אני לא כועסת,
אני מאוכזבת.
ואיך אני יודעת?
כעס זורם עם הדם
ולאט לאט מתפוגג מהעצבים.
אבל,
אכזבה היא קשה ומוצקה,
לוקח לה זמן להתפרק.
יותר מדי זמן.
היא עומדת תקועה בגרון,
דואגת להחניק בכל פעם,
ולהשאיר טעם מריר שנמשך ונמשך.
אז אולי באמת חבל שאכזבה היא לא בטעם מנטה,
זה היה עושה את המצב הרבה יותר נסבל.
רעננות במקום מחנק.
וזה היה יכול להיות מאד קל,
כל פעם שהיה מתחשק לי טעם מרענן בפה
הייתי פשוט מצפה ומקווה,
ובשמחה, כבדרך הרגל האשליות ייתנפצו להן.
היה חוסך כסף ממסטיקים.
לו השמחה של שנינו לא הייתה מתה,
לו התקווה לא הייתה מתנפצת לפתע,
לו אכזבה הייתה בטעם מנטה...