לא, לא, אסור!
תמיד היית אומר את זה, אבל זה אף פעם לא מנע מבעדך להיגרר
לזה.
אני לא רציתי, אבל לך תעצור ילדה בת 16 עם מערכת הורמונלית אשר
פועלת בשיאה.
אתה תמיד היית אומר שאסור, היית צוחק מעצם המחשבה על זה, אבל
בעצם, אתה זה שהתחחלת עם הכל.
אני בכלל לא רציתי את זה.
"בואי אליי" אמרת, אז באתי, מה יש לי להפסיד מלהיות איתך, מה
כבר יכול לקרות?
אז נכון, לא קרה הדבר,למרות שלא היית מתנגד שזה יקרה. ידעת
שאסור לך להגיע עד שם, למרות שלא שלטת בעצמך לפעמים.
אני בכלל לא רציתי את זה.
בפעם הראשונה סתם ישבנו ודיברנו, לא הרבה זמן, רק שעה.
בפעם השניה זה התחיל משיחה, אבל נגמר קצת אחרת, אפשר להגיד
במיטה. כן אני יודעת, לא העזת, לא עשינו כלום, לא יותר ממה
שהייתי עושה עם כל אחד אחר.
אח"כ זה המשיך באותה המתכונת. עד שזה כבר נהיה קצת חשוד, קצת
לא נוח, לא לי ולא לך, היא כבר התחילה לשאול שאלות, העניינים
נעשו קצת יותר מורכבים... לאט לאט זה דעך, אתה הפסקת להתקשר,
אני לא ידעתי אם אפשר וככה זה נגמר.
ואני בכלל לא רציתי את זה.
אז אולי תסביר לי למה אני כל הזמן חושבת על זה?