פעם, עוד כשלא היו לי חברים, רציתי למות.
חשבתי שכשמתים הכל מסתדר, אבל התעשתי.
הבנתי שיש זמן לחיות ויש זמן למות והחיים שלי עוד ארוכים.
הייתי אז קטן, בן 12, אולי 13, אבל עכשיו, כשאני כבר מבוגר, יש
לי מלא חברים.
אני הולך ברחוב וכמעט כל בן-אדם שאני רואה, חבר שלי.
אז למה לצאת לרחוב אם שם כל-כך מעיק?
אני שולח את אשתי לעשות את הקניות ואני נשאר בבית לראות
טלוויזיה.
אבל בדיוק ביום הזה לא היה מה לראות.
כרגיל ערוץ 3 שידר איזה טוק-שואו מפגר עם אנשים שאין להם מה
להגיד.
ערוץ 5 שידר תוכנית קיק-בוקסינג עם שני סינים מטומטמים שבועטים
אחד בשני ונופלים כשמתחיל להיות משעמם.
התייאשתי אז החלטתי ללכת למטבח.
עמדתי חמש דקות מול שקית האורז עד שהבנתי שכבר שכחתי איך
מבשלים אותו.
החלטתי לצאת החוצה.
יצאתי עם הפיג'מה שלי.
אני בטוח שנראיתי כמו הערסים האלה, אתם יודעים, אלה שהולכים
ברחוב בלי מטרה עם צעדים איטיים ומעצבנים כל מי שהם רואים.
האלה שכשאתה עובר לידם אתה מתפלל שהם לא יציקו לך כי אתה
ממהר.
מה שהיה מוזר, זה שלא הכרתי אף אחד בחוץ.
כל החברים שלי כנראה לא יצאו היום.
מוזר.
חזרתי הביתה ושקעתי בשינה על הכורסא.
לפתע צלצל הטלפון.
"הלו?" עניתי
"אה, שלום," אמר המטלפן "זה מר כץ?"
"כן, מי מדבר?"
"מדברים מבית חולים תל-השומר. זאת אשתך, היא... היא נפגעה
בתאונת דרכים."
"אני כבר מגיע!"
האמת שלא היה לי ממש איכפת ממנה.
היא הייתה סלבריטאית קלאסית.
חרא באופי אבל ממש יפה, האישה הכי יפה שראיתי בחיים שלי.
היא אף פעם לא הייתה בבית.
ראיונות בטלוויזיה וברדיו, תוכניות, פרסומות, צילומים.
היא הייתה בכל מקום, חוץ מהבית ואני הייתי באף מקום חוץ
מהבית.
נסעתי לבית החולים.
בדרך לא ראיתי אף אחד שהכרתי.
היה כבר יחסית מאוחר ולא היו הרבה אנשים ברחובות.
הגעתי לבי"ח.
עיתונאים הציפו את המקום והקיפו אותי.
בסוף הצלחתי לעבור ובדיוק ראיתי אותה מובלת לחדר ניתוח.
התיישבתי ליד הדלת שלו ובכיתי במשך כל הניתוח.
הרופא יצא.
"מר. כץ," הוא פנה אליי "אני מצטער..."
קמתי ורצתי החוצה.
בדרך העיתונאים שוב הקיפו אותי ושאלו אותי אם היא בסדר.
ניסיתי לשמור על פני פוקר אבל לא הצלחתי, פרצתי בבכי.
חשבתי לעצמי שעכשיו כל העיתונאים יפתחו מצלמות ויצלמו אותי
ואני בחיים לא אצא מכאן.
אבל כנראה מתוך כבוד לאשתי, כל העיתונאים הורידו את
המיקרופונים, כיבו מצלמות ופינו לי דרך החוצה.
יצאתי לאיטי ונכנסתי למכונית.
בדרך חזרה, אף אחד לא היה ברחוב למעט מספר של אנשים שהייתי
יכול לספור על יד אחת.
כולם כנראה היו בבתים וראו את החדשות.
כשיצאתי מהמכונית אנשים ראו וזיהו אותי אבל נראה לי שמתוך כבוד
לאשתי, הם לא ניגשו ורק עמדו מרחוק והסתכלו עלי במבט רציני.
נכנסתי לבית והתיישבתי על הכורסא.
זה היה בדיוק אז שהגעתי למסקנה שלרצות למות, זה כבר פשוט לא
מספיק.