את העיפרון הראשון שלי השגתי בסביבות גיל חמש. עד אז היו לי
עפרונות בשפע, ולא סתם עפרונות פושטים כאלה, אלא גם טושים
ופנדה, אלה שנמרחים על כל הדף. כשהייתי בערך בן חמש, אמא שלי
אמרה לי שהגיע הזמן שאדאג לעצמי. היא החביאה את כל העפרונות
והעטים ובכלל, כל דבר שאפשר לכתוב או לצייר איתו. חיפשתי אותם
שבועות, ורק יום לפני הבר-מצווה שלי מצאתי אותם סוף סוף,
כשבאתי הביתה לקחת את כל הדברים שלי, אחרי שאמא התאשפזה ועברתי
לגור עם דודה רבקה. הם היו במגירה הלבנה בחדר שלה, בתוך שקית
של פילם, כאלה שמקבלים מחנות הצילום אחרי שמפתחים תמונות.

יכולתי להשיג עפרון במיליון דרכים, אבל הייתי רק בן חמש, לא
מבריק במיוחד, והדרך היחידה שעלתה על דעתי היא לקנות. הייתה לי
קופה עם ציור של היפופוטם עליה, ישנה וקצת חלודה מבפנים.
הוצאתי ממנה את כל הכסף שהיה לי. באותו זמן עוד לא ידעתי לספור
כסף ולא ידעתי אם היה לי הרבה או מעט, אבל לקחתי הכל ושמתי
בתיק הכחול שלי. אני בכלל לא זוכר אם אמא הייתה באותה שעה בבית
או בחוץ, ישנה או ערה. בכל מקרה היא לא מנעה ממני לצאת, ואני
יצאתי מהבית שלנו והגעתי לחצר המשחקים מעבר לכביש, שהייתה
המקום היחיד שידעתי להגיע אליו. ישבתי על הספסל שהיה לו ריח של
צבע טרי, ונידנדתי את הרגליים לאט לאט, מחכה לאיזה רעיון גאוני
שיבוא.
אחרי אולי רבע שעה, איש זקן עם המון נמשים שאני חושב שמגיעים
עם הזקנה, התיישב לידי והוציא מהתיק שלו קלמר כסוף וחדש-חדש,
מסוג כזה שבו עוד בכלל לא יצא לי לגעת. הוא פתח אותו לפני. היו
שם בערך שבע או שמונה עפרונות צבעוניים, כולם חדשים ומחודדים.
הוא העביר אצבע מקומטת עליהם וליטף אותם לאט לאט, אדום, צהוב,
סגול, חום. גם אני רציתי להעביר את אצבעי עליהם, ככה, כמו
שהאיש הזקן עשה, אדום, צהוב, סגול, חום, אבל משהו עצר אותי.
פתאום נזכרתי שזה בדיוק מה שחיפשתי. עפרונות. האמת שלא כאלה,
כמו שיש לתום מהבית ליד, אולי יותר פשוטים, אבל עדיין,
עפרונות.
הרמתי את התיק הכחול שלי והוצאתי ממנו את הכסף שהיה מפוזר
בתוכו. כשהעברתי בתוכו את היד הרגשתי שיש שם עוד כמה דברים,
כמו הדף שהליצן חילק לי בפסטיבל בנמל הישן, בשנה שעברה, וגם
כמה פרורי לחם. או סתם פרורים. הוצאתי את הכסף ביד אחת, ועם
היד השניייה סגרתי את התיק. רציתי להראות את הכסף לזקן, אולי
הוא יסכים למכור לי עיפרון אחד או שניים, בעצם רק אחד מספיק
לי, אבל הוא נעלם.
על הספסל, בדיוק איפה שהוא ישב, נח הקלמר, פתוח, ואני הבטתי
בו, משתאה. בהתחלה לא ידעתי אם לקחת או לא, כי אמא אמרה לי
אולי עשרות פעמים לא לקחת דברים שזרים נותנים לי סתם ככה. אחרי
כמה דקות של התלבטות האינסטינקט האנושי שבי ניצח, אז לקחתי את
הקלמר, סגרתי אותו ותחבתי אותו לתוך התיק.

עברה עוד בערך חצי שעה עד שהגעתי הביתה. אני לא יודע למה לקח
לי כל כך הרבה זמן. כשהגעתי ראיתי אמבולנס עומד מול הבית. הוא
לא עשה קולות של אמבולנס אבל מייד ידעתי שזה אמבולנס, לפי כל
הסימנים. שני אנשים עם חלוק לבן לקחו את אמא על מין אלונקה
לתוך האמבולנס. היא עשתה כל מיני קולות מוזרים. מין חרחורים
כאלה. קצת נבהלתי, אבל לא ממש. דודה רבקה עמדה ליד האמבולנס
ודיברה עם הרופא. היא ראתה אותי רק אחרי כמה דקות שבהם התלבטתי
אם לגשת אליה. פחדתי שאם אני אגש אליה היא תיקח אותי לראות את
אמא, ולא רציתי לראות אותה. כשהיא ראתה אותי, דודה רבקה פלטה
מין צרחה קצרה, ואז רצה אלי וחיבקה אותי. היא אמרה משהו על זה
שאמא חיפשה וחיפשה אותי, ועכשיו היא מרגישה מאד לא טוב. היא
שאלה איפה הייתי ואילצה אותי לספר לה את כל הסיפור על הזקן
והעפרונות. היא לא האמינה, אבל הנידה בראשה כאילו שהאמינה.
אפילו אחרי שהראיתי לה את העפרונות, היא המשיכה להניד בראשה
לאט לאט.

בערב עליתי הביתה עם דודה רבקה. היא נכנסה למטבח להכין לעצמה
תה, ואני נכנסתי לחדר שלי, הוצאתי את הקלמר מהתיק ופתחתי אותו
על השולחן. נזכרתי באיש הזקן, איך הוא העביר את האצבע הרזה שלו
על העפרונות, אחד אחד. העברתי גם אני. אדום, צהוב, סגול, חום.