תמיד היה בה משהו שהיה תמיד יותר ממני, בכל מקום שהלכנו אליו
ובכל שיחה שדיברנו בה. והיא תמיד השיגה אותי בכל הדברים- קטנים
וגדולים ובינוניים גם. וכל מה שיכולתי לעשות- היא יכלה יותר
טוב, וכל מה שרציתי לעשות- היא בסוף עשתה. ותמיד הייתי הזאת
שהיא מתקשרת אליה כדי לספר לה ששוב היא מאושרת, או ששוב היא
עצובה, כי החיים מקשים עליה כל כך. ובמצבים הכי נהדרים היא
תמיד היתה אומללה, ובמצבים הכי עצובים היא היתה אומללה גם כן.
והיא תמיד היתה שמחה כשאני הייתי לא, כאילו כדי לדרוך עלי דוקא
שאני לא מושלמת כמוה. והיה לה שיער חלק, והיא היתה גבוהה ורזה
ולידה תמיד הייתי מכוערת. ואף אחד לא הקשיב לי כשבכיתי, ואף
אחד לא דיבר איתי על איך זה להיות אני, ולמה אני מרגישה כל כך
חרא. והיא תמיד דיברה על הכל, ואני מקשיבה, אבל לא מספרת כלום.
ועומדת בצד עם שמלה מלאה בכתמים של כימיקלים ומתביישת אפילו
לדבר ליד האנשים שאני כל כך רוצה להיות חברה שלהם. וכל החברים
שלי חושבים שאני בדיחה. והיא במיוחד. וכל החברות שלה אוהבות
אותה כל כך, וכולם רק רוצים להיות חברים שלה, והיא אומרת שאותי
היא הכי אוהבת בעולם, אבל לא באמת. רק בעולם מיופיף ומקושט מלא
בעטי ציפורן וצבעי אקריליק וסיפורים שהיא רושמת כדי שיחשבו
שהיא מוזרה. וכשהיא תמות היא תהיה זקנה ומקומטת ולא מרוצה,
שוכבת על מיטה של זהב עם סדינים לבנים ממשי וכל החלומות שלי
מפוזרים סביבה, מיובשים מרוב שימוש. ואני אעמוד בצד ואבכה, ואף
אחד לא ישאל אותי למה אני בוכה, כי הם יחשבו שזה בגלל שהיא
מתה. ואני אבכה כי הפיות שלי ברחו והמדרכה שלי מקושקשת,
והספרים שלי זרוקים על הרצפה ליד הדיסקים והתקליטים והאלכוהול
ששפוך עליהם, ותמונות בשחור לבן עם דמעות שהיא בכתה כי היא
חשבה שהצרות שלה גדולות כל כך, ועכשיו אני עומדת עליהן ומפזרת
את הדמעות שלי שמתערבבות עם הדם שלי שיוצא לי מהאוזן, כי תמיד
ידעתי שאני אמות שם, לידה, באותו היום בדיוק, עומדת ומסתכלת
עליה שוכבת, ורק חושבת על זה שהיא יותר מתה ממני.