הפסיכולוג שלי אומר שזה הכל בגלל שקשה לי להתחבר לרגשות שלי.
זה די חדש לי כל העניין הזה, של פסיכולוג, היו לנו רק ארבע
פגישות בינתיים. הוא דווקא בסדר, בני (ככה קוראים לו). יש לו
קטע כזה, של להכחיש בתוקף את עננת הגראס שנישאת באוויר בכל פעם
שאני נכנס לחדר. אולי זה לא נראה לו לא אתי או משהו, לא יודע.
אמרתי לו שזה דווקא סבבה, ולא אכפת לי לגלגל איתו איזה ג'וינט
פעם, שלא יעשן לבד, כי בכל זאת, הוא נראה לי בודד כזה לפעמים.
אבל אז הוא ישר הוכיח לי שאני מסובב הכל רק כדי לא לדבר על
עצמי, כדי לא לגעת במה שאני 'מרגיש בפנים'. לא יודע. לדעתי אני
פשוט יעיל, זה הכל: לא מרגישים על בטן ריקה - זה כלל אחד, ולא
מערבבים רגשות. כל כך פשוט. הצעתי לבני לנסות גם, אולי הוא
יפסיק להראות אומלל כל כך כל הזמן, אבל עוד פעם הוא נלחץ לי עם
הקטע הזה של הסיבוב אז עזבתי את זה.
למחרת החלטתי לנסות להכיר את הרגשות שלי. להתבונן, בני קורא
לזה. ניסיתי להסביר לו שכדי להתבונן בהם, כדאי קודם כל למצוא
אותם, לחפש קצת, אבל הוא אמר שאני פשוט צריך להירגע ולהפסיק
לעשות דברים. להתבונן, הוא קרא לזה. אז התבוננתי. קמתי בבוקר,
גלגלתי איזה ג'וינט ידידותי, ותכננתי לי בוקר של התבוננות
רגועה, ככה בכיף. שעתיים של התבוננות הספיקו לי, וגם לא הניבו
ממש תוצאות, אז חשבתי לי ללכת להתבונן בים. אם כבר אז כבר.
אולי גם הרגשות שלי יצוצו החוצה, להריח את המליחות ולספוג קצת
שמש. בני אומר שהם הרבה זמן קבורים שם בפנים. בים היה סבבה.
הוצאתי את הג'וינט שהכינותי מבעוד מועד, וישבתי לי, בכיף. רק
מרוב שלא מצאתי אפילו קמצוץ של איזה רגש, נהיה די משעמם, לשבת
ולהתבונן בכלום. אז חיפשתי לי תעסוקה. הג'וינט גם נכבה, אז
פשפשתי בתיק לחפש גפרורים. ואז יד ימין שלי, זאת שפשפשה, נתקלה
בזכוכית מגדלת הישנה שאלוהים יודע מה היא עושה שם, עוד מאיזה
כיתה ט' בשיעורי של"ח. פתאום עברה לי מחשבה, ונזכרתי, שפעם
למדנו שאם תופסים את הקרניים של השמש בזכוכית מגדלת, ולא זזים
המון זמן, אפשר לעשות בנייר חורים. וחשבתי לי, שאולי אני אעשה
לי חור קטן בבטן, רק כדי להציץ, ולוודא שיש לי במה להתבונן
בכלל, ושאני לא מבזבז את הזמן שלי ושל בני על סתם. אז הרמתי את
החולצה למעלה, וכיוונתי את הזכוכית מגדלת ככה שהקרניים של השמש
ייצרו נקודה קטנה על הבטן שלי, ועם הנקודה הזאת טיילתי כלפי
מטה, עד שהגעתי קצת מתחת לפופיק, איפה שתמיד הרגשתי כאב בטן
כשלא רציתי ללכת לבית-ספר. נראה לי מקום טוב להתחיל לחפש בו
רגשות. ולא זזתי. היה לי חמים ונעים שם, בנקודה, ותוך איזה רבע
שעה נהיה שם חור קטנטן שגדל לו לאט לאט. כל הזמן הזה אמרתי
לעצמי, שבטח אחר-כך בקור של הים, החור שלי יתכווץ בחזרה.
