פגשתי את מיאל כשהלכתי לתרום זרע. כמעט הגעתי למדרגות כשראיתי
אותה נשענת על קיר בעבר השני של הרחוב, מעשנת סיגריה. מייד
קפצתי לאחור, לא רציתי שהיא תבין שבאתי לכאן כי הגעתי למסקנה
שלא תהיה לי המשכיות טבעית.
מיאל זרקה את הסיגריה על המדרכה המלוכלכת וכיבתה אותה עם הנעל.
המחשבה הראשונה שלי עליה הייתה שהיא נראית כמו נסיכה. הריסים
הארוכים שלה והדרך שבה שיערה הכהה התערבב עם חולצתה השחורה.
הכל התאים. חציתי את הכביש וכמעט נדרסתי. משאית כחולה של זיתים
עצרה בחריקת בלמים מטרים ספורים ממני. בכלל לא ראיתי אותה.
מיאל חייכה וחזרה להישען על הקיר שלה. ניגשתי אליה והצגתי את
עצמי. "גשמי". אמרתי, והושטתי לה את ידי. היא לחצה אותה.
"מיאל". היד שלה הייתה חמה וקרה באותו זמן, זה היה כמעט לא
אנושי. או שזו הייתה רק ההתרגשות שלי, אני כבר לא יודע.
"גשמי זה שם יפה". היא אמרה, ולא הביטה בי כשדיברה. "גם מיאל."
אמרתי, אבל כשאני אמרתי את זה, זה נשמע מאד טיפשי. אפילו שזו
הייתה האמת.
הזמנתי אותה לכוס קפה. היד שלה כבר הייתה בתוך התיק כדי לשלוף
עוד סיגריה, אבל היא הוציאה אותה וחייכה. "בסדר".

בבית הקפה היא סיפרה לי שאבא שלה קרא לה מיאל כי הוא לא הצליח
למצוא את אלוהים. אמרתי לה שאני חושב שזה לא דבר שאומרים לילדה
קטנה. היא חייכה ואמרה שזה בסדר. היא דווקא אוהבת את השם שלה.
אתם בטח חושבים שאמא שלה מתה ממחלה ממארת כשהיא הייתה ילדה
קטנה, והאבא הרשע שלה גידל אותה, כמו נסיכה אמיתית. אבל מיאל
הייתה נסיכה אחרת. אמא שלה דווקא הייתה בחיים, אבל היא הייתה
קצת "לא בסדר", כמו שאמרה מיאל, ושהתה במלון מיוחד. ואבא שלה
לא היה רשע בכלל, רק קצת עצוב. כל זמן שהיא אמרה את זה היא
הביטה לי בעיניים וערבבה את הקפה לאט לאט.

לא עבר הרבה זמן עד שעברנו לגור ביחד. היא הגיעה אלי לדירה עם
מזוודה חומה קטנה ותיק צד סגול. בכלל לא תהיתי למה היא הביאה
איתה כל כך מעט דברים. רק שמחתי שהיא איתי. בימים הראשונים הכל
היה נפלא. היא העירה אותי כל בוקר בנשיקה והביאה לי כריך ומיץ
תפוזים על מגש, ותמיד היו שלוליות קטנות של מיץ תפוזים על
הרצפה כל הדרך מהמטבח לחדר השינה. הימים שמיאל גרה אצלי היו
הימים הכי מאושרים בחיים שלי. הלכנו הרבה לים, לימדתי אותה
לשחות. בהתחלה התפלאתי שהיא עוד לא יודעת, אבל שכחתי מזה ברגע
שנצמדתי לגוף שלה והרמתי אותה מעל המים. בכל פעם שניסיתי ללמד
אותה החזקנו מעמד רק כמה דקות עד שהתחלנו להתמזמז במים.
אהבנו ללכת גם לגינה שליד החוף. היינו מגיעים לשם רטובים, ישר
מהים. קנינו גלידה וישבנו מתחת לאחד העצים. בהתחלה דיברנו
שטויות אבל אז התחלנו לדבר ברצינות ודיברנו ודיברנו עד השעות
הקטנות של הלילה.
בימים שבהם היא לא הייתה, פתחתי את דלתות הארון שלה, וקברתי את
ראשי בבגדים. יכולתי להישאר שם שעות, לוקח לתוכי את הריח שלה
לאט לאט, מרגיש מאושר יותר עם כל נשימה.

אחרי בערך שבוע התחלתי להרגיש שהיא נכבית. ניסיתי להתכחש לזה,
אבל כבר לא היה מקום להתכחשות כשפעם אחת, ביום חמישי בלילה,
היא נרדמה לי באמצע זיון.
בבוקר היא קמה וראתה אותי עם הראש בתוך הארון. לקח לה כמה דקות
להבין מה קרה, אבל כשהיא הבינה היא לקחת את התיק הסגול שלה
ויצאה החוצה.
כל היום חיכיתי לה ולקראת הערב כבר התחלתי לדאוג. בסופו של דבר
לקחתי את הצעיף האפור שלה והתכרבלתי איתו עד שהייתי מאושר.
היא הגיעה לפנות בוקר, אחרי שכבר נרדמתי, ארזה את כל הדברים
שלה ונעלמה.

כשהתעוררתי בבוקר וראיתי שהיא איננה, המחשבה הראשונה שעלתה לי
לראש הייתה שהיא עדיין לא יודעת לשחות, ועכשיו אין מי שילמד
אותה. אחר כך שמתי לב שהיא השאירה לי בטעות את הצעיף האפור
שלה. כנראה שלא ראתה אותו בין כל השמיכות.
---------------------------------------
נכתב בהשראת אתגר קרת/ האיש שלי.