את הסיפור הזה, אפשר להתחיל בדרכים שונות ומגוונות.
זה לא מה שמשנה...
מר גולדברג הו... היה השכן שלי ממול.
בנאדם יבשושי ומעצבן בשנות החמישים של חייו.
כל פעם היה עושה לי בעיות, מתלונן.
הוא היה מעצבן אותי כל-כך...
כל-כך ש....
יום אחד בזמן אחת המסיבות שלי, הוא חתך את חוטי החשמל וניתק את
הבית מחשמל.
הפריע לו... הרעש.
זה כבר היה בלתי נסבל...
להטריד אותי, מילא.
לקלל אותי, מילא.
לאיים עלי, מילא.
אבל להרוס לי מסיבה!
זה היה מוגזם...
אז הלכתי... אליו... לדבר איתו.
כשנכנסתי לדירה היה ריח מוזר באוויר וקולות של מנגינה מזרחית
משונה.
"שלום מר גולדברג."
"מר גולדברג?"
"או, הא הנה אתה! מר גולדברג, אני צריך לדבר איתך."
"מר גולדברג? מה אתה חושב שאתה עושה?"
שפך עליי מים!
זה מה שהמנוול עשה!
נמאס לי מזה!
הרמתי את הסכין שהייתה מונחת על השולחן.
"שלום מר גולדברג, אני הולך להרוג אותך?"
"הייתי מצפה מאדם כמוך לעשות את זה."
"אין לך שום בעיה אם זה?"
"לא."
"מילים אחרונות?"
"אל תשכח לסגור את הדלת כשאתה יוצא, אחרת נהיה קר."
וככה זה המשיך...
הוא שיגע לי את השכל...
אבל הכל בסדר עכשיו.
אני נקמתי את הנקמה שלי.
סכין ישר בבטן...
הוי, זה היה רגע נפלא...
חבל שפיספסתי והרגתי את עצמי...
טוב... אני חייב לסיים, יש לי זמן מוקצב והחברה פה למטה כבר
מתחילים לכעוס, הגיע הזמן לאמבטיית האש היומית.