בקיצור, נהיה חור. וכשהוא כבר היה מספיק גדול שאני אסתכל
בפנים, הצצתי. לא היה שם כלום. פשוט כלום. הייתה מן בועה כזאת,
שבטח פעם היו בה איזה כמה רגשות, אבל היא הייתה ריקה לגמרי.
כאילו שכבר הרבה זמן היא ככה, ריקה לה, בסבבה.
נכנסתי לים, וכמו שחשבתי, החור התכווץ מהקור והמלח. כשיצאתי,
התנגבתי ורצתי ישר לבני, לספר לו שאין לו מה לדאוג, כי הסיבה
שאני לא מרגיש כלום היא שאין לי מה להרגיש, בעצם. וככה, כולי
נרגש, הגעתי לבני, וסיפרתי לו את הסיפור. לרגע בני נלחץ ונהיה
קצת חיוור, אבל כשהרגעתי אותו, ואמרתי לו שעכשיו הכל בעצם יותר
פשוט, הוא נרגע, והסביר לי בסבלנות ששוב אני בורח מהרגשות שלי,
ושאולי כדאי לי בפעם הבאה להתבונן כשאני קצת פחות מסטול. ולא
עזרו כל ההסברים שלי שזה כולה שלושה ג'וינטים ואיזה חצי בקבוק
טקילה שנשאר לי עוד מזמן.
למחרת הגעתי לפגישה עם בני כרגיל, וסיכמנו שנתחיל (אני, זאת
אומרת) לעבוד ברצינות יותר על הטיפול שלי, ורצוי בלי אלכוהול
וסמים (גם לא קלים). ביקשתי מבני שינסה איתי משהו שאני עושה
בזמן האחרון, ונראה לי שיעזור לי להתחבר טוב יותר. שנינו
הורדנו חולצה ונעליים, נשענו לאחור בעיניים עצומות, כל אחד
בכסא שלו, וספרנו עד עשרים בשקט, בלב. ואז, בחמש עשרה בערך,
זינקתי לעבר בני והדבקתי לו את הפומפה ישר מעל הפופיק. משיכה
אחת חזקה הספיקה והפופיק נשאב החוצה והשאיר מן חריך הצצה כזה,
עגול ויפה. אני השתוללתי משמחה, והסברתי לבני, שאם הוא יפסיק
לרגע לצרוח ורק יציץ, הוא יראה שגם לו אין שם כלום, וזה שהוא
כאילו אומלל זה רק בגלל נורמות חברתיות וכאלה, והוא בעצם לא
מרגיש כלום. בשלב הזה, שבני כבר ראה שההיסטריה שלו לא ממש
עובדת עלי, הוא נעמד, נהיה רציני וחיוור, וביקש ממני לחכות ולא
לזוז. שאלתי לאן הוא הולך והוא אמר שהוא צריך להתייעץ עם הבוס.
אמרתי לו שאין בעיה, שיביא את הבוס ונראה לו גם, אבל הוא פשוט
הלך, כולו שפוף ורציני.
שמעתי קולות עמומים מהחדר השני ואז בני בא ואמר שאלוהים היה
שמח לדבר איתי כמה דקות, אם לא אכפת לי. איך שבני גמר את המשפט
נכנס אלוהים, קצת זחוח, עם סנדלים תנ"כיות והג'וינט הכי גדול
שראיתי בחיים, והסביר לי שזה נורא פשוט, שפשוט הייתה דפיקה
בייצור של המהדורה ה- 354 ואילך - איזה מלאך בפס ייצור שם קצת
פישל - ואסור שאף אחד ידע, כי בינתיים, חוץ מקצת אנשים
מבולבלים לא קרה כלום, ותתאר לך שכל אלה ידעו שאין להם רגשות,
איזה תביעה המונית יכולה להיות שם. ותביעה נגד אלוהים זה ממש
לא לעניין עכשיו, כאילו שלא חסרות לנו צרות בארץ, עם הפיגועים
והכל.
גמרנו את הג'וינט ביחד, אלוהים ואני, אבל בני לא הצליח להירגע
ואלוהים אמר שנראה לו שהוא קצת נשחק מכל הדיבורים האלה על
רגשות כל הזמן. סיכמנו שאני אחליף אותו, ככה, באופן זמני, ואם
נראה שזה מסתדר, בעוד שלושה חודשים נדבר גם על תנאים.