כשהייתי בכיתה ב', איזה ילד אחד מכיתה ו' ירד עליי ואמר לי
שבטבלת האבולוציה אני נמצא בין הגבינה לטוסטר. פשוט ככה. אני
הבנתי שהוא מתכוון שמוח הוא לא הצד החזק שלי, אבל לקחתי את מה
שהוא אמר ממש ברצינות כי הוא היה בכיתה ו'.
הסקתי שאני פיתה, כי זה הדבר שהכי התקשר לי. פשוט אין שום דבר
בין הגבינה לטוסטר אבל אם תהיה פיתה לפחות יהיה טוסט טעים כזה,
כמו שאימא שלי הייתה עושה כשלא היה לה כוח לבשל. טוסט עם המון
גבינה, ועגבנייה אדומה ובצל ירוק ואולי זיתים, כזה שאנשים פשוט
טורפים בחורף. טוסטים שמביאים לי זיכרונות על הימים שאני
ואחותי לא הלכנו לבית הספר וצפינו בחינוכית.
זה כמו בשבוע שעבר כשרן הזמין אותי ואמר שיש לו משהו חשוב
להגיד לי. ישבתי איתו בבית קפה והוא הזמין פסטה ברוטב שמנת
ופטריות ואחר כך קפוצ'ינו, ואני רק לקחתי טוסט מוצרלה. הוא היה
כל כך יפה באותו יום... בחור בן 19 שישב ממולי. שיער חום קצר
בגלל השירות הצבאי, שזוף, העיניים חומות שלו מנצנצות דרך
המשקפיים, וחייך אליי עם השפתיים המעוצבות שלו. ואז הוא התרומם
ונישק אותי על השפתיים, לאט אבל חזק, כמו תמיד. אנחנו לא זוג,
וחבל. לפחות את זה קבלתי. האחרוחה התנהלה לאיטה. אני לקחתי
ביסים קטנים מהטוסט, שהיה טעים, אבל מולי ישב מישהו הרבה יותר
חשוב. הוא סיים את הפסטה והקפוצ'ינו הגיע, והוא שתה אותו לאט.
לא יכולתי להוריד את העיניים ממנו. ידעתי שאני אוהב אותו.
"יש לי משהו להגיד" הוא אמר, והלב שלי ירד לתחתונים. הנה,
אמרתי לעצמי, הוא הולך להציע, ואני אגיד כן, ונחייה באושר
ועושר בדירה הקטנה שלו בתל אביב. הוא חייך.
"יש לי חבר" הוא אמר, ואז באמת הרגשתי כמו טוסט. לא טוסט כמו
של אימא, טוסט כמו שהיו עושים בקאנטרי קלאב. טוסט עם גבינה
מלאכותית וקרומים. טוסט שאף אחד לא רצה לאכול, ותמיד נשאר בצד
עד שנזרק לזבל.
חייכתי את החיוך הכי אמיתי שיכולתי לגייס ואמרתי בהצלחה. הוא
הודה לי, שילם את חלקו והלך. בלי לנשק אותי אפילו. פתאום היה
לי ממש רע.
אז חזרתי הביתה, רטוב לגמרי מהטפטוף המקומי. זרקתי את התיק
והמעיל הצידה, הסתכלתי במראה ופתאום נראיתי לעצמי נורא מכוער.
רציתי למות באופן כללי. אז הלכתי למטבח, שמתי על עצמי קצת
גבינה צהובה ודחפתי את עצמי לטוסטר. וזהו. |
