישה, ואנו מביטים
בו בעצב ותחושת החמצה.

רוח קרירה ליוותה את כניסתנו לעת ערב למפרץ בואכה נמל פטיטירי
באלוניסוס.
החלטנו להשכיח את העצב באוזו. נו איך עושים זאת ביוון? כמובן,
הלכנו לטברנה הזמנו מאזטים כיד המלך ולצלילי הבוזוקי התחלנו
להרים כוסיות אוזו, ימס אני קורא ליושבים סטינה ימס עונים לי
היושבים ואחרי כמה כוסיות התחילו לרקוד סירטקי לצלילי הבוזוקי.
מצב רוחנו היה נהדר ונגני הבוזוקי התלהבו.
השתוללנו שם עד עלות השחר והלכנו חצי שיכורים ומתנדנדים
לכיוון הנמל, מקווים לישון קצת טרם ההפלגה, אלא שאז ראינו על
אחד המבנים בנמל תמונת כלב ים עם הכתובת היוונית
שמשמעותה ""WANTED.
נודע לנו שעל אחד האיים קיימת שמורת טבע ייחודית של כלבי ים,
היחידה בים התיכון.
היוונים מגינים עליה כעל בבת עיניהם. כלב הים שלנו, ששמו כפי
שנמסר לנו היה "טאודורוס", שייך לעדר בשמורת ים זו.
שנתיים לפני המפגש אתנו מצא אחד הדייגים גור כלבי ים נטוש באחד
מן המערות לאורך חופו הצפוני של האי סקופולוס. מדוע ננטש הגור
ע"י אמו לא ברור,  אולם הדייג העביר את הגור לידי רשות שמורות
הטבע. בהעדר האם, גדל הגור בחיק בני אדם אשר טפלו בו במסירות.
לאחר שנה הוחזר לים ליד השמורה, לבני מינו ומשפחתו. ההשפעה של
גידולו בקרב בני אדם ניכרת בו היטב ואת קרבתם הוא מחפש בכל
הזדמנות.
כאשר יצאנו מהמפרץ הבטנו לים הכחול בחיפוש אחרי כלב הים שלנו,
דמעה זלגה מעיניה של דפי,
כאילו איבדנו חבר בים, רק עכשיו הבנתי כי הוא רק רצה לרקוד
איתי סירטאקי.