קרוב לגיל 20 מצאו אצלי סרטן.
הוא היה מסוג כזה נדיר, שלא נצפה קודם אצל אנשים נוספים, והיה
לו צבע סגול זרחני כזה מהמם, שלאף רופא בכלל לא היה שום רצון
להוציא אותו. למזלם הרב של כל הרופאים, הסרטן בו זכיתי לא היה
קטלני.
למען האמת, נאמר לי כי אוכל לחיות בחברתו שנים רבות, והוא לא
מה שיגרום להתדרדרות במצבי הפיסי, אם כי ייתכן מאד שהוא מה
שיגרום למצבי הנפשי המעורער בלאו הכי, להתדרדר עוד יותר.
אז ביקשתי שיוציאו אותו, למרות שנכון לאותו זמן כלל לא הרגשתי
בתסמינים שלו.
ביום הניתוח הוחלט להשאיר אותי ער כדי שאהיה עד לפלא שהחלטתי
להרוג מגופי, ואולי אף אתקל בקצת ייסורי מצפון, שכן אותו סרטן
לא יוכל להתקיים מחוץ לגופי למעלה משלוש וחצי דקות.
כשהוכנסתי לחדר הניתוח כבר נכחו בו למעלה מעשרה רופאים לבושים
שחור ורב, שהכין מראש הספד נוגע ללב על מותו בטרם עת של סרטן
סגול זרחני מהמם. ארון הקבורה בגודל של כף יד הונח ליד מיטתי
על מנת לאפשר מיתת כבוד לסרטן הגוסס.
כשידיים החלו לחטט בגופי התעלפתי. במעומעם יכולתי לשמוע רק את
קולו הנדהם של הרופא המנתח, משתף את הצוות בעובדה שייתכן שסרטן
זה מקנן בגופי כבר חמש שנים, ומעולם לא שמנו לב אליו קודם.

במשך כל השבעה נכח גם הרופא המנתח. דווקא הוא נקשר יותר מכולם
למנוח. בזמן הישיבה עברנו יחד על הרישומים לתלונות שהצבתי
כשהתחלתי את רצף הבדיקות שהובילו למציאת הסרטן: כאב לא מוסבר
בלב, אכזבה תמידית מהמין השני, השוואה כפייתית למקור מושלם,
חוסר הצלחה רציף במערכות יחסים, משיכה לרע-דחייה מטוב,
בדידות ועצב, עצב ובדידות.
כשהעמדנו את הנתונים ביחס ישיר לזמן בו קינן בי הסרטן, הבנו
יחד כי
היא האשמה במחלה, היא הדביקה בי את הסרטן הטפיל שלא עוזב את
גופי כבר חמש שנים עד היום. היא, האהבה הראשונה והאחרונה שלי.
כבר אז ידענו שצריך להיזהר, דיברו איתנו על ביטחון ובטיחות,
אבל כשאוהבים-לא מחשבים חישובים. ואני, כמו שאומרים, נדפקתי.
"מזל שגילינו בזמן", אמר הרופא, "מעכשיו אולי תצליח יותר.
הוצאת הסרטן אינה מבטיחה ריפוי מוחלט, אך היא תשפר לך בוודאות
את איכות החיים". איך היא חיה עם עצמה? אני שואל את עצמי,
ויודע שהיא חיה טוב מאד, באוסטרליה, עם בן זוג קבוע שאין לו
סרטן חולה כמו שלי.
"מיזוג חולה בין שני אנשים כפייתיים כל כך זה לזה עלול ליצור
מוטציות כאלה", מסביר לי הרופא כשאני מברר על מקור הסרטן, "זו
לא אשמתך, לא יכלת לדעת", הוא מנחם אותי. ולי כבר אין כלל
ייסורי מצפון על שהרגתי סרטן סגול זרחני מהמם.

אחרי פחות משנתיים גילו אצלי גרורות סרטן, שנותרו אצלי בגוף
עוד מהניתוח השלישי. כל אותו זמן חייתי עם אותו כאב הבדידות,
לבד עם הסרטן שלי, נואש מלנסות מערכות יחסים אחרות. והרופאים,
הם נואשו מלנסות להיפטר מהסרטן, הוא חוזר וחוזר ונאחז לי בלב
כדי להישאר איתי לנצח.
השלב היחיד בו אני מרגיש רגיעה מוחלטת (או משהו שקרוב לאהבה)
הוא כשאני רואה אותה, המגפה שלי, או מישהי שממש דומה לה, ואז
אני ממש מאושר. הסרטן מקנן בי כדי שאוהב אותה ורק אותה לנצח,
ולא נראה לי שאבריא לעולם. אז אני חי לבד עם הסרטן, יודע שלבד
זה לנצח ואין טעם להילחם, למרות שקצת התרגלתי אליו וכיום לא
אוכל לחיות בלעדיו.
אז אני מתנחם בעובדה שלפחות דבר אחד יש לי שאין לאף אחד אחר.
המון קהל צובא על פתח דלתי כדי לחזות בעדשות מיקרוסקופיות בפלא
הסגול המהמם, לא ממש בשבילי, יותר בשביל הסרטן, ביניהם בנות
יפהפיות שהייתי נותן את כל העולם כדי שאוכל להשאיר אחת מהן אתי
לנצח.
אבל אני יודע שהייתי נותן יותר, הרבה יותר, כדי שגם היא תבוא,
ולו רק להציץ. אפילו שאני יודע שזה לא יהיה ממש בשבילי.