זה היה לפני 20 שנה.
קראו לה נטאליה אבל כולם קראו לה נטלי.
הייתי מאוהב בה אבל לה אפילו לא היה מושג שאני קיים.
כל פעם שנפגשנו היא התבלבלה והתחילה לדבר על עצמה.
יום אחד פשוט העזתי והתחלתי לדבר איתה.
"נטלי," אמרתי לה
"אתה... נמרוד נכון?"
"כן, רציתי לשאול אותך משהו,"
"שמתי לב שאתה מתנהג מוזר בזמן האחרון..."
"כן, זה בגלל שאני..."
"כשאחותי התחילה להתנהג מוזר כל מה שעשינו זה..."
ברגע הזה, כולם התאספו סביבה ואני הועפתי הצידה.
אני הלכתי וקיוויתי שהיא תרדוף אחרי ותשאל מה קרה. ואם הכל
בסדר. אבל היא לא עשתה את זה אז המשכתי ללכת.
כמעט ולא ראיתי אותה מאז, לאחר חמש שנים בערך, כבר הפסקתי
לחשוב עליה ושכחתי אותה לגמרי.
היו לי מאז עוד הרבה נשים אבל אף אחת לא גרמה לי להרגיש כמו
שנטלי גרמה לי להרגיש.
אבל לא חשבתי עליה, המוח שלי הדחיק אותה.
רק לאחר עוד 15 שנים, בטעות חבר שלי הזכיר לי אותה, בטעות.
הוא דיבר על ההתאהבויות הישנות שלו ואז הוא עבר אליי.
אבל זה היה לטובה כי שוב התחלתי לחשוב עליה.
אז חיפשתי את השם שלה במדריך.
הוא היה בולט וכתוב קצת שונה מהשאר (לכמה נשים קוראים
נטאליה...).
הוא כאילו זהר לעברי וזה היה כאילו הגורל קרא לי.
התקשרתי וזיהיתי את הקול שלה מיד.
הזדהתי והיא מיד נזכרה בי.
"נמרוד... כמה זמן לא ראיתי אותך!"
"כן, 20 שנה כמעט, מה המצב איתך?
"בסדר! למה התקשרת?"
חשבתי לרגע, מה אני יכול להגיד לה?
"את יודעת שהייתי מאוהב בך?"
היא גם כן עצרה לרגע
"כן," היא אמרה בקול יבש "בגלל זה התקשרת?"
"לא, רציתי לדעת אם נוכל להיפגש."
"לא נראה לי," היא ענתה "אני נשואה..."
"אני מבין" אמרתי וניתקתי.
יצאתי מהבית ובדרכי חטפתי את האקדח מעל לארון.
הייתי מלא ברחמים.
אבל לא ברחמים עצמיים, הכדור שלי היה מהיר ובלי כאבים, זה היה
בעלה שריחמתי עליו, פגעתי לו בבטן וראיתי אותו גוסס במשך
שעתיים.
זה מדהים מה בנות יכולות לגרום לך לעשות...